ברוסטין חיים

כ"ה ניסן תרע"ו - 28/4/1916

כ"ו שבט תשנ"ב - 31/1/1992

שם אב: יהודה לייב

שם אם: מרים

ברוסטין חיים

תולדות חיים

חיים נולד בישינובקה – עיירה קטנה בפלך ביאליסטוק שבפולין. למד ב'חדר' ואח"כ בביה"ס 'תרבות'. החינוך הציוני- חלוצי הביא את רוב הנוער לדרך הסלולה של הגשמה ע"י 'החלוץ' , הכשרה ועליה לארץ ישראל.
חיים נשלח לקיבוץ ההכשרה בלוצק. היה פעיל במזכירות האזורית ובקבוצת ההכשרה שבסביבה, כל זה מבלי להפסיד אף יום עבודה אחד. הוא השתתף בסמינר מדריכים של 'החלוץ' , שהכשיר לפעולה מרכזית בתנועה.
הפגישה עם טבנקין ולוויטה בסמינר והשיחות הרבות איתם, הרחיבה את דעתו והעשירה את רוחו. בגמר הסמינר יצא לפעילות בסניפים ובקיבוצים.
בשנת 1937 עלה לארץ לקיבוץ גבעת השלושה. הוא נקלט מיד בקבוצת עובדי הפלחה. הוא ראה בענף זה ייעוד להגשמת מאווייו – עבודה בשדה. טעם את טעם קציר התלתן והאספסת בחרמש, סחב את האלונקות הכבדות בבוץ של נזלה, אהב לפורר באצבעותיו את רגבי העפר ולהריח את ריח האדמה.
בשנת 1964 קיבלה קבוצת גידולי השדה במשק פרס הערכה על העיבודים וביבולים הגבוהים ממשרד החקלאות. חיים ברוסטין ויעקוב געש ייצגו את הקיבוץ בקבלת הפרס. בתעודת הפרס נכתב: "היוגבים בגבעת השלושה יכולים לשמש דוגמא בעבודתם התקינה ובמסירותם, הישגיהם הם תרומה חשובה לחקלאות הישראלית". ועל כך הייתה גאותו של חיים.
קשה מאוד היה להניע את חיים לפעולה חינוכית. רק במקרה אחד, אחרי לבטים רבים, הסכים לקבל על עצמו יחד עם חברים נוספים את הדרכת הנוער הפולני – ניצולי השואה. למרות שלא הייתה לו הכשרה קודמת , הוא מצא את הדרך לליבותיהם של בני הנוער. הוא היה לא רק מורה אלא רע וחבר. הקשרים שלו איתם נמשכו לאורך השנים. בפגישה עם שרגא מחברת הנוער הזו, שהפך לד"ר ומורה ליהדות באורנים, אמר לו חיים: "הייתי רוצה ללמוד באורנים אצלך, תלמידי לשעבר, בבחינת רבו עומד לפני תלמידו".
כאשר חברת הנוער התגייסה לפלמ"ח, התגייס גם חיים איתם לחטיבת "הראל". לחם במקומות קשים לפריצת הדרך לירושלים. אחרי המלחמה, השתתף חיים בסמינר לשליחים של הקיבוץ. בסיומו יצא לשליחות מטעם תנועת "דרור" בפולין, פעל רבות עם שליחים נוספים להעלאת ניצולי שואה לישראל. בזה סיים את פעילותו התנועתית.
חיים היה איש אשכולות, אוטודידקט. הוא קרא בלהיטות ספרות יפה ומדעים. הוא המשיך כל הזמן את החיים הפנימיים ואינטלקטואליים שלו. הוא לא רצה להתיישר עם החידושים והשינויים שחלו בקיבוץ ובמדינה. היה נגד הלכי הרוח החסלניים. היה צנוע ונחבא אל הכלים, לא הסכים לקחת תפקידים בקיבוץ, אבל גם לא קטרג על העושים במלאכה. להיפך העריך את מעשיהם.
לפני למעלה מעשרים שנה התחיל לעבוד בהנהלת החשבונות של מפעל הנעליים בקיבוץ, עד מהרה הפך להיות מנהל החשבונות הראשי המפעל.
בשנים האחרונות התחיל להרגיש לא טוב מבחינה בריאותית. לאחר בדיקות, נאלץ לעבור ניתוח בליבו. הוא נותח, חזר הביתה ואף חזר לעבודה. אך עד מהרה, הורע מצבו נלקח מאיתנו בחטף – ליבו נדם.
מלכה רעייתו ליוותה אותו במשך כל השנים במסירות ואהבה. היא סעדה אותו בחוליו במלוא יכולתה ועמדה בכך בכבוד.
לאחר סתימת הגולל אמר בנו יצחק ענבר (ברוסטין)'קדיש' וספד לאביו:
אבא היה צרוף תכונות מיוחד:
חובק זרועות עולם במחשבה חדה ובהירה, מקפיד בתגי פרטים של ד' אמותיו.
קשה וסגפן לעצמו, אך מסור וחרד לזולתו. נלהב מריח האדמה ומלאכת כפיים.
מעריץ השכלה וספר.
עוקב בערנות אחרי שינויי הזמן, ודבק בעקשנות באמונתו.
מופנם ושומר מרחק, אך צמא ליחס והערכה.
קשור בטבורו – לאתמול ומוצא שפה ונתיבים לנכדיו.
גאה בענוונותו.
משך חייו עד שעת מותו – נגזרו כל מעשיו והתנהגותו לפי מידותיו הייחודיות.
השאיר אישה – מלכה, בן – איציק ונכדים.
יהי זכרו ברוך.

כתב: בנו איציק ענבר – ברוסטין.

חיים ברוסטין – הספד

אנשים רבים יש בעולם, אבל מעט אנשים בעולם הם אנשים אותנטיים ומשמעותיים. לעיתים רחוקות אתה פוגש אדם משמעותי, עמוק, לא סתמי. חיים היה אחד ממעטים אלה. בשקט, ללא תרועה, מופנם ולא צועק, אבל – חכם רגיש, חי את הדברים במעמקיהם, יודע אותם באמת. בשקט: משפט אחד או שניים. בלי פסקנות – והשומע מבין דבר שלם. ישר לתוך הלב, בעצם לתוך המוח, דרך הלב.
שום פרזות, שום סיסמאות . כשדיבר על סוציאליזם, הרגשת סוציאליזם אמיתי, חי מבפנים. אם שאלת אותו על חלוציות – לא פאר ולא התפאר. אמר משפט או שניים והבנת לעומק מהי חלוציות, מהו קיבוץ. לא סתם מילים, לא המליצות המקובלות, אלא מבפנים, מן האמת של סוציאליזם, חלוציות וקיבוץ.
להיפגש עם חיים היה לי תמיד תענוג גדול. תמיד לחזור לאדם החכם והמשמעותי הזה, החוסך במילים והאומר הרבה. הוא היה בעצם מורה מבלי שראה את עצמו מורה, מחנך. במילים מעטות במבט עין בקולו הרך והנבון. תמיד לא סתם – אלא עמוק מהותי משורשי הדברים. זורק פה מילה ושם הרהור, ואתה יוצא ממנו מטוהר יותר, מבין יותר. מקבל המון חומר למחשבה. והוא הרי לא התכוון לכך בכלל. חכם אמיתי, צנוע. מבלי לבקש זאת – נמצא נותן חומר למחשבה ולהרגשה, מסייע לטאטא קלישאות, ולראייה של דברים עין בעין. מבלי כחל ושרק.
חיים – היית ונשארת אותנטי, גם בכאבך הגדול שהלך והתעצם בשנים האחרונות, בעקבות מה שקרה בארץ ובעולם לסוציאליזם, לחלוציות, ולקיבוץ. גם בכאבך היית אמיתי, אותנטי ומופנם. לא צעקת את הכאב, לא הפגנת אותו. אך הרגשתי היטב את מה שקורה לך, שכן בכאבך העמוק, השתקף הכאב של כולנו.
למי התכוון המשורר ביאליק בשירו : "יהי חלקי עמכם"? אם לא לאנשים כמוך. אני בטוח בכך. אתה היית בין "ענווי עולם, אילמי הנפש, רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה…" הלא אתה הוא אחד מן ה"חולמים הנעלמים ממעטי הדברים ומרבי תפארת". אתה אחד מ" לימודי ההחרש וחדלי קול ודברים… ואולם חייך – מיטב חזונך ותפארתך – עצם היותך… אתה בין" השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם".

כתב: ד"ר נתן גובר, האוניברסיטה העברית בירושלים. 2/2/1992

חיים ברוסטין

משפחתך , ידידים וחברים , חברי גבעת השלושה, חברי חברת הנוער שחינכת: באנו כולנו לחלוק לך כבוד אחרון. הפרידה היא קשה ובאה בחטף. היה נדמה לנו כי אחרי שעברו קשיי ניתוח הלב, חזרת לעבודה ומכאן הכול יהיה כשהיה ולא כך הוא. הופיעו קשיי נשימה, הדרדרות פתאומית והכול תם ונשלם.
חיים נולד בשנת 1916 ועלה לארץ בשנת – 1937 ישירות לגבעת השלושה. את דרכו החלוצית החל ב"חלוץ הצעיר", בעיירה ישינובקה, שבפלך ביאליסטוק שבפולין. בגיל צעיר התחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסת משפחתו.
חיים נשלח ע"י התנועה לסמינר מדריכים והפך להיות מדריך. והיה במזכירות המחוז בלוצק וכל זה מבלי להפסיד יום עבודה אחד.
לפי עדותו של אבי בוריה אפורי, חיים הגיע ללוצק להפגנה של ה-1 במאי ונאם לפני אלפי פועלים נאום חוצב להבות, המשטרה הפולנית ניסתה לתפסו, אבל הוא הצליח להתחמק בין הקהל. חיים הגיע לגבעת השלושה ונרתם לעבודת האדמה. הוא היה פלח במלוא מובן המילה. אני זוכר את חיים שנים כמנהל חשבונות בנגה (נעלי גבעת השלושה). אבל הזיכרון שנחרת בי כילד: חיים קוצר בחרמש וממולל באצבעותיו את רגבי העפר – "הוא הלך בשדות".
נראה כי הציונות של חיים הייתה קדושת העבודה הפיזית. חיים סרב למשלחות רבות , שהגיעו אליו לקבל תפקיד כלשהו והתמכר לעבודת האדמה.
פעם אחת בלבד, הצליחו להוציא את חיים משגרת העבודה החקלאית והוא קיבל על עצמו את הדרכת וחינוך חברת הנוער הפולנית. הילדים שהגיעו היו ניצולי שואה וחיים נרתם להדרכתם כאילו היה זה ייעודו בחיים. למרות שלא הייתה לו הכשרה מוקדמת.
לפני מספר שנים אירחנו את חברת הנוער הפולנית למפגש חברים בקיבוץ, כאשר ראיתי את המפגש בין חיים לחניכיו וכאשר שמעתי את דבריו, הבנתי מה הוא היה עבור חניכיו הילדים ומה הוא נשאר עבורם בהווה.
אישית, התרשמתי מאוד מדבריו גם בגלל תכנם הנשגב וגם מעוצמת ההפתעה, חיים השתקן שלא אומר מילה, יש בו כל כך הרבה , שהוא עוצר בתוכו.
כאשר חברת הנוער התגייסה לפלמ"ח, התגייס חיים עמם לפלמ"ח – לחטיבת הראל והיה ללוחם, שהפך במשך הזמן לקצין תרבות ועזר בקליטת העולים שהתחיילו והגיעו מייד לקרבות וללחימה.
אחרי המלחמה יצא חיים לסמינר שליחים, חיים היה תלמיד נאמן של לוויטה, שמצא בחיים איש שיחה מרתק.
חיים היה אוטודידקט מובהק, כל הידע שצבר בכל התחומים, בא מלימודיו העצמאיים בלבד, ללא הכשרה מסודרת.
כפלח, הביא יחד עם יענקל געש תעודת הוקרה על שיא ארצי בגידול סורגום. כמדריך נוער היה בו את הידע לא רק בהדרכה, אלא גם בהוראת המדעיים. חיים קרא ספרים לפי תכנית מוסדרת מראש. ליד מיטתו נמצא הספר בו קרא וכן הספרים שיקרא בהמשך. חיים אהב מאוד את האומנויות ובעיקר את המוסיקה.
חיים נכנס להנהלת החשבונות בנגה, ללא כל הכשרה והפך להיות מנהל חשבונות ראשי. חיים כאוטודידקט למד באופן יסודי את מחלתו והיה בקי בכל התהליכים, הוא ניסה להסביר לעצמו ולאחרים מדוע אין הכרח דחוף בניתוח לב מסובך.
מלכה'לה ליוותה את חיים המשך שנים במסירות ואהבה ודאגה לכל מחסורו, לכל מילה שנאמרה בבית, הייתה הקשבה מלאה ביראת קודש. היא גם סעדה את חיים בחוליו במלוא יכולתה ועמדה בזה בכבוד.
התהלך ביננו אדם אציל נפש, צנוע, ונעים הליכות, שדרש כה מעט לעצמו ונתן את כול יכולתו בעבודה. מסירות ודייקנות וטיב התוצאות מעל לכל. איש סגור ושתקן מלא ידע כרימון, אינטלקטואל, ואידיאולוג, שאוגר את הכול בתוכו.
כזה היה חיים וכך נזכור אותו תמיד.
יהי זכרך ברוך וינעמו לך רגבי אדמת נזלה, שאותם כה אהבת.

כתב: אברהם אפורי.

על חיים ברוסטין כי איננו

משהו אישי לוותיקי גבעת השלושה: הגעתי אליכם בשנת 1935 כשאני בן ט"ו בלבד. הייתם לי האשכולית הראשונה, פריחת הפרדסים. ועד היום שמורים בזיכרוני "הנפילים" של גבעת השלושה, מהם למדתי את החלוציות והאמונה ההומנית הגדולה.
בערבים החשוכים הייתי עוקב לילה לילה אחרי חיים ברוסטין, השחרחר העושה את טיוליו הקבועים בשדות המשק. מרשים ברצינותו, עושה רושם שהוא מפליג רחוק בהרהוריו.
כחלוף עשרות שנים למדתי להצטרף לטיוליו, כשהוא ממשיך להוביל בדשות התירס והכותנה.
אהב לספר לי על הגידולים הנהוגים, על הגינות והדשאים החדשים. השיחה תמיד התחילה בהיסוס, היה עצור ומופנם, בקול " דממה דקה". וקול זה היה הולך וגובר כשהיה הולך ומתלהב בעניינים האקטואליים, חשתי שאני הולך לצידו של מאמין גדול בערכיו של הקיבוץ. כאבה לו כאב מוחשי, אישי, תקופת "שבירת הלוחות" ו"ניתוץ הפסלים". הוא לא נשבר, הוא לא התייאש, האמין לתומו, שהדרך לא פסה , לא פסקה.
לפני שנתיים בחוזרי מביקורי בפולין, הבאתי לו הפתעה: ביקרתי בביאליסטוק ובישינובקה – עיירת הולדתו של חיים. אורו עיניו והוא חזר לשעה קלה, להיות ב"חדר" של הרבי "יד אחת". מאותו " חדר" פגשתי את חברו הטוב של חיים ונפתח מעיין -המעיין ממנו שאב את האוניברסיטה שלו., העלה את הדמויות מן העיירה, ולא היה דומה לו ביכולת הסיפור והשחזור, באהבה עת חיי ישינובקה עיירתו.
חיים היה צנוע, נחבא אל הכלים, שונא את השררה. ויחד עם זאת לא שמעתי ממנו דברי קטרוג על המנהלה. לו יאה הפסוק של המשורר, שהגדיר את העושים במלאכה: " הם היו מאמת משונים מאוד". הוא המשיך את החיים הפנימיים שלו, העשירים והמגוונים, המשיך להיות חלוץ ולא ביקש להתאקלם ולהתיישר עם החדש בחיי הקיבוץ.
בביקורי מדי עונה ועונה, היינו משוחחים ומתווכחים בכל הנושאים , הבוערים הגורליים. אלו השכיחו מליבו כל כאב והטרדה. כבר איננו מרחף בעננים, כבר יגע כי עולם שלם חרב עליו, הוא דאב וחרד מאוד להתמוטטות מסגרת חייו, לה היה נאמן מנעוריו. הכי חשוב היה לו שאוזנם של הנכדים היקרים לו מאוד, תהיה כרויה. חיים סבם של ילדים של איציק ויעל לא היה איש שמתיישר עם השורה, אותו אפשר היטב להבין בהקשר עם התקופה – תקופת החלוציות של טרום המדינה. הוא לא ביקש להשתנות עם השינויים שחלו המדינה, הוא המשיך להיות נאמן לדרכו עד צאת נשמתו. לדעתי הוא לא פגע ולא העליב איש מימיו. הוא לא השתמש בעורמה ובתכסיסים ובכל עסק ביש. האמת, היושר והצניעות, הענווה, האחריות והשירות למען הקיבוץ ולמען המדינה להם עשה ללא לאות. אנני מכיר אנשים רבים בימינו, שניתן לאפיינם באיפיונים נעלים ואנושיים שכמותם.
בסבא כזה מותר להתפאר ולהתגאות, הוא ראוי לתודה, להוקרה ולכבוד, תהי דמותו וזכרו שמורים בליבכם, בכל אשר תפנו בדרככם.

כתב: גיסו של חיים אריה גרינשטיין, קיבוץ עין החורש. 2/2/1992