גולדנברג הדסה

כ"א אלול תרע"ט - 13/9/1899

כ"ה אדר תשנ"ו - 16/3/1996

שם אב: דוד

שם אם: איטה

גולדנברג הדסה

תולדות חיים

הדסה, שנקראה בפי כל הדסק'ה, נולדה בעיירה קרמניץ שבאוקראינה, בת בכורה להוריה דויד ואיטה גולדנברג (לבית וישנייב).
להוריה נולדו עוד: מנוס 1901, ריבה, ליובה , פניה, ואחרונה שפרינצה. לימים נולד עוד אח שהיה אהוב המשפחה, נחמן, אך מת בן 10 ממחלת השנית, שלא היה לה אז מרפא. בקרב בני המשפחה היא נחשבה כחכמה מכולם.
מגיל צעיר החלה הדסקה להתעניין בתנועות הנוער הציוניות ובשנת 1925/6 עלתה לישראל.
תחילה עבדה במשק פועלות, שם קיבלה הכשרה חקלאית, ואחר הצטרפה לראשוני גבעת השלושה והייתה בין מייסדות הקיבוץ.
היא הייתה חברת קיבוץ נאמנה, אישה לבדה, אבל כנהוג בקיבוץ אז נאלצה לחלוק חדרה עם עוד חברת קיבוץ. רק עם המעבר לקיבוץ החדש בנזלה ב-,1953 זכתה לדירה משלה.
לא היו לה ילדים משלה, אבל היא טיפלה באהבה בכל ילדי המשפחה. כשהגיעה אחייניתה, ליליה לקיבוץ בגיל שלוש וחצי, ב-1933 ללא הוריה, שנשארו בתל אביב, הייתה זו הדסקה שטיפלה בה כאילו הייתה בתה. מאוחר יותר, בחופשות, היו בנות ובני אחיה ואחותה של הדסקה ונכדיהם נהנים להתארח ולהתפנק אצלה. כאשר ניתנה האפשרות לחברות הקיבוץ לאפות במטבח המשותף או בחדריהן היא הפליאה לאפות מאפים מתוקים ומלוחים שהביאה לבני משפחתה כשהגיעה לביקור.
בקיבוץ עבדה בעבודות שונות עד שנשארה במשתלה לשנים רבות. שם גידלו, בין היתר, גלדיולות יפהפיות ליצוא והדסקה, בכל ביקור בבית אחיה או אחותה, הייתה עומסת עליה זר ענק של גלדיולות ומביאה למשפחתה כשי. כמו כן כיהנה תקופה מסוימת כגזברית הקיבוץ.
אחרי שנות המשתלה, שהיו כרוכות בעבודה פיזית לא קלה, עברה לעבוד בבית החרושת לנעלים של הקיבוץ. והמשיכה עד שמחלת הסוכרת שלה לא אפשרה לה עוד ואז נאלצה לעבור אל הבית המוגן בקיבוץ. היא, שכל חייה שמרה בקנאות על עצמאותה, נאלצה לקבל את עזרת המטפלות.
אף שעברה אכזבות לא מעטות ואפילו שברון לב, ואף שאחיה, אשתו ושתי בנותיהן, שהייתה קשורה אליהם בכל לבה, עזבו את הקיבוץ, היא נשארה נאמנה לגבעת השלושה, עד אחרון ימיה.
יהי זכרה ברוך.

נכתב על ידי ליליה פתר, מאי 2018

משפחת גולדנברג בקרמיניץ (אוקראינה)– הדסקה מימין כורעת

לילקה (גולדנברג) פתר לזכרה של דודתה , הדסקה

קראנו לה ה "הדודה בעלת האחוזה" , מפני שאפילו בימי המצוקה הקשים ביותר של הקיבוץ, תמיד הייתה היא הנותנת ואנחנו המקבלים – עוגות, פשטידות שאפתה, פירות שחסכה מפיה, פרחים שנותרו במשתלה מיום שיווק. היא עצמה סירבה לקבל מתנות. כאילו כל מתנה היא עלבון , חולשה. הרגישה צורך, עד הרגע האחרון, להיות החזקה ביותר במשפחה , הבלתי נזקקת ביותר.
מילים רכות היו ממנה והלאה אבל, מבעד למעטה הקוצני, המחוספס, הסתתרה כמיהה לחום, לאהבה.
עובדה : מיום שהגיעה לבית דור , לטיפול החם והמסור, והייתה מוקפת אנשים דואגים , התרככה.
ממש הרגישו שטוב לה. אולי משום כך האריכה ימים כל כך.
אין מילים בפינו, בני המשפחה, להודות לכל העובדים והעובדות המסורים בבית דור, שהעניקו להדסקה כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה חום בשנותיה האחרונות והקשות.
תודה למאירה, אסנת, לשרהל'ה, לגליה לאורה , לרון, ללאה . תודה לאלדמע שטיפלה בה בעבר ותודה לאלפא שהייתה לה כמו בת מסורה ותודה מיוחדת לד"ר מטלון על גישתו האנושית החמה, כלפי הדסקה וכלפי בני המשפחה.
וסליחה אם שכחתי מישהו.
המקום הזה , בית דור, הוא שמורת טבע בארצנו.
אין לי ספק שהדסקה הייתה רוצה להודות לכם מעומק ליבה, אילו יכלה , אבל מיד בוודאי הייתה מצרפת לתודה הערה :
" נו אז מה ? עד מתי אשכב כאן הה.."

דברי הספד של סיני פתר, נכדו של מנוס אחיה של הדסקה

המשפחה שלנו נפרדת היום מדודה הדסקה. זו פרידה שנמשכה זמן רב. היא נצמדה לחיים. נצמדה בעצם אל כל המאה הזו- המאה ה-20. למצות אותה עד תום. כאילו משהו חזק ממנה החזיק אותה בחיים. תודה !
הרבה חידות לקחה איתה הדסקה בת ה-96. דיברה מעט אך הייתה קשובה לכל. בצורה שתמיד הפתיעה אותנו בחדותה.
לעומת זאת, תמיד הלכו לפניה המעשים. היא, האשה הקטנה במשפחה, אבל המעשית מכולנו. ראשית היא עשתה את המעשה. לבדה הגשימה , בחירה ציונית פשוטה, חד-משמעית, לא פטפטנית. באה להקים לה ולאחרים חיים חדשים בארץ ישראל.
איך זה שכוכב אחד לבד מעז ?
והיא הייתה הראשונה ובודדה במשפחתה, שחצתה את אירופה והים, עזבה מאחוריה קרמניץ אוהבת, ובאה לארץ זרה כבר ב-1926.
אף פעם לא שמעתי אותה מדברת ציונות, היא חיה את הבחירה שלה עד יומה האחרון. אין לי מושג אם זה הביא לה אושר כלשהו. לא ראו את זה עליה אבל החיים בקיבוץ היו המובן מאליו.
היא הייתה חברת קיבוץ . אנחנו דיברנו על הפרולטריון, דודה הדסקה, הייתה שנים רבות הפרולטרית היחידה במשפחתנו – עבדה במפעל הנעלים של הקיבוץ ונעלה את תוצרת המפעל.
בזכותה הייתה לנו, לילדים במשפחה, ילדות בכפר. כשאחיה מנוס – הסבא שלי וסבתא שלי חנה, עזבו את הגבעה, הדסקה נשארה שם. וכך יכולנו להמשיך ולגעת בקסם הנמוג של השדות, והטרקטורים וחדר האוכל התוסס.
הדסקה היא בת משפחת גולדנברג, משפחה שהנאצים חיסלו את רובה. מבני המשפחה שבחרו לחיות כאן, בארץ ישראל הייתה האחות פאניה, שהקימה בית בירושלים. והאח מנוס שבא לגבעה ועבר לתל אביב והדסקה שלא זזה מעולם ממקומה בקיבוץ.
צפינו בהשתאות בטיפול המסור שהשקיעו כמה חברות וכמה מטפלים ומטפלות בדודה שלנו. אם יש סולידריות אנושית, זו סגולתה העיקרית: לרפד לזקנים את שנותיהם האחרונות.
אנחנו אסירי תודה לקיבוץ גבעת השלושה. למשפחה שלנו, לי קשה מאד להיפרד מהדסקה. גם מהקיבוץ.
לילקה ועודדה וגם אנחנו – קובי, איתנה, ליאורה ואני, גדלנו בין השבילים האלה. זו הייתה ארץ ישראל הקטנה שלנו . אין לנו דודה אחרת . אין לנו קיבוץ אחר.