אלון אסתר (אתי)

י"ח בחשוון תש"א - 19/11/1940

כ"ז באב, תשס"א - 15/8/2001

שם אב: כלאפ

שם אם: סופיה

אלון אסתר (אתי)

תולדות חיים

אמנו, אסתר (אתי) נולדה באיטליה, בעיר, מודנה, השנייה מבין ארבעה אחים לבית בארון. בהיותה בת ארבע נפטרה אימה. אביה נשא אשה חדשה ולהם נולדו ילדים משותפים. המשפחה הגדולה קבלה החלטה לעלות לארץ ישראל, וקבעו את ביתם החדש, במושבה "בנימינה".
בגיל שתים-עשרה, הצטרפה לחברת הנוער בקיבוץ "גבעת השלושה", מעבר זה תרם להתפתחותה והעצמתה במישור האישי והחברתי.
לצבא התגייסה לחיל הצנחנים בתפקיד מקפלת מצנחים, וכאדם עם עוצמות פנימיות חזקות, התבלטה והצטיינה בתפקידה ונתנה לה הזכות לעבור קורס צניחה. לזכותה עומדות 21 צניחות!!
אין ספק שזו הייתה התקופה היפה בחייה, כחיילת צנחנית עטורה, נבחרה אמא להיות חיילת ייצוגית של צה"ל, נכחה בביקורים של ראשי ממשלות ואישים בכירים והגישה להם מנחות בשם המדינה.
לאחר השרות הצבאי, חזרה לביתה, לקיבוץ גבעת השלושה
את ישראל, בעלה, הכירה עוד מימי בית-הספר, כשהיו חברים לספסל הלימודים. אמא סיפרה שהיה תלמיד מצטיין ורציני מאוד והקשר ביניהם היה קשר חברי של בני כתה. בהמשך התחברו השניים, הפכו לזוג והתחתנו. נולדו להם שתי בנות, מירב ומיכל.
אמא תיארה את ישראל כאב מסור ואוהב שכל עניינו במשפחה הקטנה שיצרו יחד. שנתיים וחצי לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, נהרג ישראל בקרב על ירושלים והוא בן 27 שנים.
חמש שנים לאחר שישראל נהרג, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור ברמת אביב, בסמוך לאוניברסיטת תל-אביב, שם עבדה אמא כמזכירת החוג למזרח התיכון.
אמא השתלבה בחיי העיר, מהר מאוד הפשילה שרוולים, ארגנה את חייה ואף בהמשך רכשה דירה ומכונית, דאגה למלא את חיינו בתוכן איכותי, רשמה אותנו לבית הספר לבלט וחיי המשפחה נכנסו למסלול.
אמא שמרה על קשריה עם חבריה הוותיקים בקיבוץ ואף רכשה חברים חדשים. הבית היה פתוח לרבים ממכריה, מהמעגלים השונים, ובביתנו ניכרה אהבתה הגדולה לאמנות ליופי ולאסתטיקה, החל מציורים מקוריים שכיסו את קירות ביתה, דרך ריהוט מיוחד שנרכש בגלריות לאמנות וכלה בכלי מטבח מיוחדים.
בנוסף לחבריה של אמא, שהיוו עבורה משפחה, הייתה קשורה למשפחת הצנחנים, (ארגון לאלמנות ויתומי צה"ל), קשר הדוק, שנרקם לאורך שנים רבות, עם פעילים שרובם ככולם מחיל הצנחנים (חלקם נלחמו לצד ישראל, בעלה, במלחמה) והיו לחלק בלתי נפרד מחייה.
אנחנו, מירב ומיכל גדלנו, שרתנו בצבא, למדנו באוניברסיטה, התחתנו וילדנו ילדים. אותם ילדים הם הנכדים שאותם כל-כך אהבה והפכו לתכלית חייה. ארבעה נכדים אלון, נעה, עמית ואורי. אמא זכתה להכיר שלושה מבין
הארבעה. הנכדה הצעירה, אורי, הכירה את סבתה מהסיפורים, הזיכרונות התמונות והרוח שאמא השאירה עם לכתה.
כאשה מיוחדת ונדירה, כך גם סיימה את חייה. מחלה נדירה הכריעה את האישה, שללא ספק הייתה לוחמת, לביאה.
ביום ה 15.8.2000 נפטרה והיא בת 60 שנים.
טביעת רגלה ניכרת בחיינו עד היום.
על מצבתה כתוב "אנה הלכת היפה בנשים"

שלך באהבה
מירב ומיכל, בנותייך

צנחנית אתי בארון-אלון בבסיס הצנחנים בתל נוף

הצנחנית אתי בארון-אלון בשער במחנה עיתון חיילי ישראל

ישראל ואתי אלון

אתי עם בתה מירב

אתי עם בתה מיכל

אתי בחתונתה

שני מכתבים ששלח ישראל לאתי ולבנות ממלחמת ששת הימים , בה נפל בקרב על ירושלים

ליקירי מיכל , מירב
אסתר ושלוה שלום!!!
היום שבת, השעה היא תשע ושלושים, בדיוק עברו עשרים וארבע שעות מאז נפרדנו.
הגעתי בזמן על אף שנכנסתי לסבתא בדרך, נכנסתי לעשר דקות , שתיתי כוס מיץ, וטוב שעשיתי את זה כי סבתא התחילה לדאוג.
את החבילה ששלחתם עוד לא קיבלתי. לא חסרים אצלנו עוגות ודברים טובים, החברה מקבלים חבילות במידה מספקת.
…. בחבילה הבאה כדאי שתשלחי לי צלחת, ספל וסכו"ם כדי שהפיקניק יהיה מושלם. והיום ישנם סיכויים שנראה הצגה של הקאמרי (עושים חיים – נכון?)
צירפתי למכתב זה תמונה שהופיעה במעריב. היא צולמה בערב הווי שהיה לנו לא מזמן. שימי לב לכתוב מתחת לתמונה (הוכנסתי למשפחת לוחמי סיני!!).
לא נשאר לי אלא לבקש ממך לשמור על עצמך על מנת שקודם כל יהייה לך כח נפשי כדי לטפל בבנות – ואני יודע שהדבר הוא קשה.
בקשר למיכל הייתי מציע לעשות כך שלא תוכל לעמוד על הרגליים תקופת מה אחרי שיורידו לה את הגבס, דברי עם חנהל'ה אולי אפשר לעשות משהו.
מדאיג אותי במקצת שמירב מתרוצצת בין החדרים, השתדלי לעשות הכל בכדי שתהייה קשורה אלייך, אפילו על חשבון מיכל, אותה אפשר להשאיר לשלוה מדי פעם ואז תוכלי לטייל איתה לבד או לשבת ליד ספר.
……לבסוף אני מבקש ממך שלוה שתעזרי לאסתר עד כמה שתוכלי, מבלי לפגוע בלימודים שלך כמובן ובהתכתבויות עם החתיך החדש…. ד"ש חמה והרבה נשיקות לכולכם וכמו כן ד"ש לכל החברה במשק.

שלום ולהתראות מישראל, האבא, הבעל, המאמץ

5.6.67