גולדנברג (הורוביץ) חנה

י"ב טבת תרס"ב - 22/12/1901

כ"א כסלו תשמ"ד - 15/12/1984

שם אב: משה

שם אם: פייגה-בלומה

גולדנברג (הורוביץ) חנה

תולדות חיים

חנה נולדה בעיירה סטארה קונסטנטינוב או דובנא שבאוקראינה,
האב היה בעלים של טחנת קמח והאם עזרה לידו וגידלה בד בבד את חמשת ילדיה: שרה, מוטיה, מאיר, מינה ואחרונה אחרונה, בת זקונים ממש – חנה.
חנה היתה צעירה בהרבה מאד מאחיה ואחיותיה. כשנולדה היו כבר לאחותה הבכורה, שרה, שני בנים גדולים.
במשפחה סיפרו שהם צאצאי הרב הנודע , השל"ה, הלא הוא ישעיהו הלוי הורביץ, בעל שני לוחות הברית, ששימש ברבנות במאה ה-17במספר רב של קהילות חשובות , ביניהן בדובנא , העיר שבה חיה משפחתם. בהמשך עלה השל"ה לארץ ונקבר בצפת.
כשחנה הייתה בת שש מת אביה מהתקף לב ואמה נותרה לבדה עם עול הבית ועול הפרנסה. הדבר השפיע קשות על חנה.
מאחר שהית ילדה כשרונית מאד, בימינו קוראים לכך מחוננת, נשלחה בגיל צעיר 16 ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת קייב, שבה היה לה בן דוד פרופסור למתמטיקה והיא התגוררה בביתו. אלא שב-1917 התחוללה המהפכה, שלטון הצאר קרס, הארץ געשה, והצבא האדום כבש את אוקראינה. פטלורה, מנהיג אוקראינה המובס, פרק את זעמו על היהודים ואירגן פוגרומים נוראים, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים. פוגרום נורא כזה התחולל בעיר מגורי המשפחה, דובנא. המראות הנוראים, שחנה ספק חוותה ספק שמעה עליהם סיפורים, נותרו בזכרונה לתמיד, והיתה חוזרת ומספרת לנו עליהם.
אמה מיהרה לשלוח אותה אל אחותה הבכורה, שרה, שגרה בקרמניץ, עם בעלה ושני בניה, גם הם מתמטיקאים.
קרמניץ היתה אז בשלטון פולין, ולכן לא פקדו אותה המאורעות והפוגרומים.
זמן מה אחרי הגעתה לקרמניץ, החלה חנה לארגן קבוצה ללימודי ספרות רוסית ואף שירי ביאליק בתרגום לרוסית. בקבוצה השתתפו 7 בחורים צעירים, והיא כונתה: חנה ושבעת בניה.
במשך הזמן התיידדה חנה במיוחד עם אחד מחברי הקבוצה, מנוס גולדנברג, ואחרי שחזר משירותו בן השנתים בצבא הפולני, הם נעשו זוג ואף התחתנו. ב-1929 נולדה להם בת, שקראו לה פייגלה, לימים ליליה, על שם אמה של חנה. לפרנסתם ניסו להקים בית דפוס במקום מרוחק מקרמניץ, אבל השלטונות הפולניים התנכלו להם והדפוס נסגר.
ב-1933 עלו לארץ. את בתם השאירו בקיבוץ, אצל הדודה הדסקה והם עברו לתל אביב וחיפשו שם פרנסה.
חנה מצאה עבודה בדפוס "הפועל הצעיר", כסדרית דפוס, מקצוע שהית נתון כולו בידי גברים. בזמן ההוא האותיות היו מעופרת וכדי לסדר גליון לדפוס היה צריך להניח כל אות לחוד בתוך תבנית עץ או מתכת, בגודל עמוד, לקשור אותה היטב בחוטי שפגאט עבים להוביל את כל הכובד הזה, אל מכונת הדפוס.
חנה, שלא ידעה עברית, הצליחה מהר מאד להשתלט על הידע הזה ונעשתה פועלת מצטיינת .
מאחר שהיתה משכילה מאד, ומאחר שבבית הדפוס הזה היו מדפיסים גם ספרי פרוזה ושירה, מהר מאד משכה את תשומת לבם של משוררים גדולים כמו ביאליק וטשרניחובסקי, שהדפיסו ספרי שירתם שם וביקשו את עזרת הסדרית חנה. היא ידעה לטינית ולכן יכלה לסדר בקלות ציטטות בלטינית שהציב טשרניחובסקי , לפעמים, בראש שיריו. גם ביאליק נהנה לסדר איתה ציטטות ביוונית.
חנה גרה עם בעלה מנוס בחדר קטנטן ליד שוק הכרמל. מנוס עבד בשנים הראשונות בבניין וחייהם היו מאד לא קלים. את בתם היו רואים אחת לשבוע או שבועים, אבל אחרי שנתיים פרצה מגיפת שנית בין ילדי גבעת השלושה והם נאלצו להוציא את הבת, שנקראה כבר אז ליליה או לילקה (מאחר שהובהר לחנה ששם כמו פייגה רק יבייש את הילדה היא הסכימה להחליף אותו בשם של פרח, כזכר לאימה, בלומה, שנפטרה בינתים).
במשך הזמן החליפו כמה דירות וב-1938 נולדה להם בת, עודדה. כשמלאו לעודדה 8 חודשים היא חלתה בדיפטריה. בימים ההם לא היתה אנטי-ביוטיקה וגם לא היה שימוש בפנצילין. אמרו לחנה שעליה להחזיק את הקטנה כל הזמן במצב אנכי. שעליה גם לישון בעמידה, אחרת היא עלולה להיחנק. חנה עזבה לזמן מה את עבודתה והיתה מחזיקה את עודדה יום ולילה על ידיה, לפעמים החליף אותה מנוס, כדי שתוכל לישון מעט. הילדה הבריאה, וחנה חזרה לעבודה.
כשפרצה מלחמת העולם השניה נפלה אחת הפצצות שהטילו האיטלקים על תל אביב סמוך לדירתם בזמן שחנה ומנוס היו בעבודה. המטפלת כל כך נחרדה שברחה והשאירה תינוקת מבוהלת, צורחת ובוכה. השכנים הזעיקו את חנה ובאותו יום קיבלו חנה ומנוס החלטה שהם עוברים לקיבוץ גבעת השלושה, שם גרה דודתם ושם יש להם כמה וכמה ידידים. ואכן, הם עברו לקיבוץ. הבנות נכנסו לבתי ילדים וחנה המשיכה לעבוד בדפוס, כלומר היתה יוצאת יום יום בשבע בבוקר, נוסעת בשני אוטובוסים וחוזרת בערב בשני אוטובוסים ועוד משתרכת בחושך בסימטה האפלולית עד שער הקיבוץ. את שכרה היתה נותנת למזכיר הקיבוץ ומשאירה לה רק דמי נסיעות וארוחת צהרים במסעדת הפועלים. לחדר האוכל בקיבוץ לא היתה מגיעה ומנוס היה מביא לה יום יום ארוחת ערב הביתה. מאחר שנאסר אז על חברי הקיבוץ להחזיק מכשיר חשמל או אחר פרטי בבית אני משערת שנאלצה לאכול אוכל קר. והיא, כשגרה בעיר, היתה בשלנית מעולה ממש (בשבתות היו באות תמיד ידידות מהקיבוץ לטעום ממאכליה הידועים לשם). היא קיבלה את הדין.
היו כשנתיים שמנוס נשלח ללימודים מטעם הקיבוץ ולא הגיע בערבים הביתה. מי היה דואג לה אז לארוחת ערב? אולי דודה הדסקה המסורה?
בשואה נרצחו כל בני שפחתה – ובני משפחת מנוס – שגרו בקרמניץ: אחותה שרה, בעלה, שני בניהם, אחיה של חנה מוטיה. סוניה, אשת אחיה המת, ובתם הקטנה.
במשפחתו של מנוס נרצחו: אימו-סבתנו איטה, אחותו של מנוס ריבה ובתה הקטנה, אחותו הצעירה שפרינצה, ודודות ודודים ובני דודים.
במשך השנים צברה חנה הערכה רבה במקום עבודתה ובקרב פועלי הדפוס בכלל. בימים ההם פועלי דפוס נחשבו לעלית של מעמד הפועלים – למשכילים שבחבורה. ובאמת היו ביניהם מומחים ללשון ולכל רובדי הספרות העברית המסורתית והחדשה. חנה הצטיינה בידיעת הספרות הקלאסית והרוסית.
בשנת 1960 או 1961 זכתה חנה בפרס עבודה ,שניתן באירוע חגיגי מאד בהיכל התרבות לעובדים מצטיינים. באותו מעמד קיבלה את הפרס הזה גם גולדה מאיר.
באותן שנים כבר היו לבתה ליליה שלושה בנים בתל-אביב, וחנה תפקדה כסבתא מסורה ונבונה. היא רק עזרה כפי יכולתה ומעולם לא מתחה ביקורת על בתה או על חתנה, כפי שנהגו מחותנות לא מעטות. היא הייתה מגיע לבית בתה אחרי יום עבודה, קונה מצרכים, עוזרת בהשכבת הנכדים ומשתדלת לא להתערב יותר מדי.
לאחר שבתם ליליה התחתנה ועזבה את הקיבוץ וגם אחותה עודדה נאלצה לעזוב משום שרצתה לעשות בחינת בגרות ובקיבוץ אסרו על לימוד לבגרות, שנחשב אז ל"נטיה בורגנית" החליטו חנה ומנוס לעזוב גם הם.
היה זה צעד נועז , כי הם היו כבר מעל 60 וכמו כן, בימים ההם היו עוזבים קיבוץ רק עם המיטה, לא הותר לקחת דבר. חברים טובים ובעיקר חברות עזרו להם.. מנוס היסס מאד לעשות את הצעד הזה. הוא היה מורה ואף מנהל אהוב בבית הספר והיה מין תרבותניק של הקיבוץ . לחנה לא היו אף פעם שורשים עמוקים בקיבוץ והיא כבר שנים רצתה לעזוב.
בביתה בתל אביב , אחרי שיצאה לגימלאות, היתה מלמדת זמן מה שיעורים פרטיים במתמטיקה. הם גרו תחילה בדירה צנועה בשכונת קרית שלום ואחרי כמה שנים עברו לגבעתים, לגור ליד ליליה.
גם לבתה עודדה, אחרי שהתחתנה וילדה את בתה הבכורה, נהגה חנה לעזור. הייתה מגיעה לביתם בירושלים ואחר-כך, כשהתנדבו בני הזוג הצעיר לעבור לבית-שאן וללמד שם, הייתה חנה מגיעה לשם, גם בימים ששוגרו לבית שאן פגזים ירדנים, כדי לעזור עם הנכדים – בינתיים נולד עוד בן.
בשנות חייה האחרונות הידרדרה קצת בריאותה, אבל היא סירבה לכל תרופה. ב-1984 מתה מיתת נשיקה בביתה – היה זה בשבת אחרי הצהרים, בשעה שמנוס ובתה ליליה חיכו לה שתתעורר משנת הצהרים ותבוא לשתות איתם תה עם עוגה, היא פשוט לא התעוררה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

כתבה : לילקה (גולדנברג) פתר – 21.5.2018

חנה ומנוס ליד הצריף בו גרו בגבעת השלושה – עם עודדה בתם וחברתה יעל