בן מנחם (גרוס) יצחק

איציק (יצחק) נולד בנר שלישי של חנוכה, בן בכור למנחם (מנדל) וחנה גרוס (לבית שטרן) בעיר קרקוב שבגליציה (היום פולין). איציק גדל בבית חסידי ואף נשלח בנעוריו לישיבה של חסידי גור, אבל לא התמיד בלימודיו ודי מהר זנח את הקריירה המבטיחה של תלמיד חכם… לאיציק נולדו שתי אחיות צעירות, טובה ״גוגה״ (שטרנבך) בשנת 1924 ומרים (פלקוב) בשנת 1929. מרים אחותו הצעירה מספרת שבנעוריו התחבר איציק עם הפרחחים הפולנים המקומיים בעיר קרוסנו, לשם עברו, יותר מאשר עם ה״ישיבה בוייחר׳ז״ מהשטעטל, עבד לפרקים ב״טמבוריה״ המקומית, ולא ממש גדל בהתאם לטייפקאסט המצופה מנער חסיד גור גלותי. אימו של איציק, חנה, הגיעה ממשפחה חסידית (חסידות באבוב) שעסקה באירוח והסעדה (כשרים כמובן) וזה היה מטה לחמה של משפחת גרוס בעיירה הגליציאנית קרוסנו, בה חיו ותפעלו מלון/פונדק.
בעיירת נופש המרפא איבונייץ-זדרויי בקייצים שם אירחו את הרבי מגור וחסידיו, ובהמשך לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בפונדק בעיירת המרפא קודובה-זדרויי על גבול צ'כיה ששימש גם כתחנת מעבר להברחת עולים חדשים ע״י המוסד לעלייה ב׳ בין השנים 1946-1948.
בתחילת ספטמבר 1939 ובהמשך לחתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הגרמנים נכנסו לקרוסנו שם התגוררה משפחת גרוס. איציק ומשפחתו עם יהודים רבים אחרים גורשו מזרחה והשתכנו בעיר הולדתו של מנחם אב המשפחה – פשמישל על גבול אוקראינה. ביוני 1940 נכנסו הרוסים לפשמישל ונתנו ליהודים אפשרות להתאזרח כסובייטים או ״לחזור מערבה״ לאזור מגוריהם הקודם שהיה תחת שליטה גרמנית. משפחתו של איציק, בהתעקשותה של אמו חנה, סירבה לאופציית ההתאזרחות וגורשה עם שאר הסרבנים, רק שבמקום מערבה – נדחסו ברכבות בהמות עמוסות והובלו מזרחה לסיביר הרחוקה, נסיעה שארכה כחודש. גירוש שבדיעבד הציל אותם מגורלם של שאר בני משפחותיהם המורחבות שסיימו את חייהם במשרפות הצוררים הגרמנים. בסיביר (בעיירה צ׳ארמוסינקי הסמוכה לעיר טומסק) המשפחה שוכנה במחנות עבודה ושרדה בזכות תלושי המזון שהייתה זכאית להן בשל עבודתו של איציק במנסרה המקומית. בשנת 1942 לאחר שנתיים בסיביר ועם החתימה על הסכם שיקורסקי–מאיסקי ששחרר את כל השבויים והפליטים הפולנים ברוסיה נדדה משפחת גרוס לבוכרה שבאוזבקיסטן. איציק שהכיר את האח של מרשל פילסודסקי, מנהיג פולין, קיבל רשות להצטרף לצבא אנדרס הפולני שקם על בסיס פליטים פולניים בברית המועצות ואף לקחת את משפחתו עמו במסעם למזרח התיכון. לרוע המזל, בלילה שלפני יציאת צבא אנדרס לכיוון טהרן נעצר אב המשפחה מנחם באמתלה שעסק בחלפנות ואיציק נאלץ להיפרד ממשפחתו ויצא לדרך הארוכה עם צבא אנדרס לטהרן. בהמשך כשהצבא של אנדרס עזב את טהרן דרך עיראק בדרך לישראל ולחזית הלחימה האירופית איציק בדומה לחיילים יהודים נוספים ערק מהצבא הפולני ועשה את דרכו עם חבר בדרך לא דרך לישראל. את העריקים מצבא אנדרס שהגיעו ארצה פיזרה הסוכנות היהודית ברחבי הארץ במטרה להרחיק אותם מהבריטים שהיו עלולים לתפוס אותם ולשפוט אותם כעריקים, והסכנה עוד התחדדה כשצבא אנדרס השתכן לתקופת ביניים במחנות צבאיים באזור רחובות. בדרך זו הגיע איציק לקיבוץ עין-גב על שפת הכנרת בצפון המרוחק שם למד עברית והצטרף לגרעין ההתיישבות המיועדת לקיבוץ מעגן מיכאל. הגרעין שהתבסס על בוגרי צופים א׳ וקבוצת עולים צעירים מעליית הנוער מגרמניה ואוסטריה היה באותה עת בהכשרה בקיבוץ עין-גב. שם בגרעין בעין-גב רכש איציק חבר נפש לחיים אורי בן ארי (מברלין במקור ולימים אלוף ומצביא בצה״ל) וחברים רבים נוספים. בשלב ראשון הקיבוץ החדש מעגן מיכאל מתבסס במחנה זמני של הסוכנות בפרדס חנה, ואיציק יחד עם בני ובנות הגרעין עובדים בעבודות חוץ בפרדסי המושבה ובמשקי הבית שלה, מצטרף לסלילת כבישים בפלוגה בסדום, ועובד גם במפעלים המחתרתיים של תע״ש.
בעצם, איציק בן ה-20 שחוצה את הגבול לתחומי פלסטינה המנדטורית בשנת 1942, מצטרף לגרעין למעגן מיכאל, משנה את שם משפחתו מגרוס לבן מנחם (ככבוד לאביו מנחם), והלכה למעשה ממציא את עצמו מחדש כישראלי בן הארץ המחוספס, דובר שפת הארץ עברית צחה על בוריה ואף ערבית מדוברת שאסף מכאן ומשם, עובד כפיים בפרדסים, בסלילת כבישים, במפעל הנשק המחתרתי של תע״ש, בדייג בעין גב, שרירי ושזוף ולא מפחד משום דבר ואף אחד על פני הארץ או בשמיים!
עם סיום מלחמת העולם השנייה גרעין קיבוץ מעגן מיכאל עוזב את פרדס חנה ועובר לבקשת מטה ההגנה ל"גבעת הקיבוצים" ברחובות, שם נבנה בית חרושת מחתרתי לתעשיית תחמושת למדינה שבדרך – לימים ״מכון איילון״. בתקופה זאת עוזב איציק את קיבוץ מעגן מיכאל ויוצא לדרך עצמאית. באחד מביקוריו את חבריו לגרעין בשלוחה של מפעל תע״ש בתל-מונד פוגש איציק בן ה-23 את יהודית ברסלר (נחתום) ילידת תל-אביב בת ה-20 שעבדה שם ושתהייה במהרה לאשתו הראשונה. איציק ויהודית מתחתנים בשנת 1945 בצריף-חדר ברחוב עמוס בתל-אביב שם הם מתגוררים כשלחתונה מגיעים חבריו הרבים מהקיבוץ. איציק ויהודית ממשיכים לעבוד בתע״ש בייצור נשק במחתרת עד מלחמת העצמאות ולידת בנם הבכור יואב (על שם מבצע יואב) ב-19/10/1948.
ערב הקמת המדינה מצליחים הוריו של איציק, מנחם וחנה, ואחותו מרים בזכות ההיכרות והסיוע שנתנו להגנה ולמוסד לעלייה ב׳ להשיג סרטיפיקטים לעלייה לגאלית לארץ ומגיעים בסוף מסע ארוך ומפרך לנמל חיפה בהפלגה ממרסיי. איציק מתאחד עם משפחתו לאחר 6 שנים של חוסר ודאות ודאגה. למרות המטמורפוזה של איציק לחילוניות מוחלטת ומחוספסת ודרך החיים בה בחר, הקשר למשפחתו ובמיוחד לאביו החסיד העבדקן מנחם-מנדל היה קרוב וחם לאורך כל חייהם של הוריו. איציק הקפיד תמיד לספר לבניו שאביו מנחם היה אומר שמצוות כבד את אביך ואת אמך היא החשובה ביותר ושבנו איציק ממלא מצווה זאת באדיקות רבה!
נישואיו של איציק ליהודית שרדו 11 שנה וכשיואב היה בן 9 פורקה החבילה ויואב עבר לגור כילד חוץ בקיבוץ גבעת השלושה. כאן בקיבוץ מכיר איציק את נעמי יערי המטפלת של הכיתה של יואב בקיבוץ. כאן גם מתחילה תקופת חיזור ובילויים משותפים עם נעמי ופעמים רבות עם רבים מחבריה הקיבוצניקים, ילדי השמש של שנות ה-30 ו-40, שלמדו להכיר עם איציק והרכבים האמריקאים שלו, את נפלאות העיר הגדולה והריקודים אל תוך הלילה על השולחנות במועדון אריאנה שביפו לצלילי הבוזוקי של אריס סאן ואחרים. בשנת 1961 בגיל 28 נעמי ילדת השמש בת הקיבוץ ובת הארץ עוזבת את גבעת השלושה ומתחתנת עם איציק בן ה-39 שהשיל מעליו כמעט לחלוטין את טביעות האצבע הגלותיות מהשטעטל הפולני גליציאני.
איציק ונעמי בונים ביחד בית ישראלי לתפארת הנטוע עמוק בהוויה והתרבות הישראלית צברית הצומחת כאן בארץ. בנוסף ליואב שממשיך מגבעת השלושה לקיבוץ עין חרוד ולשירות צבאי משמעותי בחיל השריון, הם מגדלים שני בנים – מנחם (1965) על שם האב שנפטר ואיל (1969). איציק ונעמי גרים בהתחלה בתל אביב, אח״כ מספר שנים ברמת-גן ובתחילת שנות ה-70 עוברים לרעננה ששם באזור גדלים הבנים ואח״כ הנכדים והנכדות כולם צברים, מעורים היטב בארץ ואורחותיה, אזרחים אכפתיים ותורמים לתפארת מדינת ישראל.
עיסוקיו של איציק לאורך השנים אפשרו לו היכרות אינטימית של כל פינה שכוחה בארץ הנבנית ומתרחבת. בהתחלה הייתה העבודה החלוצית בבניית הארץ והחקלאות, דרך העבודה המחתרתית בתע״ש, הקמת מפעל לדודי שמש והתקנה שלהם בכל רחבי הארץ, ועד לשנות דור של ניהול מכירות אבני השחזה ומקדחים בחברת השחל שלקחה אותו לכל פינה בארץ ובמיוחד בשטחים הכבושים לאחר מלחמת ששת הימים. וויסקי ואוזו עם חברים בתל אביב, ערק זחלאווי ובקלאווה בנצרת ושכם, חומוס ובייגלים מירושלים המזרחית, שמן זית מירקה, בשר חזירי בר ודורבנים מכפרי הצפון, עופות בגריל מבית גאלה, בשר כבש מחברון, חוגלות מכפרי הבדואים בואכה עזה, ועוד ועוד כשפע הארץ.
ביתם של איציק ונעמי היה מיומו הראשון מרכז חברתי. חברים מקרוב ומרחוק יכלו להופיע בכל עת ותמיד בני הבית היו זריזים לפרוס על השולחן מכל טוב הבית: חומוס וטחינה של איציק, חצילים חריפים ומלפפונים מוחמצים של נעמי, מרק שעועית, כרוב ממולא, קבבים של איציק על האש, ומכול טוב הארץ והמקרר. כמובן הכול נשטף בוודקה קפואה או וויסקי מהבר ובמקרים מיוחדים נשלפו הבקבוקים ״מהביוקר״ מהמחבוא של איציק…
איציק הילד החסיד מהשטעטל בגליציה שהפך ל״שייח׳ ישראלי״ בן המקום, מלח הארץ בגלבייה, ראש לשבט הבן-מנחם׳ז המתחדש ומשתרש בארצו, נפטר במרץ 2001 מספר חודשים לפני הגעתו לגבורות, והשאיר אחריו מורשת איתנה של אהבת הארץ ובנייתה המחודשת.
יהי זכרו ברוך.