ליפשיץ אורי

י"ז תמוז תרצ"ו - 7/7/1936

כ"ד אייר תשע"א - 28/5/2011

שם אב: יעקב

שם אם: חיה

אורי ליפשיץ

תולדות חיים

אורי ליפשיץ נולד ב- 7.7.1936 , בעיצומן של מאורעות תרצ"ו, לחייק'ה ויענק'ל ליפשיץ חברי קיבוץ גבעת השלושה. בשעה שהרכב של הקיבוץ, לקח את חייקה ללדת את אורי , הותקף אוטו המשא הירוק של הקיבוץ באש כבדה מהמארב. אורי נולד בבית חולים "הדסה" בתל אביב.
אורי גדל ככל בני הקיבוץ בחברת ילדים גדולה ותוססת. כבר בילדותו בלט כישרונו הגדול לציור , ועד מהרה הוא הפך להיות ה"צייר של הכיתה". זכורים לבני כיתתו איוריו של אורי לסיפורי שלום עליכם שהוכנסו לחוברת שהוציאה כיתתו בסיום הלימודים בכתה ד'. בילדותו ונעוריו אהב אורי לצייר את נופי הקיבוץ בעיקר בעט חרט ובטוש שחור. את הציורים חילק לחברי הקיבוץ. אביו ואמו של אורי היו אנשי רוח ותרבות. בביתו היתה ספריה עשירה של ספרי אומנות, פילוסופיה יוונית וסינית וספרות יפה בעיקר רוסית. יצירות טולסטי, דוסטויבסקי, גוגול וצ'כוב היוו את התשתית התרבותית והאמנותית כל חייו. אורי סופג תרבות מגוונת עולמית ויהודית מבית הוריו בקיבוץ.
באותה תקופה עדיין לא החליטו הוריו האם לכוונו לכיוון פיתוח כישרונו בציור, מאחר וגם היה יודע נגן והפליא בנגינתו בחליל, מפוחית פה ומנדולינה.
רק בהגיעו לכתה י"ב, החליטו אורי והוריו כי רצוי שילך ללמוד אומנות, במקום להמשיך עם בני כתתו בלימודים רגילים. וכך, עם פתיחת המגמה לאומנות בסמינר הקיבוצים באורנים התקבל אורי לקורס הראשון שהתקיים שם בשנת 1953-54 . מוריו בשנה זו היו: מרסל ינקו, דב פייגין ופרלי פלציג. כבר אז אמר מרסל ינקו לאורי כי "ברישום אין לו מה ללמוד, הוא נולד עם כישרון טבעי". למעשה שנה זו באורנים היתה השנה היחידה בה למד אורי לימודי אומנות מסודרים וממוסדים.
כמרבית בני הקיבוץ, התגייס אורי לצנחנים ושרת שרות מלא בסיירת הצנחנים המהוללת ,שביצעה את רוב פעולות התגמול בשנים 1954-1956 בפיקודם של אריק שרון ומאיר הר-ציון. במסגרת זו , לקח גם חלק במבצע קדש כשצנח עם פלוגתו ב"מעבר המיתלה" בסיני.
עם שחרורו מצה"ל חוזר סמל אורי ליפשיץ לקיבוץ ומתחיל לעבוד בפלחה ובדיר. עיקר עיסוקו בקיבוץ היה חריש ורעית עדרי הכבשים של גבעת-השלושה. במקביל לעבודתו בחקלאות החל אורי לעבוד בסטודיו לציור שהועמד לרשותו על ידי הקיבוץ. ב-1959 הוא מתחתן עם אביבה, בת קיבוץ עין כרמל. בקיבוץ נולדו שלושת ילדיו הראשונים – כנען, יסמין ז"ל ודרור. באותה תקופה, הולך אורי לעבוד באומנות מספר חודשים, לצידו של הצייר חיים קיווה , חבר קיבוץ נען, ולומד ממנו רבות על הציור המופשט.
ב961 , הוא מציג את תערוכתו הראשונה בגלריה "עקד" בתל-אביב וזוכה לביקורות נלהבות בעיתונות.
ציורו באותה שנה היה ציור מופשט לחלוטין, שהופך בהדרגה לציור מופשט-פיגורטיבי. למעשה משנת 1961 כמעט מדי שנה / שנה וחצי , מציג אורי תערוכה וזוכה לשבחים רבים. הוא משתתף בתערוכות קבוצתיות של ציירי הקיבוץ המאוחד ותערוכות קבוצתיות אחרות.
ב1965 מוענק לו "פרס קולב" מטעם מוזיאון לאומנות תל-אביב ,על ידי חיים גמזו מבקר האומנות הנודע שגומר את ההלל על יכולתו האמנותית של אורי ויכולותיו הוירטואוזיות בתחום הרישום.
אורי משתתף בתערוכה השניה של " אופקים חדשים", ובתערוכתו בגלריה רינה בירושלים ב-1965 הוא מציג לראשונה את גישתו האומנותית כאמן המעורב בחיי היום-יום ונוקט עמדה פוליטית כאשר הוא מציג תערוכה המוקדשת כולה ל"טבח כפר-קאסם", שאירע לא רחוק מן המקום בו חרש אורי את שטחי הפלחה של גבעת-השלושה.
מעורבותו הפוליטית והבעת דעותיו בנושאים אקטואלים, הבאה לידי ביטוי בציוריו, פסליו והראיונות שנתן לעיתונות, קוממו לא פעם את מבקריו עליו. אנשים אוהבים את יצירתו של אורי ליפשיץ הוא זוכה לפופולריות רבה ורבים קונים את תמונותיו.
ב- 1968 , עוזב אורי את הקיבוץ ועובר להתגורר בתל-אביב. שם הוא חובר לאנשי קפה "כסית"- עמוס קינן, יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, ועוד רבים אחרים, והופך לאחד ממוקדי ה"בוהמה" הישראלית במשך שנים רבות. אורי מתיידד מאוד עם הציירים הותיקים ממנו זריצקי, לאה ניקל,יחיאל שמי ושומר אתם קשר חברי עמוק כל חייהם.
ב-1969 נערכת תערוכה גדולה מיצירותיו במוזיאון ישראל. באותה תקופה וגם מאוחר יותר רוכשים שני המוזיאונים – מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב לאומנות מספר לא קטן מיצירותיו.
ב-1970 הוא נישא לעדה ולזוג נולדים במשך השנים שלושה ילדים, גיורא, אמנון וליאורה. הוא קונה בית ביפו במסגרת עזרתה של עירית תל-אביב להושיב שם אמנים.
שינוי בסיגנונו האומנותי, מורגש עם נסיעתו הראשונה לספרד. אורי מעריץ את ציירי ספרד, בעיקר את וולאסקז, גויה ופיקאסו. לאורך כל דרכו האומנותית, מורגשת השפעתם הרוחנית עליו. הוא חוזר שוב ושוב לספרד, ומצייר שם. ברבות מתמונותיו משנות השבעים והילך, אפשר למצוא מוטיבים ספרדיים כמו: לוחמי שוורים, לוחמי חופש ספרדים, פועלים ונופים.
אורי אוהב להציג את תערוכותיו במגוון חללי – תצוגה ברחבי הארץ ולאו דווקא במוזאונים. אורי אוהב להגיע ולהציג בקיבוצים, במתנס"ים בשכונות של חולון או באר-שבע. אורי רוצה להגיע לכך שכל האוכלוסיה תהיה שותפה ליצירתו האומנותית ולא רק במגדלי השן של "שוחרי האומנות". אורי מציג במסדרונות של בית המשפט העליון ציורים ופסלים בנושאי משפט וממשל. ובחלל הענקי של תחנת רידינג שם הוא עורך תערוכה יחד עם הצלם זיו קורן על נושאי האינתיפדה,
אורי משתמש בטכניקות אומנותיות שונות ומגוונות כמו ציור שמן, מים או גואש. פסלים ממגוון חומרים ובגדלים שונים המוצגים ברחבי הארץ .
אורי כמעט ולא הציג בחו"ל. הוא טוען תמיד: "אני צייר ישראלי ומצייר לתושבי הארץ הזאת".
מספר ספרי אומנות מלקטים את יצירתו של אורי ליפשיץ. הראשון שבהם יוצא על ידי גלריה "גורדון" ב-1986. ספר זה מלקט את מגוון יצירתו הגרפית של ליפשיץ.
ב- 1995 יוצא לאור על ידי הוצאת הספרים של משרד הביטחון הספר " אינדקס", המביא על פי בחירתו של ליפשיץ את יצירותיו הנותנות ביטוי ל"כאן ועכשיו" – רפורטז'ה ציורית לנושאי אקטואליה ודעותיו של האמן עליהם.

לדורית, אשתו השלישית, היה נשוי 30 שנה ולהם בן, נדב, שכבר הציג תערוכות ציור משלו. אורי ליפשיץ המשיך מדי בוקר ללכת לסטודיו שלו ברחוב אילת, בתל-אביב יפו, ולצייר ולפסל ללא לאות, ולהביא לידי ביטוי אומנותי את שהוא רואה ונושם סביבו עד יום מותו.
יצירותיו רחבות ההיקף תלויות בבתים פרטיים רבים בישראל. רבות מיצירותיו נרכשו על ידי גופים ציבוריים, ממשלתיים וכלכליים. ביניהם: פסל הרצל, הניצב מעל בריכת מים בכניסה להרצליה, גן פסלים בגבעת השלושה, פסל לוחות הברית המוצב ליד הספרייה במכללת כנרת. פסליו נמצאים גם בחברת חשמל בחוצות חולון ונהריה.
אורי היה איש משפחה הקשור מאד לילדיו ולנכדיו.
יהי זכרו ברוך.

אורי ליפשיץ בן 15

"שלושים" / מאת אחותו של אורי – יעל שהם

" כן, שש שנים חלפו מאז השמיע פי צרור "שטויות" חסר לכאורה פשר – הגיוני, חברתי, כלכלי, מוסרי, אישי – כאילו עומד אני לסגור חשבון ולהתאבד, לסיים את חיי, כאילו כל מה שעשיתי בחיי סוכם, מוצה, נחתם. האם השיחה או הכתבה שהתפרסמה בכלי התקשורת גזרה עלי מעין גזר דין מוות? או שמא היתה זעקה או בכייה? מכל מקום, זה היה מצע שהנביט זרע פורענות שצימח מיד יער שלם שבו אורבים זאבים טורפים. כנראה שבכתבת שרשמה את דברי הייתה שנאה בלבד. שנאה שנבעה מאובדן, או ריקנות או חוסר סיפוק או רגש אפסות. כל הריק שבקרבה שאב אל תוכו רוע, ואני נקלעתי ליער שחור כשבפי זעקה דומה לזו של יוסף חיים ברנר."
" איזה שמחה פרצה כאשר הוטחו סוף-סוף בליפשיץ הזה דבר אלוהים חיים, דברי אמת, לעומת ה"אמת" שבשמה יצא."
" הדבר שעשה הליפשיץ הזה, החטא שלא יכופר, מחייב עונש כבד. בגלל הליפשיציזם הזה הפסדנו כסף, בגללו נאלצנו להוריד ציורים מן הקיר, טענו הסוחרים. כולם סגרו חשבון: האקדמיה שהמעטתי בערכה, סוציולוגים, שהרגישו שסוגרים את ספרי המוסר שלהם וחכמים מטעם עצמם" יצאו ב"מחול מוות "סביב הפגר.
רצונכם קוני שאזדקק לכם? אני עושה מאמצים , אך אינני מצליח. הטפילות הדביקה עלתה לי על העצבים. עררה בי אלרגיה, התחלתי להתגרד והגרוד עורר צעקה "תאמינו לי, אני יכול בלעדיכם". כמעט והצלחתם להפיל אותי, אך בתוך הנפילה הנוראה הזאת, כוח הכבידה הוא שהצילני. איזה כוח חזק פי אלף ממאות אלפי אדם, הצילני. כוחו של הפחם השחור שהעמידני על רגלי. אין בו שיחות סלון, אין בו מפגשי אמנים עם אוצרי אמנות ודילרים.
יש בו בפחם השחור, את הכוח שמייצר את הפייטה של מיכלאנגלו, את מדונת הסלעים של לאונרדו, את מוזגת החלב של וורימר, ואת גויה, והפופ האמריקני ותומרקין ופסקין. את סזאן ודוסטוייבסקי. את גוגול ויוסף הלר והנרי מילר- כולם מושאי קינאתי ואהבתי.
ואהבתי את גיורא מגלף בעץ ופני ליאורה, ויסמין ודרור ואמנון כבכחוס וגבריותו של כנען. ונדב בני הצעיר.
ואורי מסכם :
"כן ,צריכה להימצא דרך חברתית חדשה ,שבה ניתן את עבודתנו חינם. אינני רוצה אלא מזון לילדי."
אורי מת עצוב ושמח. עצוב כי הסיטואציה הזו רדפה אותו עד סוף ימיו. ושמח כי חש שאינו תלוי יותר. שרק האומנות היא שמכתיבה לו מה לעשות. פעם הוא אמר לי כי הכסף שהוא זקוק לו הוא אותו סכום שיאפשר לו לבצע את כל הנסיונות האמנותיים שהוא רוצה.
אמן זקוק שיאמינו לו ויאמינו בו ,ואני נתתי בו אמון מלא.
שלך, יעל.

אורי ליפשיץ בשעת ציור

אורי ליפשיץ עם אחותו יעל שהם

אורי ליפשיץ מת / יורם קניוק

מת צייר גדול, חזק, מוטרף, גאון, מצחיק, אוהב – וככה הלך לו ומת. לא קל לנחם היום. לא את דורית, לא את ילדיו ונכדיו ולא את האמנות שהוא כבר לא ייצר. הוא ברא עולם קדום מחפצים, אנשים, צילומי עיתונות, מהכל בכל, מציירים גדולים שהוא החייה לתקופתו, את גויה שהיה לו מורה אהוב.
אם אורי מת חייבים להתאבל גם אלו שלא הכירו אותו. גם אלו מגבירי האמנות הישראלית שמצצו את דמו מזה שנים, גם מנהלי מוזיאונים שלא הבינו שהוא היה צייר, שהוא לא הקים קירות מאבנים כדי למחות על עוולות אלא צייר את החיים, ברא אותם מחדש, הוא לא עשה כופתאות נחמדות כדי לשעשע כי הוא זיעזע. לא מעטים בגדו בו, הבוז המצחיק שלו ליווה אותו עד הרגע האחרון. הוא רצה לצייר כמו שציירו פעם, לא בחפירת בורות של בלונים מזויפים, אלא לצייר צער ושחוק וחיים. הוא העתיק את החידתי למציאותי, הוא ברא, מעט אנשים בוראים היום, הם מדווחים – הוא ברא, חלק מהם מבקשים להרשים ולחפש צעצועים, כדי שיגידו שהם חלוצים, אבל אורי היה החלוץ, כי המשיך דרך ארוכה של אמנות שהחלה במערות של האדם הקדמון והוא תרגם את כל ההיסטוריה שלנו לדרמה רחומה, כועסת, אבל היה רקדן מהודק וחכם מלאכה בתוך אזיקים, בתוך חוקים, הוא היה מה שאהובו דוסטויבסקי אמר על הארכיבישוף שבא אל ישו אחרי שעצר אותו בבית הסוהר, הוא אמר לו: אתה בראת דת המבוססת על אנרכיה, אנחנו בראנו דת של הנס, התעלומה, והסמכות. אורי רקד בלט בעולם משוגע והדביק את חלקיו בדם במקום רק בדבק. יוג'ין אוניל כתב: "האדם נולד שבור, החיים הם איחוי, חסד אלוהים הוא הדבק " , לאורי היה החסד הזה והוא עשה ממנו תפילה אבל גם סטנד-אפ.

מיצג מתוך "גן הפסלים של אורי ליפשיץ" בקיבוץ גבעת השלושה.
(תורם התמונה : זלר זלמנסון)

פסל "הרצל" שיצר אורי ליפשיץ, מוצב על יד כביש החוף בכניסה להרצליה.
התמונה של פסל הרצל באדיבות צילום אלי נאמן