אברהם (אינגברג) עתליה

ל' ניסן תש"ז - 20/4/1947

ח' אייר תשפ"א - 20/4/2021

שם אב: יוסקה

שם אם: וירה

אברהם (אינגברג) עתליה

תולדות חיים

עתליה נולדה בגבעת השלושה הישנה להוריה וירה ויוסקה אינגברג ז"ל ונקראה על שם אימו של אביה – אתל ז"ל.
התקופה הייתה תקופת שלטון הבריטים בארץ: התקפות של מחתרות יהודיות כמו האצ"ל והלח"י על הבריטים, התקפות ופרעות של ערבים ביהודים. פחד שרר ברחובות. אימה שחשה בצירי לידה הובהלה לבית החולים 'בילינסון'.
מתוך: 'עבודות השורשים' של הבנות
את שנותיי הראשונות איני זוכרת. מסיפורים עליי נדמה שהייתי ילדה אחראית, עוזרת לילדים ולמטפלות, 'בלבוסטה'. בליל שישי אחד, כשהייתי בת 3, ההורים בילו בהקרנת סרט בחדר האוכל, אחת הילדות הקיאה בבית הילדים. מיד נחלצתי לעזרתה, החלפתי לה פיג'מה וכלי מיטה ויותר מכך גם כיבסתי את הפיג'מה, הברז נשאר פתוח, בית הילדים התמלא מים. כשחזרו ההורים מהסרט לראות לשלום הילדים הישנים, ראו אותנו משחקים וחוגגים במים.
תקופת הפילוג ופיצול הקיבוץ לשניים חקוקה היטב בזיכרוני. אני זוכרת את הקיר בחדר האוכל דרכו הייתי מציצה לצד השני. זכור לי מקרה שמצידו האחד של הקיר הייתה חתונה ומצידו האחר – אבל.
גם את המעבר מהגבעה הישנה לקיבוץ החדש אני זוכרת היטב. אחר הצהריים היינו הולכים דרך הפרדסים או תופסים טרמפ עם עגלת סוסים והיינו מגיעים לקיבוץ החדש. היו מעט מאוד בתים ולא היה חשמל בעת המעבר.
את המחצית השנייה של כתה א' סיימתי בקיבוץ החדש אך מכיוון שלא נבנה עדיין בית ספר השלמנו את השנה בגן הילדים.
בית הספר יסודי ותיכון למדתי בקיבוץ במסגרת ה'חינוך המשותף'. בית הספר היסודי היה בית קומתיים. בבית זה: ישנו, אכלנו, למדנו ובילינו את רב שעות היום. רק בין השעות 16:30-19:30 היינו מבלים בבית בחדר ההורים ואחר כך חוזרים לבית הילדים. תקופה זו זכורה לי כתקופה יפה, עשירה בחיי חברה, היינו מביימים הצגות, מכינים טוסטים על תנורי הנפט בחורף, משחקים ונהנים.
בימי שישי היינו "מתפלחים" לראות סרט באולם התרבות. כשההורים היו מגיעים לומר לילה טוב בהשכבה, היינו עושים עצמנו ישנים ולאחר מכן חוגגים עד לבואה של שומרת הלילה שהייתה מגיעה ל"עשות סדר" בעניין.
בכתה ח' עברתי קורס מדריכים והייתי רוכבת על אופניים כל שבת עם שלושה מדריכים נוספים בני כתתי לפתח תקווה להדריך את ילדי כתה ו' בסניף 'מחנות העולים'.
בתיכון יצאנו מבית הילדים ועברנו לגור בצריף 3 בנות בחדר. הלימודים נערכו בביתן ארוך שהיה מחולק ל-4 כיתות וספריה. הייתי תלמידה טובה, כזו ששאר החברים היו מעתיקים ממנה את השיעורים.
בינואר 1966 התגייסה עתליה לצבא. עברה טירונות בבה"ד 12 ולאחר מכן שירתה ביחידת מורות חיילות במסגרת פרויקט "ביעור הבערות". היה זה פרויקט גדול בו הצבא לקח על עצמו ללמד קרוא וכתוב אנשים אנאלפביתיים. היא הוצבה במושב 'דלתון' ליד צפת, אשר תושביו היו יוצאי טריפולי, אנשים קשיי יום, ברוכים בילדים, שהועתקו מביתם ויושבו במושב באותה מתכונת. חיי היום יום הקשים, עומס העבודה וריבוי הילדים הביאו לכך שגם הילדים הגדולים במשפחה ובעיקר הבנות הפסיקו ללמוד בבית הספר בגיל צעיר מאוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. עתליה עברה מבית לבית ולימדה אותם קרוא וכתוב. היא נלחמה והקימה כיתה מיוחדת לאותן בנות צעירות שהפסיקו את לימודיהן על אף התנגדות משרד החינוך והגורמים האחראיים מהצבא שטענו שיש עבורן בית ספר. אחרי מאבק קשה היא הצליחה לשכנעם שהדבר נדרש כדי לקדם את הבנות הצעירות. עתליה וחברותיה המורות החיילות היו מארגנות חגים במושב כמו נטיעות ט"ו בשבט, פורים, טקס ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל וכן טיולים להכרת הארץ.
ב-1969 בתקופת ההתשה התנדבו עתליה וחברותיה להחליף מורים שגויסו לצבא. היא לימדה בבית ספר בעכו וביוני, בפרוץ המלחמה, הועברה לבית הנופש של גולני בחיפה שהפך לבית חולים שדה. הן סייעו לחולים בכתיבת מכתבים, סידור מיטות והאכלה. בסיומה של המלחמה חזרה לדלתון להמשך שירותה הצבאי.
לאחר השירות הצבאי יצאה לקיבוץ 'אילות' שבערבה במסגרת עזרה לישובים צעירים. בשנתיים שהייתה שם עבדה במכבסה האזורית ובגן הילדים. תקופה זו זכורה לה כתקופה יפה עם הרבה שמחה, חיי חברה ונוף משגע.
כשחזרה לקיבוץ עבדה שנתיים בלול ושנה כמטפלת בכתה א' ותוך כדי למדה לבחינות הבגרות. כבר אז ידעה שברצונה ללמוד פיזיותרפיה. עתליה למדה פיזיותרפיה בווינגייט. לימודים משולבים – עיוניים ומעשיים. במלחמת יום כיפור הייתה תלמידה שנה שלישית וטיפלה בפצועי ונכי המלחמה.
לאחר סיום הלימודים עבדה שנתיים כפיזיותרפיסטית בבית חולים 'סורוקה' בבאר שבע ולאחר מכן חזרה לקיבוץ ועבדה במשרה חלקית בבית חולים 'השרון' והקימה מכון פיזיותרפיה בקיבוץ.
ב-1980 הכירה את בעלה יעקב דרך חברים משותפים ובספטמבר באותה שנה נישאו.
במרץ 1981 נולדה בתם הבכורה שני ובמאי 1982 נולדה בתם השנייה סיון. היא הייתה אמא טוטאלית, חזקה, נוכחת מאוד בבית, דאגה תמיד למקרר מלא בכל טוב, לסדר וניקיון, לזמן איכות של יצירה ומשחק עם הבנות ובשנים המאוחרות יותר השקיעה שעות רבות בעזרה בלימודים. למדה לבשל מחמותה גם את מאכלי העדה העיראקית והייתה ידועה כבשלנית ואופה מצוינת בכל הקיבוץ.
בשנים 1981-1989 עבדה בקיבוץ במכון הפיזיותרפיה ובגני הילדים. ב-1989 חזרה לעבודה בבית חולים 'השרון' ועבדה שם עד יציאתה לפנסיה. במשך שנים שילבה גם עבודה במכון הפיזיותרפיה בקיבוץ ולאחר סגירתו המשיכה ללוות, לסייע ולתת מענה לחברי הקיבוץ שנזקקו להדרכה על שימוש בקביים או סבלו מכאב כזה או אחר.
ב-2004 חלתה בסרטן השחלות, ובזכות הטיפול המסור שקיבלה ואישיותה החזקה, נלחמה וניצחה את המלחמה להפתעתם הגדולה של הרופאים.
הסרטן חזר לאחר כ-12 שנים, ולאחר חודשים של טיפולים אינטנסיביים, לא ויתרה וניצחה גם אותו. הגוף מאוד נחלש אבל הנפש הייתה חזקה כמו תמיד.
ארבע שנים לאחר מכן שוב חזר הסרטן ולמרות המצב הפיזי הקשה היא בחרה להמשיך ולהילחם ולעבור עוד סדרת טיפולים קשה. אחרי מאבק של ארבעה חודשים שכלל אשפוזים, כאב, חוסר תיאבון פקד את גופה זיהום והכריע אותה.
עתליה הותירה אחריה בעל, שתי בנות וחמישה נכדים, שניים מהם לא זכתה להכיר.
יהי זכרה ברוך.

הספד - שני אברהם

אמא שלי אהובה, אישה מיוחדת עם לב ענק, נשמת אתמול את נשימותיך האחרונות והשלוות כשכולנו לצידך – ביום ההולדת שלך.
כאילו ביקשת לך מתנה להשתחרר, להיוולד מחדש ולהפסיק לסבול.
אמא שלי, אישה מלאת עוצמות, עם כוחות בלתי נדלים, שאפיינו אותך – בשנים הבריאות וגם בשנים האחרונות.
את ואבא, בניתם לנו בית חם, מכיל, מקבל ודואג. בית שלא חסר בו שום דבר: הכביסה תמיד נקיה, המקרר תמיד מלא, הסירים על הגז והריחות הנעימים נישאים בכל השכונה. היית הבשלנית הכי טובה בקיבוץ. פולניה שבישלה גפילטע פיש וקנידלך אבל גם קובה וטבית וסמבוסק מהמטבח המסורתי של אבא.
בשבילך תמיד היינו המרכז. נתת לנו את כל כולך. שעות של השקעה בנו הבנות ביצירה בגואש, בצבעי ידיים וכשגדלנו גם בשיעורי בית ובהכנת עבודות.
שותפייך לעבודה סיפרו שאת פיזיותרפיסטית מעולה, חזקה, מהדור של פעם, מוכרת ומוערכת בבית החולים. לא מוותרת למטופלים ולא מוותרת עליהם. אני נזכרת באינספור ביקורים של חברים, שבאו הביתה כדי שתטפלי בהם, תחבשי אותם, תלמדי אותם ללכת על קביים והכל תמיד במסירות ואהבה.
רק לאחרונה גיליתי משיחה עם רחלי, המנהלת שלך לאורך השנים, שלפני 17 שנה כשהתגלתה המחלה בפעם הראשונה, הרופאים נתנו לך 8 חודשי חיים. אני רק התחלתי ללמוד וסיון עוד לא בחרה נתיב מקצועי. לך זה היה ברור שזה לא הטיימינג המתאים:
יש עוד דברים לחוות, לעשות ולדאוג להם. נלחמת והשגת שתיים עשרה שנים של שקט שהדהימו את הרופאים, בידיעה שתמשיכי כך לעוד שנים רבות.
המחלה חזרה שוב וכהרגלך לא ויתרת. ניצחת את המחלה אבל הגוף נחלש מאוד. ככל שעבר הזמן, הלכת ואיבדת את העצמאות שלך. הראש סירב לקבל את זה ולמרות כל מה שעברת אף פעם לא התלוננת, תמיד אמרת "הכול בסדר", "אני מרגישה מצוין", רצית להמשיך להיות עצמאית ולא רצית שום עזרה.
לאחרונה, שוב התבשרנו על המחלה. היית נחושה לעבור בפעם השלישית את הטיפולים. אין לי מושג מאיפה שאבת את הכוחות, רצית ונלחמת לחיות עד הרגע האחרון.
אמא שלי, עצוב לי שהנכדות האהובות, לא זכו להכיר אותך בשנים הטובות שלך כפי שאנחנו חווינו אותך – פעלתנית, דעתנית, משקיענית וחזקה.
קשה לי להפנים שלא תזכי לראות אותן גדלות ומתפתחות אבל אני מבטיחה לספר לשי איזו סבתא נפלאה ואוהבת היית, סבתא שרצתה לתת את כול כולה. עצוב לי שלא נראה אותך יותר כשנתקרב לבית. את כבר לא תשבי במרפסת עם סיגריה ביד ותחייכי לקראתנו.
תודה לאבא שסעד אותך במסירות ואהבה לאורך שנים למרות הקושי הפיזי והנפשי, תודה לאחותי – סיון על האינטואיציות החזקות, על שתמיד ראתה צעד אחד קדימה לפני כולנו עזרה לי במקומות שהיה קשה. תודה למשפחה האהובה שלנו שהייתה שם בשבילנו.
תודה מיוחדת לדוד ירון – אין לי מושג מה היינו עושים בלעדיך! תודה לגל ותודה לשלו הנכדה הרביעית, שנכחת שם כל הזמן, חיבקת, שימחת והצחקת. אנא הישארו שם גם עכשיו בשביל אבא.
אמא יקרה שלי, אני אסירת תודה על כך שלימדת אותי ערכים של צניעות, יושר ואמת.
חשוב לי שתדעי כמה אני אוהבת אותך, וגאה בך. עכשיו מגיע לך לנוח. נוחי על משכבך בשלום ובשלווה.

לב של זהב – סיון טל (אברהם)

היום בו בחרת לתת לגוף ולנפש לנוח, זהו יום בו נסגר עבורך מעגל החיים. 74 שנים חיית בעולם הזה, איתנו ולצידנו… באתי לבקר אותך אך גם להיפרד. יומולדת שמח אהובה שלי- קיבלת את המתנה לה נזקקת יותר מכל!
לפני 17 שנה, חלית לראשונה. הייתי אז נערה צעירה אשר מנסה להבין את כל אשר עברת- המלחמה היומיומית, ההתמודדות עם הכאב, העייפות, החולשה וחוסר התיאבון מבלי להתלונן, לכאוב ולבקש עזרה. וכל זה – בשבילנו. לחמת בגבורה, עמדת איתנה והוכחת לי ולעולם כמה עוצמות, יכולות וכוחות יש בך.
שנים רבות היית נקייה- דיברו עליך בלי סוף בחדרי הרופאים- על הניצחון הענק שלך- אשר מעטות החולות שזוכות בו. במהלך שנים אלו- סיימתי את התואר בחינוך- דבר שכל כך רצית וייחלת לו- אגב, יש לך חלק ניכר בו. זכית להיות ביום חתונתי וללוות אותי בגאווה לחופה יד ביד ולהיות נוכחת פיזית בלידתה של אמרי – נכדתך הבכורה, לה חיכית כל כך. היה ביניכן קשר מיוחד ומדהים… קשר אמיתי של סבתא ונכדה- טיילתן יחדיו, בישלתן ואפיתן, שיחקתן ונהנתן האחת מהשנייה. כשהגיע זמנך לצאת לפנסיה, כל כך רצית להמשיך לעבוד בבית החולים, להמשיך ולהעניק למטופלים שלך את כל הידע והמקצועיות שלך.
אך היקום רצה אחרת- רצה שתנוחי ותהני. שנה וחצי לאחר היציאה, פקדה אותנו המכה השנייה אותה הרגשת בגופך ושוב- את בוחרת להתמודד בשנית… ואיך לא? – ניצחת! הפעם הגוף כבר נחלש – אך עדין לא וויתרת.
הולדתן של מנור ובהמשך של שי – נתנו לך סיבה נוספת למאבק. אהבת אותן אהבת אמת. רצית להמשיך ולראותן גדלות ומתפתחות. תוך ניסיון להמשיך ולהשתקם, להבריא ולחזור לשגרת חיים, נפלת ושברת את מפרק הירך- אנחנו לצידך ואיתך ואת בשלך… כאובה מאוד, אך נלחמת ואיך לא – מנצחת. הפעם לנפש כבר קשה לשאת את ההתמודדות היומיומית- ואת ממשיכה לשדר: "הכול טוב", "אני בסדר" וממשיכה. כמה כוחות באישה אחת!
המכה השלישית והאחרונה הייתה החזקה מכל. אנחנו כבר מבינים שהתקופה הקרובה עומדת להיות מורכבת וקשה עבורך. את – ממשיכה במלחמה בכדי לנצח ולהנות משלוש הנכדות המופלאות בהן בורכת. התחלת את סידרת הטיפולים. אחרי קבלת הטיפול הראשון- נפלת בבית. הבאנו מטפלת- שתתמוך בך ובאבא. מהמפגש הראשוני עם אלפונסה נוצר בינכן קשר בטוח והבנת שהיא באה למענך ולעשות לך את הכי טוב שרק אפשר.
למרות המלחמה המתמשכת שלך – פקד אותך זיהום שמקורו אינו ברור – אשר הוא זה שהכניע אותך, הוא זה שגאל אותך מייסורייך. ללא עזרה בחומרים רק עם מתן חמצן.
אמא – אני רוצה להודות ולהוקיר על מי שהיית עבורי, עבור אבא עבור כל המשפחה, עבור נכדותייך- שעיינך זהרו בכל מפגש איתן גם כשכאבת .
היית שם עבורי תמיד- בתקופות הטובות בחיי ובתקופות הקשות ואף פעם לא נתת לי ליפול. היית לי מודל לחיקוי- בבישולים, בניקיון, בדאגה לזולת, ביכולת לתת ולהעניק מבלי לרצות לקבל תמורה.
אני מצטערת שלאורך השנים האחרונות לא אמרתי לך את כל אשר עם ליבי: את אחת למיליון, אחת לדור בגבורה ובעוצמה שבך. לאבא – תודה על שטיפלת באמא- גם שלא תמיד היה קל- פיזית ונפשית. תודה על מי שאתה עבור כולנו… מבטיחה לשמור עליך ולתת לך שנים טובות ואיכותיות. אמרי, מנור ושי – זקוקות לך.
אמא שלי,
עוטפת אותך באהבה ומשחררת אותך לעולם שכולו טוב… לעולם בו תנוחי ולא תסבלי יותר.
ובנימה הומוריסטית : אני רוצה לצייד אותך בקופסת סיגריות ומצית…
כדי שיהיה לך הכי טוב שאפשר בעולם הבא!!!

עתליה חברתי

עתליה הייתה כל חייה אדם מגויס: למשפחה, לכיתה, לקהילה בקיבוץ, לתנועה, לקופ"ח ולבית חולים "השרון".
בלילה שלאחר ההלוויה שלך עתליה, לא יכולתי לישון, תמונות שונות מסרט חיינו התגלגלו והתרוצצו במוחי. הנה את, נערה צעירה "קולטת" אותי בקיבוץ בכיתה ט'. את מסבירה לי שביום שישי שוטפים היטב את הרצפה בצריף בו גרנו באותו החדר וביחוד את הפנלים. אנו יושבות בשולחן חדר האוכל ואת מסבירה לי כי אסור להשתמש בסוכר אלא רק בסכרין…
אחה"צ אנחנו מכינות יחד שיעורים במתמטיקה לרוב בחדר ההורים שלך. אבא שלך יוסקה אינגברג, שהיה אז הגזבר של הקיבוץ, עוזר לנו לפעמים, אבל לרוב הוא מקציף חלבונים לעוגת השבת ומראה לוירה בגאווה, כמה שהקצף חזק. את אומרת לי שכדאי שנתקדם באלגברה ונשיג את כולם, אנו אוהבות לתרגל את המשוואות ולראות את המורה שלנו, צורי מלר מבסוט. באותו זמן נולד למאירה אחותך ולסנק אחיינך הראשון – ירון ואת מתפעלת מן העיניים שלו, מן השיער ומכל כולו, כמו שרק דודה צעירה כמוך יודעת להתפעל ולאהוב.
התמונות הבאות הן תמונות מן הטירונות: עתליה, שלומית ואני מחייכות למצלמה בגאווה בסיום הטירונות לא יודעות מה צופן לנו העתיד.
עתליה הייתה דמות מרכזית בכיתה, תמיד חיובית, יודעת ללמוד, אוהבת לארגן ולעזור, לשיר ולרקוד, מין ועד כיתה נצחית .
כשהלכת ללמוד פיזיותרפיה בבאר שבע, חשבתי שזה נורא מתאים לך. לימים טפלת בכל חברי הקיבוץ, שהתגייסו כאיש אחד להצביע בעד קבלת יעקוב אברהם לחברות בקיבוץ.
עתליה הייתה אימא אדמה, היא טיפלה בבנות של חניק ויואל והקצתה להם מדף עם ממתקים בפינת המטבח שלה. טיפלה, טיפחה והעריצה את כל אחייניה. היינו בנות 34 ומצאתי עצמי מהרהרת, שאם עתליה לא תהיה לאם, זו תהיה החמצה גדולה. הייתי בהריון עם נעמה, יוסי ואני לקחנו את עתליה לחברים, שם היא הכירה את יעקוב אברהם.
חניק ארגנה חתונה מפוארת ועד מהרה נולדה הבת הבכורה – שני. שני ונעמה שלנו גדלו יחד מבית התינוקות והיו לחברות בלב ונפש. אח"כ נולדה גם סיון הצעירה בבנות.
עתליה מילאה את יעודה והפכה לאם – מדהימה. לא היה קץ לאושרה ולאושרו של יעקוב בהורות שלהם.
עם השנים הקשר ביננו פשט צורה ולבש צורה: כשהבנות גדלו היינו נפגשות לעיתים רחוקות יותר, עם ההפרטה של חדר האוכל, כשעתליה שוב מסבירה לי איך לבשל, לאפות ולרקוח ריבות. במחברת המתכונים שלי, בין היתר, כתוב: "מרק בצל (עתליה) משהו משהו."
לא היה לי סיכוי במאכלים העירקיים קובה, סביח, חצילים מטוגנים, שעתליה התמחתה בהם בטבעיות גמורה מדי שבת.
בשנים האחרונות, כשהייתה מרותקת לבית, היה לנו טקס קבוע של שתיית תה של בוקר במרפסת שלה עם עוגיות קצח מעשה ידיה, ספרים, תשבצים ו…הסיגריות הנצחיות.
כל יום כשהייתי עוברת בשביל, הייתי מסתכלת אם עתליה יושבת במרפסת, כשהייתי רואה אותה מרחוק, הייתי נרגעת, היה זה סימן שהיא מרגישה יותר טוב.
לפני כשבועיים ישבנו בפעם האחרונה במרפסת עם שרה שליש חברתנו. עתליה הייתה במצב רוח מצוין , וסיפרה על חברה מארה"ב שהיא התכתבה אתה מכיתה ב' דרך ה'מפעל של ייבוש פרחי ישראל ' ואותה חברה, עשתה עליה ובאה, לאחרונה, לבקר אותה בקיבוץ.
ביום הולדתך כמו שנהגנו בשנים האחרונות רצינו לחגוג איתך, אך לדאבוננו, היה זה גם יום מותך. עכשיו כשאעבור בשביל, אני יודעת שאין לי מה לחפש את דמותך , כי לא תהיי שם יותר, תהיה נשמתך הגדולה והנדיבה צרורה בצרור החיים.

כתבה: פנינה שפי.