אפשטיין אילן

סבא היקר –
קשה להאמין שאתה כבר לא איתנו, הרי אתה האיש הכי עקשן שיכול להיות, גם כשבאנו לבקר אותך ידעת תמיד מתי להודיע ש"די" מבחינתך, ולסמן עם היד והראש שהספיק לך ואתה דורש לעלות למעלה ועדיף כבר לפני דקה ולא בעוד חמש דקות.
גם אירוע מוחי שעברת כבר לפני, כמעט, 20 שנים לא הצליח לשנות אותך. ידעת תמיד להבהיר שאתה רוצה משהו ורוצה אותו "מחר" ואם משהו שימח אותך ידעת לציין זאת במחרוזת משירי הפלמ"ח שאותם דקלמת כבר בטקסי החג בקיבוץ שבו גדלת. שכן היית באמת הישראלי היפה, מלח הארץ שגדל כאן וחי פה במשך כל חייו.
גם בבתי האבות שבהם שהית ידעו לספר לנו אנשי הצוות כמה היית אהוב וכדי לשמור על מעמדך פעמים רבות דרשת חטיף שוקולד נוסף כדי לשים בצדו של כיסא הגלגלים ולהעניק לאחת השכנות לשולחן או לאיש צוות שדאג לך במהלך השבוע.
גם את אהבתך הרבה לסבתא לא הסתרת. עד לשבועות האחרונים תמיד דאגת שכשמביאים לך לאכול שיהיה גם מה להביא לה ושהיא לא תרגיש מקופחת.
כבר שהייתי ילד נהגתי לבקש מההורים לבלות אתך כמה שיותר בחופשות חג ובסופי שבוע כי לטייל אתך בתל אביב ולעשות סידורים במכולת, בדואר ובבנק הייתה חוויה עבור ילד בבית הספר היסודי שהעריץ את סבו הצעיר והמרשים שאהב ספורט, את משפחתו וגם להתעקש בכל פעם שעלה ויכוח. גם כשנתת מתנות לימי הולדת היה חשוב לך להיות נוכח כאשר פתחנו אותן כי אתה התרגשת יותר מאתנו מהמתנות.
לא אשכח את אחד הימים הקשים בחיי שבו התעוררת בבוקר וחטפת מכה מהקיר בחדר המלון בזמן טיול באמריקה שאליו אתה וסבתא לקחתם אותי. למרות הרגשתך הרעה וכיאה לאיש החזק שתמיד היית, נהגת עבורנו כל הדרך לפארק השעשועים באורלנדו. לאחר מכן, בשעות הערב, כבר הובהלת לבית החולים ומשם החלה ההידרדרות בבריאותך.
כולנו ידענו שהרגע הזה יבוא ביום מן הימים, ועדיין קשה מאוד להיפרד מאדם כל כך אהוב. הרי היית ילד ברוחך תמיד. כשאבא עיצבן אותך בביקורים בבית האבות חרצת לו לשון וכשהזכיר לך איך לימדת אותו לשחות בדרך הפשוטה ביותר – זרקת אותו למים והודעת לו שיסתדר אמרת שזה "נכון מאוד" וצחקת גם עם הפה וגם עם העיניים, באושר גדול של מי שגאה במעשיו ויודע שהצלחתו הייתה רבה. הרי בסופו של דבר הבן שלך הגיע לקומנדו הימי.
תודה רבה. נוח על משכבך בשלום.