לבדי אלטה

י"ג אב תרע"ג - 16/8/1913

כ"ד ניסן תשנ"א - 8/4/1991

שם אב: ראובן

שם אם: שיינה

אלטה לבדי

תולדות חיים

אלטה נולדה בעיירה קטנה – שרשוב בפולין. היא הייתה הבת הבכורה במשפחתה. היו לה עוד 4 אחים ואחיות, שנספו בשואה. אביה היה איש מכובד בעיירה ועסק במסחר זעיר. אמה הייתה עקרת בית.
על אף קשיי הפרנסה, השתדלו ההורים להעניק לילדיהם חינוך עברי לצד החינוך הכללי.
אלטה למדה בבית ספר עממי פולני, ואח"כ עברה לתיכון "תרבות" שלימד בעברית. ההורים שקדו על כך שהיסודות והערכים היהודיים יעמדו במרכז החינוך לילדיהם. בתום לימודיה רצו ההורים שהיא תהגר לארה"ב, שם הייתה לאמה משפחה גדולה. אלטה סירבה בכל תוקף ובליבה גמלה ההחלטה לעלות לא"י. היא הצטרפה לתנועת "החלוץ" וכעבור זמן קצר יצאה להכשרה בזדולבונוב שע"י רובנה.
תנאי החיים בהכשרה היו קשים ביותר. היא וחבריה עבדו בכריתת עצים ובעבודות ניקיון והתקיימו רוב הזמן משתי פרוסות לחם וצלחת מרק ביום. בחורף הפולני הקשה לא היה להם לבוש מתאים. הם התחממו מנסורת עצים. מכיוון שלא היו בתי חרושת בעיירה , חסרו גם מקומות עבודה . אולם יחסי הרעות, המורל הגבוה ובעיקר הרצון העז לעלות לארץ ישראל גבר על הסבל מהתנאים הקשים.
לאחר שנתיים בהכשרה ,חזרה הבייתה להכין עצמה לעליה. בינתיים הייתה פעילה בסניף "החלוץ". ההורים ניסו שוב להשפיע עליה כי תהגר לארה"ב, שם מצפים לה קרובים אמידים אך אלטה עמדה בסירובה.
ב-1935 קבלה את הבשורה המיוחלת על צרופה לרשימת העולים לא"י. בנמל חיפה פגשה עולים-חברים שקיבלו את פניה והם שלקחוה לגבעת השלושה. בהגיעה לקיבוץ לא היו מספיק חדרים ריקים והפנו אותה למקום הפנוי היחידי, בחדרו של לבדי, ללינת לילה אחד. אך המקרה הפך לקבע ומאז חייתה עם לבדי כל חייה. אלטה השקיעה את כל מאודה במשק בחריצות ומסירות. בין השאר ניהלה את מטבח הילדים ואת מחסן הבגדים בכישרון רב.
כעבור שנתיים אלטה ולבדי התחתנו . לאחר זמן קצר נולד בנם הבכור , איתן. לא היה לה קל למסור את תינוקה לבית הילדים בחינוך המשותף. אבל מהר מאד התגברה והסתגלה לנורמות החינוך הקיבוצי. כעבור מספר שנים נולדו התאומים , דני וזוהר. לדור שלה לא היו סבים וסבתות וכמובן לא הייתה שום עזרה. אלטה הייתה מפורסמת במסירותה האימהית. היא הקדישה את כל כולה למען ילדיה. היא נטעה בהם את האהבה למוסיקה ואומנות. מן התקציב הדל רכשה תקליטים וספרי אומנות למשפחתה.
אלטה ולבדי היו גאים מאוד בילדיהם שעסקו בחקלאות , מוסיקה ומחשבים. הם יצרו בית חם לבניהם ונכדיהם שאהבו לבקרם.
בשנה האחרונה אלטה חלתה מאוד . מותו של לבדי החמיר את מצבה . אלטה ובני משפחתה היו מלאי הערצה והכרת תודה למטפלות ב"בית דור". הטיפול המסור והיחס החם של המטפלות והאחיות היו עבורה קרן אור יחידה במצבה הקשה.
אלטה ולבדי נפטרו בשנה אחת. לבני המשפחה אבדה אם יקרה וסבתא אהובה.
השאירו שלושה בנים- איתן, דני, זוהר ונכדים
יהי זכרה ברוך.

ראיון עם לבדי אלטה – גבעת השלושה

מראיין: מוטל תירוש, 1988.
נולדתי ב1914- בעיירה קטנה על-יד בריסק, בחוז'נה. שם היו מעט תושבים. כשנולדתי זה היה שייך לרוסים, אחר-כך זה עבר מיד ליד. אני בתור הגדולה טולטלתי עם המשפחה לכל הכיוונים. היו לנו בבית חמישה ילדים, אני הייתי הבכורה, שני ילדים אצלנו מתו מדיפטריה, אמא שלי הייתה נשאית והייתה מדביקה אותנו, לכן השם שלי נקרא אלטה.
ואני הייתי זאת שעזרתי במשהו, לא בהרבה אבל במשהו. הפרנסה הייתה די קשה, אבא שלי היה סוחר קטן ומזה התפרנסנו. הייתה לנו בבית פרה, השתדלנו בקיץ לקחת חלקת אדמה אצל גויים, ולגדל תפוחי-אדמה, הכל בשביל לעזור לצרכים של הפרנסה. הבית היה לא קל, אבל למרות כל הקושי ההורים השתדלו לתת לנו לימודים והשכלה תיכונית ב'תרבות'. אז היינו צריכים לעבור בבית-הספר הפולני עד גיל מסוים, ואחר-כך הלכתי לבית-ספר 'תרבות'. גם האחים למדו כולם בבית-ספר 'תרבות'.
רוב המשפחה של אמא, אבא שלה, אמא וכל האחים יצאו אז בתקופה ההיא לאמריקה, הייתה אז תקופה של הגירה לאמריקה. אמא לא רצתה, היא רצתה להישאר במקום. אני לא רציתי להישאר בתקופה ההיא במקום, וחיפשתי לי דרך לאן לפנות. אז פניתי, החלטתי שאני אעלה לישראל. אבל אז צריך היה להשיג סרטיפיקט, זאת הייתה כבר התקופה השדיול האחרון. עוד היה לי מזל שקיבלתי אחרונה מהשדיול הזה,
בעיירה לא הייתה אנטישמיות, אנחנו גרנו על-יד גויים, פוגרומים לא היו, אבל עד כמה שאני זוכרת אז התחלפו המשטרים ולא היה לנו פשוט לגור בתור יהודים בעיירה הזאת. הייתה קהילה מאורגנת, היו כל מיני יהודים, היו חילוניים, דתיים. המשפחה שלי הייתה דתית לא פנאטית. בליל שבת הייתה ממש מסורת של הדלקת נרות, קידוש עם יין, הכל כמו שצריך להיות אצל יהודים, זה ספגתי בתוך הבית.
בימי חג ובלילות שבת כל הילדים היו סביב השולחן.
הייתה לי דווקא חברה גדולה. היו לי החברים האלה שלמדנו ביחד ב'תרבות', איתם הלכנו אחר-כך לחלוץ ביחד. אחר-כך בתקופה הזו כשקצת גדלתי ולא ראיתי עתיד בתוך העיירה הזאת החלטתי שאני יוצאת להכשרה. שלחו אותי להכשרה על-יד רובנה לעיירה זדולבונוב. שם התחיל הקושי המאוד גדול, היינו הולכים לעבוד אצל הגויים, היינו חוטבים עצים. הבחורות הלכו עם המסור, והיו מסתכלים עלינו כמו על משוגעים. ככה עברנו הרבה טלטולים במשך כמעט שנתיים. עבדנו במשק בית, בשטיפת רצפות, כביסה בידיים, ומה לא עשינו. לא היו שם בתי-חרושת כאלה שאפשר היה במכניזציה, זה הכל היה ביד. הייתי שם שנתיים בהכשרה. היינו שם ארבעים איש בתנאים די קשים. חדר אחד קטן היה בשביל שתים-עשרה בחורות, והיתר ישנו שם בחדר הזה איפה שאכלנו, עמדו שם מיטות ושם ישנו. העבודה הייתה מאוד לא סימפטית, להתהלך בין הגויים ובין היהודים ולבקש את יום העבודה לא היה כל-כך קל. היינו יוצאים עם שתי חתיכות לחם, וכשהיינו חוזרים הביתה אז היה קצת מרק דליל מוכן. עברנו את כל הדברים האלה בשמחה, בערבים בריקודים ובמצב רוח טוב. הייתה חברה טובה, ואחד עם השני חיינו יפה, אחד השתדל לעזור לשני. זה היה הדבר שמאוד מאוד עודד את כולם.
בחורף כמעט לא היה לנו במה להתלבש, היינו יוצאים וקופאים. בחורף היינו מתחממים על-ידי נסירת עצים, היינו מתחממים בתוך העבודה. החבר'ה בכל אופן השתדלו להעלות את מצב הרוח ולהיות בסדר. בכל מקום איפה שהיינו היו מרוצים מהחבר'ה מההכשרה. אני זוכרת קוריוז איך שאחת הייתה מאוד מרוצה ממני אז היא הסתירה את החלון כדי שלא יראו איך שהיא נותנת לי משהו לאכול, מפני שזה היה אסור. אני התחלתי לצחק, ואני אמרתי לה: אני לא רעבה, אני אכלתי היום, אני לא רעבה. למעשה הייתי רעבה, אבל לא אכלנו שם אצל אף אחד, למרות שריחמו עלינו.
ב-1932 כשחזרתי הביתה הייתי שוב פעילה בסניף, רציתי שחבר'ה יחשבו על ישראל. התחלתי ללכת כל ערב לפעילות לכל מיני דברים מה שהיה אפשר. בבית היו מאוד לא מרוצים מכל הרעיון שלי, כי למעשה הייתה לי גם אפשרות אחרת, היו לי סבא וסבתא באמריקה, אבל אני לא רציתי לאמריקה.
ב-1935 , אז באה ההודעה שכנראה עם השדיול האחרון תהיה לי אפשרות לעלות. התחשבו עם הפעילות ועם כל מיני גורמים, ואז באמת הכניסו אותי לתוך הרשימה. כשעליתי הגענו לנמל חיפה.
אני באתי לחיפה, זה מעניין, אני זוכרת שהראשונה שפגשה אותי זו הייתה שולמית.
שולמית באה לקבל את הקבוצה הזאת שבאנו, אנחנו באנו כמה. זאת הייתה שולמית צעירונת עם החולצה הכחולה שכל-כך התרשמתי מהפגישה הזאת עם הצעירים של ישראל. היא הייתה זאת שבאה לקחת אותנו כמו איזה גורל. היא החליטה ביחד עם בני מהרשק, הם כנראה התייעצו, לא ידעו לאן לשלוח אותי, כי היינו שלושה חבר'ה – אני, קמין ורוזן. החליטו לשלוח אותנו לגבעת השלושה, כי שם היה צורך באנשים. אז באתי לגבעת השלושה, קיבלו אותי באופן יוצא מן הכלל, רק מקום לינה לא היה לי, לא היה לתת לי מיטה, כי לא היו מיטות. אחר-כך נודע שהשכן של לבדי איננו בבית, וכנראה שהוא עזב, כנראה שהוא לא יחזור, זה היה , שהוא כבר לא יחזור. אמרו ששם יש מקום, אז הכניסו אותי למקום של לבדי, ונשארתי אצלו עד היום הזה. אז התחלתי את הדרך החדשה שלי בגבעת השלושה. שוב עבודות לא סימפטיות. במכבסה היה קלקול של המכונה, ואני התחלתי לסחוט כביסה ביד.
הייתה מכונה, אבל היה פנצ'ר, ואז שלחו אותי לשם לסחוט בידיים אני זוכרת. סחטתי כביסה ימים שלמים, עד שתיקנו ועד שסידרו את זה סחטתי כביסה. אחר-כך אחרי העבודה הזאת התחילו שוב לחפש, והתחלתי לעבוד במטבח. זאת הייתה ההתחלה שלי בעבודות בגבעת השלושה. בגבעת השלושה אפשר להגיד שהיות שנפלתי לידיים טובות אז הרגשתי באופן יוצא מן הכלל את ההתחלה שלי ההתחלה שלי הייתה מצוינת.
ואז התחיל הקטיף. אני הגעתי בזמן החגים, והקטיף התחיל אחרי כמה חודשים, אז התחלתי לעבוד בקטיף. הייתי הולכת עם החבר'ה מרוצים ושמחים לקראת העבודה הזאת, מפני שזה בשבילנו היה שינוי וגם חדש. בקטיף עבדתי כמעט כל החורף. אחר-כך כשנגמר הקטיף מצאו לי עבודה של מטבח. התחלתי את עבודות המטבח, ונהפכתי למבשלת בשביל כל-כך הרבה אנשים. בתקופה ההיא זה היה ממש כבוד, אדם חדש, אדם צעיר מכין את הארוחות, מכין את הכל למען הציבור. הייתה לי הרגשה טובה, אני נקלטתי מצוין.
באותה תקופה היה מצב לא כל-כך אידיאלי לא מבחינת העבודה ולא מבחינת האנשים. התקופה הייתה תקופת המאורעות ואנשים היו קצת אדישים להרבה דברים. העלייה תכף נסגרה, אני הייתי כבר מהאחרונים שיכלו לעלות. לא היו מספיק אנשים ולא היו ידיים עובדות.
כעבור שנתיים היה כבר רציני ביני ובין לבדי, התחלנו לחשוב על חתונה. לחתונה אפשר היה להזמין שלושה-עשר איש לא יותר. גם לא היה לנו אפילו את מי להזמין. נסענו לפתח-תקווה, עשינו חופה, חזרנו בחזרה, ולמחרת כבר עבדנו. זה היה בסך-הכל, ככה הייתה אז התקופה. מאז היה כבר יותר מעניין, יותר שמח, חברה בבית וחברה מחוץ לבית. כעבור איזה שנתיים נולד איתן, איתן היה הבן הראשון שנולד אצלי. מכיוון שנחשבנו עוד די חדשים לא ידענו איך המצב יהיה בארץ ואיך שיהיה פה, אז בינתיים.
מצב החינוך בגבעת השלושה היה אז אפשר להגיד שאם כיום זה יותר אינדיבידואלי אז זה היה יותר סגור בפנים, כל אחד יכול היה לקחת את ילדו, וללכת הביתה ללא עניינים. כיום דווקא כל אחד מחזיק את הילד בבית לכן אין לו שום תקלות. פה התחילו הרבה תקלות, כל אחד חשב שכל ילד יכול להיות בדיוק אחד דומה לשני ואז היו לי הרבה פרובלמות. כמובן כשהאם היא עוד צעירה ואין לה עוד ניסיון אז הכל הכל נהיה לה עוד יותר קשה. זה לא היה כמו שכיום מדריכים את האם, מראים לה את השגיאות של הילד ואת השגיאות שלה. אז היה לי מאוד קשה. התגברתי איכשהו עד שבאו עוד שני ילדים, כשנולדו תאומים, אז היה לי עוד יותר קשה, כי לא התחשבו כל-כך עם זה.
את יום העבודה היה צריך למלא כפי שצריך, אפילו לא חשבתי שצריך להיות אחרת, שאם יש לי שני ילדים ועוד בן שלישי שזה יכול להיות אחרת. אלא רק למלא לפי הצורך, לפי המקומות שקבעו לי. זה היה לא קל, היה לי מאוד קשה אז בתקופה ההיא כפי שבדרך כלל בנים זה קצת יותר קשה לגדל. הם היו בנים ערים, היום הם בנים נהדרים, אבל אז הם היו בנים ערים, ובנים ערים זה לכל אחד מפריע. לי זה היה מובן שזה צריך להיות, אבל למישהו זה לא היה מובן. היו לי די הרבה קשיים בתוך הבית, בתוך הבתים עם המטפלת. אבל ככל שהם הלכו וגדלו הבעיות נהיו יותר קטנות, התגברתי על זה. היה לי קושי רב, לא הייתה לי לא אמא, לא סבתא, ולא מי שייקח לי מהיד או אפילו יחליף אותי לשעה. מה שכיום עם הדור השני יש אמא יש סבתא יש מישהו, אבל אז היה הדבר הזה בין הדברים הרגילים, כמו שלאף אחד לא היה גם לי לא היה, לא סבתא ולא אמא שתיתן את היד לעזר. אז הלכו הילדים וגדלו במשך השנים, וכל אחד מצא את דרכו. בלימודים הם היו מצוינים, הם גם נשלחו ללימודים. אחר-כך כשהם באו הביתה אז כל אחד מצא את דרכו לפי שהוא ראה בעיניו. אחד נסע לשליחות מטעם המשק, הוא נשלח מטעם המשק.
דני נסע למכסיקו, הוא עשה שליחות טובה למען ישראל אפשר להגיד. מפני שאז שלחו באמת קצת לעזור ליהודים בתוך המקומות האלה הנידחים. כשהוא חזר ממכסיקו הוא הלך לישוב ספר, שאולי זה לא היה כאילו שליחות, אבל זאת הייתה באמת שליחות. כי כרמיאל הייתה אז עיירה נידחת קטנה עם חוסר מורים וחוסר כל מיני דברים מה שהיה צריך בבית-ספר, ודני הלך לבית-ספר כדי לנהל את ענייני המוסיקה.
הוא הלך עם משפחתו לכרמיאל כי היה נחוץ, גם שרל'ה הייתה מאוד חשובה שם. הם בדיוק הצטרכו שם אדם שינהל את הספרייה. הם שניהם עשו מלאכה מכובדת מאוד שם.
היא הייתה עסוקה במרכזיה הפדגוגית, ועד היום היא ממשיכה בעבודות שלה במסירות ובנאמנות. מכיוון שמצא חן בעיניהם המקום וגם קיבלו אותם יפה הם הרגישו את עצמם טוב הם נשארו שם. מה אנחנו יכולים לעשות? איפה שכל ציפור אוהב את הקן שלו שם הוא נקלט, והם נקלטו שם. אני מאוד מרוצה מהם, הם מרגישים את עצמם באופן יוצא מן הכלל. גם זוהר עשה את דרכו לכיוון איפה שהציעו לו. עד היום הזה הוא הולך, עולה ועולה, גם הוא מצא את מקומו. איתן היחידי שנשאר חקלאי שממשיך את דרכו של אבא, את זה הוא עושה וזה המקצוע שלו. הילדים הנכדים אין לי מה להתלונן עליהם, הם נהדרים כולם, טובים כולם, כולם מסורים לנו ולהם.
בגבעת השלושה עכשיו קשה למי שלא נשארו הילדים מאוד מאוד קשה, הרגשה קשה. הזמנים הם לא לפי זה מה שהיינו רוצים. כל אחד מאיתנו עבר כברת דרך, והוא היה רוצה שלא יספרו עליו גדולות, אבל שהוא ירגיש את סוף דרכו בצורה טובה, מקובלת ומכובדת. כרגע אצלנו המצב הוא לא ככה, כל אחד חי בפינה שלו, נסגר בפינה שלו, ויום יום נסגרת פינה אחרת. פה חדר האוכל נסגר, כל הדברים נסגרים, ואדם לאט לאט נסגר עם עצמו בתוך ביתו, ועל זה אני מאוד מצטערת. אני לא ראיתי את הקיבוץ שהוא יהיה ככה, אני ראיתי אותו שהוא ילך, יגדל, יתפתח והוא יהיה בית לנו ואולי לילדינו. היות ושאפילו הילדים שמגיעים הנה ליום יומיים הם לא כל-כך מרגישים כמו שהם הגיעו לאמא, להורים שלהם, גם להם לא קל. זאת השגיאה, אני לא מאשימה את אף אחד, אני לא יודעת איפה לחפש פה את השורש, אבל זאת העובדה שהבית שלי שבניתי אותו, הוא מספיק לי.