בן מנחם (יערי) נעמי

נעמי נולדה בקיבוץ גבעת השלושה בשנת 1933 להוריה ,מחלוצי קיבוץ גבעת השלושה.
ליוטה ומוניה, יוצאי העיירה זדולבונוב בפולין (היום אוקראינה), שם הכירו והיו פעילים בתנועת ״החלוץ״, ומשם עלו ארצה בשנת 1926 וישר לקיבוץ גבעת השלושה. לנעמי נולד אח נוסף מליוטה ומוניה בשם עמוס שנפטר בדמי ימיו. בשנת 1941, כשנעמי היתה בת 8 בלבד, אמא ליוטה שהיתה חולנית וחלשה נפטרה.
אביה מוניה שנשלח כבר בשנים הראשונות לחייה, חזרה למזרח אירופה להביא מעפילים, התגרש מליוטה וחזר משם עם אשה חדשה (רוז׳ה) עימה בנה משפחה חדשה ברעננה, שם גם נולדו וגדלו אחייה הצעירים של נעמי- עמי ויסכה.
נעמי נשארה לגדול בגבעת השלושה כשאת מקום ההורים ממלאים באהבה ומסירות יוסקה פולישוק האח הצעיר של מוניה ורחל אשתו. רחל ויוסקה שהיו עריריים שנים רבות גידלו את נעמי כבת ובהמשך כאחות לבת הזקונים טליה שנולדה להם בגיל מאוחר (בשנת 1946).טליה היתה אחותה הצעירה והאהובה של נעמי עד מותה בטרם עת של טליה ממחלה קשה בשנת 1991 בקיבוץ שפיים.
רחל ויוסקה היו לנעמי הורים אהובים ולאורך כל חייה ראתה בהם את משפחתה הקרובה ובהמשך היו גם סבא וסבתא אהובים למנחם ואיל הבנים של נעמי.
את ילדותה הקיבוצית חוותה ותיארה נעמי תמיד בצבעים חמים ובהירים כשהשכול והקשיים כאילו עברו מעלייה. היא סיפרה על הטיולים בטבע המקומי למבצר אנטיפטרוס, על תחרויות השחייה בהם התחרתה ברחבי הארץ למשל בבריכה האולימפית של מים מלוחים בבת גלים שבחיפה, ועל עבודה משקית קשוחה בבציר ענבים מעקם גב אך מרנין נפש. ילדות ונעורים שדרך עיניה של נעמי נראו מאושרים, שטופי שמש, ומשופעים בטבע ומדשאות קיבוציות (לגמרי ע״פי הנרטיב של ״ילדי השמש״).
את שנות הלימודים הראשונות למדה נעמי כמו כל בני ובנות כתתה בקיבוץ גבעת השלושה כשאת שנות התיכון המשיכו בבית הספר האזורי בקיבוץ עין חרוד.
עם סיום לימודיה מיד לאחר מלחמת העצמאות, נעמי התגייסה לצה״ל ושירתה בבסיס הגדנ״ע בעמק המצלבה בירושלים. לאחר השירות הצבאי חזרה לגבעת השלושה שם השתלבה בחיי העבודה והחברה.
בסוף שנות ה- ה50 ולפני שמשהו בכלל חלם על הקונספט – יצאה נעמי ל״טיול אחרי צבא״ עם נעמי שוורץ (אטלס) שהתאלמנה כשהג'יפ של בעלה חיים אטלס, חבר גבעת השלושה, עלה על מוקש בדרום הארץ. ״נעמי וחצי״ כפי שכונו בפי מכריהן, הפליגו לחודשים רבים על גבי ספינה של צי הקיבוצים ,שם שימשו כמטפלות לילדים ועגנו בצרפת שם טיילו טיול פוקח עיניים ורב מעללים שנעמי אהבה לתאר ולפאר בניחוחות בוהמייניים.
בגיל 28 קשרה נעמי את נפשה וחייה עם איציק בן מנחם, גרוש ואב ליואב, ילד חוץ בקיבוץ , שנעמי הייתה המטפלת של קבוצת גילו. אף על פי שנעמי בנפשה וזהותה היתה ונשארה תמיד בת קיבוץ גבעת השלושה, סוציאליסטית באופי ובמהות, בת ממשיכה לחלוצי האדמות בפאתי פתח תקוה ומקורות הירקון, עזבה נעמי את קיבוץ גבעת השלושה לטובת חיים משותפים עירוניים וגידול משפחה עם איציק בן מנחם.
הם גרו בתל אביב, אח״כ ברמת- גן. שם נולדו שני בניה מנחם (1965) ואיל (1969), ובהמשך ביססו את ביתם משנת 1972 ואילך במושבה המתפתחת רעננה. החיבור הקוסמי בין נעמי ואיציק הוליד גם מוקד חברתי עם כוח משיכה בלתי נדלה. מימי הקיבוץ העליזים בהם איציק היה מגיע עם הרכב האמריקאי לאסוף את נעמי וחברייה ה״ פלאחים״ מהקיבוץ לבילויים בעיר הגדולה ועד ימי רעננה עם ה״חאפלות״ והמסיבות הגדולות או האירוח המתגלגל על הגג של חברים וחברים של חברים (והבת דודה השלישית שלהם..) על חומוס, טחינה, חמוצים, חצילים, קבב, בירות, וודקה, וויסקי ושאר ירקות..
נעמי ואיציק גם הרבו לטייל ולבקר חברים ומכרים בכל כפר וישוב ממטולה ועד רהט, מכל עדה, דת, או לאום, מבתים של שועי עולם ובוהמה מקומית עד לאוהל בדואי בדרום, מבתי מכובדים במזרח ירושלים ובבית ג׳אלה, ועד כפר דרוזי בצפון ומושבים מרוקאניים וכורדיים בחבל תענך.
במהלך השנים העירוניות שלה עבדה נעמי בהנהלת חשבונות, בהוצאת הספרים לוין-אפשטיין, אבל את חלק הארי של חייה המקצועיים בילתה נעמי כספרנית המיתולוגית של הספרייה העירונית ברעננה. לא היה חובב קריאה ברעננה וגם מחוצה לה שלא הכיר את הספרנית הידענית שידעה להמתיק סוד ורכילות עסיסית, להמליץ ממקור ראשון, ולשמור ספרים על פי הטעם האישי של הקורא -צעיר עד בא בימים, שמרן או אקסנטרי, חובב זימה או פילוסוף בארון.
אהבתה ותשוקתה הנוספת של נעמי לאורך כל השנים הייתה השחייה היומית בבריכה שלאחריה איך אפשר בלי החברותה המקומית (עם קצת מזטים ווודקה כמובן..) על הדשא בקאנטרי של רעננה.
איציק נפטר בשנת 2001 ונעמי אמנם מיתנה קצב וקילומטראג׳ אבל שמרה על אורח החיים החברותי ומשפחתיות חמה עם בניה (בארץ ובקוסטה ריקה), נכדייה (וילדיהם במקרה של יואב), ומעגלי החברים הקרובים והרחוקים. את שנות חייה האחרונות העבירה נעמי בחיפה קרובה לבנה הבכור מנחם ומשפחתו העוטפת. נעמי נפטרה בשיבה טובה באפריל 2017 והשאירה אחריה המון המון אהבה וגעגועים לאישה -מיוחדת, נטולת כל פוזה, ושופעת נדיבות ואהבה לבריות באשר הן!
יהי זכרה ברוך.