מרשק בנימין

התרס"ז - 1907

כ"ט טבת תשל"ה - 12/1/1975

שם אב: שמואל

שם אם: אסתר

בנימין מרשק

תולדות חיים

כל נסיון לשרטט ביאוגרפיה ריאלית של בני מרשק נדון לכישלון , שכן כבר עוד בחייו הפך בני מרשק לאגדה. ואגדה אינה זקוקה לאימות ולא ניתנת להפרכה.
יחיד ומיוחד היה בני במזגו הסוער, במרצו, ובמעורבותו בכל תחום מתחומי החיים בארץ ישראל ,בעם ישראל ובקיבוץ.
בני נולד בעיירה היהודית סמרגון שבבלורוסיה. אביו היה רב העיירה ונירצח על ידי פורעים מול עיניו של בני הנער. האלמנה וילדיה עוברים לחפש פרנסה לאודסה. בני כבר בגיל 17 עוזב את המשפחה ומצטרף לתנועת ה"חלוץ". הוא נשלח לסמינר בורשה, שם נפגש עם יצחק טבנקין. פגישה זו קבעה את דרך חייו של מרשק. מן הסמינר הוא נשלח לקיבוץ ההכשרה בקלוסובה. בני הופך למנהיג המקומי. קלוסובה הייתה אחת מפסגות חייו. קיבוץ הכשרה זה במנהיגותו של בני מרשק הופך למגדלור במדבר העיירות היהודייות בפולין. ואלפי צעירי העיירות זורמים אליה. בני קבע עקרון חדש. ההכשרה הופכת לקבועה , עד קבלת הסרטיפיקט ואיתו עליה לארץ ישראל. ב-1929 עלה בני מרשק ארצה ישר לקיבוץ גבעת השלושה. מייד עם בואונרתם לפעילות משקית וציבורית , כיבוש עבודה עברית בפרדסי פתח תקווה, במחצבות מגדל צדק, במשמרות ובהפגנות. מרשק צועד בראש.
בראשית שנות הארבעים של המאה ה-20 הוא מתגייס לפלמ"ח, והופך להיות הפוליטרוק של הפלמ"ח. בפלמ"ח האיש שבוגר יותר מן החברה הצעירים נעשה אחד מהם ומופלא מהם.
סיפורים על פעילותו הפכו לאגדות. תאור השפעתו על הצעירים תכתבו בספרים. דוגמא אישית.
בני מרשק נשוי לרחל(גוטמן) מרשק, שלושה ילדים – מרי, עלינא ויואל.

הספד / יענקל ליפשיץ

כך, בקול דממה דקה תמו חייו הסוערים של בנימין מרשק- של בני.
כאחד האדם.
כל נסיון לשרטט ביאוגרפיה ראלית של בני נדונה לכישלון.
כפי שנאמר כבר הוא היה לאגדה.
אין אגדה זקוקה לאימות , אין אגדה ניתנת להפרכה.
רק בודדים, אהובי אלים ובחירי עם, זוכים להיות אגדה עוד בחייהם.
לולא עולם ברברי שבו אנו חיים , עולם של במות, של רמקולים ורשם קולים, הרי
היו רועי צאן בערבה, נוהגי אורחות במדבר, כורתי יערות סביב מדורות וסבתות בלילות חורף מספרים על בני. על פלאו . אחד אשר תמיד גועש וסוער, אשר נמצא בכל מלחמות ישראל , אשר כדורים שורקים סביבו ופצצות מתפוצצות על ידו והוא יוצא בשריטות קלות ומספיק שהרעים קולו והמערכה מוכרעת לטובתנו.
אשר נמצא בכל המקומות בבת אחת, מן החרמון המושלג עד מרחבי סיני וגדות הירדן.
אדם אשר סוחף המונים אחריו , אדם אשר בפני שרים ומושלים יתיצב .
עוד יסופר.
יחיד ומיוחד היה בני, במזגו הסוער במרצו , במעורבותו , אך יחד עם זה בן דורו היה ועם בני דורו הלך בדרך הארוכה והקשה במשך חמישים שנה.
לא כמפה פרושה הייתה הדרך. הייתה זאת דרך מהומרת , דרך שעליות וירידות בה. דרך כשלונות והשגים ועוד הדרך נמשכת.
הראשית , העיירה היהודית סמרגון , עיירה בסביבות וילנה . עיירה של חנוונים ובעלי מלאכה, עיירה של בורסקאים יהודים – עיר של בונדאים וציונים מכל המפלגות.
עיר מולדתם של סופרים עברים – קבק ופרופ' סלושץ , עיר מולדתם של משוררי אידיש קולבק ויבדל לחיים סוצקובר. עיר של החלוץ והחלוץ הצעיר,
עירה שנדונה לכליה.
משם מסמרגון יצא מרשק לסמינר הראשון של החלוץ בוורשה. שם הוא פגש את שליחי הקיבוץ מארץ-ישראל, שם הוא פגש את יצחק טבנקין , פגישה מכרעת בהתפתחות חייו של מרשק.
דבק באיש כחסיד ברבו. היו מספרים כשהיה שומע את הרצאות טבנקין וכולו התפעלות וכדרכו מתרגש, היה צועק לעבר בן עירו זלמן אלפרוביץ שגם הוא השתתף בסמינר " זלמן דו הערסט?".
מסמינר החלוץ נשלח לקלוסובה, מקום הכשרה לחלוצים בפולין.
קלוסובה היתה אחת מפסגות פועלו של מרשק.
קלוסובה היא מאותם השמות שנכנסו להיסטוריה של תנועת התחיה הלאומית היהודית.
היסטוריון כן לא יפסח על שם זה, היא כסג'רה, אום גוני, כביש טבריה צמח.
שם המסמל תמרור דרך בתנועה החלוצית.
קלוסובה היא מיפנה בחינוך לחלוציות עברית.
אין לדבר על קלוסובה בלי מרשק, כשם שאין לדבר על מרשק בלי קלוסובה.
קלוסובה הייתה פרי ההכרח , תשובה למצוקה ולכמיהה של הנוער היהודי בעיירות פולין , וולין ופולסיה .
התמוטטות העיירה היהודית , שממונה ערב חורבנה הולידה את קלוסובה.
קלוסובה היתה לבשורה במדבר העיירות היהודיות שמה ושמו של מרשק נשאו למרחקים.
קלוסובה קבעה , הכשרה קבועה עד עליה ארצה.
קלוסובה היא פרי יצירת קולקטיב, אך בין קולקטיב,- העושים מעצבי הדמות היה מרשק הבולט ביותר.
קלוסובה הייתה גאות התנועה החלוצית בפולין, אך הייתה גם "הילד הפרוע" של התנועה.
היא קבלה את כולם לתוכה, בלי אישור מרכז החלוץ, בלי עברית, בלי חינוך מוקדם בסניף החלוצי. קלוסובה הייתה "מידת הדין" בתביעותיה מחבריה , אך כולה אמונה בכוחה לחשל ולצרוף את אופיו של הצעיר היהודי לחלוציות לקומונה , למהפכה יהודית.
בזמנים של הפסקת העליה וירידה בתנועה החלוצית שימשה קלוסובה מגדל אור ועוז.
חלוצי קלוסובה לא עזבוה וישבו בתוכה שנים בציפייה לעליה , ויצרו לעצמם טריטוריה ארץ-ישראלית קומונה עברית בגולה. ודרך קלוסובה הפכה לדרך המלך של קיבוצי ההכשרה.
קיבוץ קלוסובה נקרא – קיבוץ חוצבי האבנים ע"ש יוסף טרומפלדור והיה בה הרבה מן הדמיון לגדוד העבודה.
לקלוסובה היה הימנון משלה:
" מי לנו מה לנו אין לנו מאום פה
נותקנו מבית מכל היקר…..
" לסבל נצחקה בכאב נהתלה "
" אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה
בוני החיים בעמל ובשיר"

אנשי קלוסובה עוררו פליאה ודרך ארץ אצל הגויים הקשוחים עובדי המחצבות.
שוב לא היו ז'ידים , יהודונים אלא פלסטינצי , מרשקי.
בשנת 1929 עלה מרשק ארצה ונשלח לגבעת השלושה, אחד הריכוזים של אנשי קלוסובה.
במכתבו הראשון שכתב לי לקלוסובה הורגשה כעין אכזבה " זה לא זה" . הרי אנשי קלוסובה חלמו על כיבוש החציבה בארץ על עבודה בנמל חיפה : פתאם " תלישת עשבים" . כך נראתה העבודה החקלאית בעיני הקלוסובאים. מרשק לא השלים וארגן קבוצה של 41 חבר וחברה חעבור לפלוגת יגור , ע"י חיפה לעבוד בנמל ובמחצבות.
ניטש ויכוח מר ובסוף קיבל מרשק את הדין , קבוצת ה-41 נשארה בגבעה. מרשק נרתם לפעילות ולעבודה בכל מרצו. עבודה ציבורית במשק , במועצת הפועלים. כיבוש עבודה בפרדסים, משמרות , הפגנות ומרשק בין ההולכים בראש. ( היו מתלוצצים , לא הצליח להאסר).
מדי פעם מגויס למזכירות הקיבוץ המאוחד בעיקר בועדת הקליטה ובכל מעשיו , גועש , רועש ומטריד אנשים ממנוחתם.
בראשית שנות הארבעים מתגייס מרשק לפלמח וכאן חל המפנה הגדול בחייו- מאוחר נכנס מרשק ל"הגנה", חשבו שהוא סוער מדי, לא מרוסן מספיק בשביל ארגון מחתרתי.
בפלמח הופך בנימין מרשק , גבר באמצע שנות השלושים לחייו לבני , אחד מהחברה, שם שהפך לאגדה בארץ.
בני האנטי חייל בכל אופיו , הופך לחייל ודבק בזה עד יומו האחרון.
לא קלה היתה לו המטאמורפוזה הזאת , אך הוא יכול לה. עוד יספרו חבריו עלעלילותיו בפלמח ובצבא.
מה מקור היניקה של מרשק ובני דורו , דור שראה את הרעה בניצניה ( אביו של בני , רב, נרצח בידי פורעים) , דור שנחון בססמוגרף רגיש לשואה המתקרבת.
מה מקור הניציות , של בני ושל הדור הוותיק בקיבוץ המאוחד?
היינו בורכוביסטים, מרכסיסטים ו"חטאנו" גם בלניניזם . אך נדמה לי ששניים קבעו בעיקר את השקפת עולמו של בני ובני דורו: יצחק טבנקין ו י.ח ברנר.
טבנקין האקטיביסט בעל הראייה הקטסטרופלית של הציונות.
שיננו בני ובני דורו את דברי טבנקין: " אם האויבים יוכלו להתנפל עלינו , יתנפלו בלי די, אם נפול בצפון ואם נלך משם יגיע הד הדבר עד סוף המדבר. אם נותר על תל-חי וכפר גלעדי לא נהיה בטוחים גם ביפו ובתל-אביב" ( מתוך דברי טבנקין בזמן הגנת תל-חי)
סיפרה לי חברה שהשתתפה בסמינר החלוץ בוורשה, איך טבנקין אמר לה בחן הטבנקיני המיוחד שבו
היה מדבר אל אישה : " נו בואי נשמע " מה הוא אמר לה" ( מאמרו של ברנר על ההגנה העצמית).
אני זוכר ערב חורפי בקלוסובה איך קבוצת חברים עם שליח מא"י קוראים במאמרו "האנטישמי" של
ברנר "להערכת עצמנו בשלושה כרכים", אשר מסיים במשפט זה: " כוסף-החיים שבנו אומר :
הכל אפשר. כוסף-החיים שבנו לוחש לנו תקווה: מושבי פועלים, מושבי פועלים , מושבי פועלים- זוהי הרבולוציה שלנו האחת והיחידה".
התיישבות יהודית, קליטת עליה וכוח מגן יהודי אלה המרכיבים העיקריים בהשקפת עולמו של בני ובני דורו.
גם את הפאטוס הסוציאליסטי המעוגן בהומניזם מהם ירשנו. לא קלה הייתה ההליכה בצוותא עם בני. ראשית היה זה מבחינת אחד מהלך ואחד רץ. קשה היה לעיתים איתו כי רק בשני צבעים הכיר – שחור ולבן. הוא הרגיז כשלא צדק ועוד יותר הרגיז כשצדק…
ועכשיו תמו חייו הסוערים והמסעירים. עצוב לנו, עצוב לי , הולך ופוחת הדור.
ועוד רבה המלאכה ועוד לא היגענו למנוחה. והסיים בשירו של אלתרמן:
" אך יורש לו יקום עד עת
כי עלי אדמתו השעין
את החרב שעליה מת
כה דיברה וקולה הרעיד
ויהי כן וישמע דוד"…

נכתב בשלושים למותו של בני מרשק ונקרא מעל קברו בגבעת השלושה.
בני מרשק נפטר ביום ב' בשבט תשל"ה – 12 בינואר 1975.
כתב היד המקורי במלואו נמצא בארכיון ההיסטורי של פתח-תקווה , חטיבת יעקב וחיה ליפשיץ.

בני מרשק עם טבנקין