גולדנברג מנוס

נולדתי בעיירה קרמיניץ, שמחמת יפי נופה , כונתה – שוויץ של ווהלין. רבות השפיע הנוף הזה על עיצוב אישיותי.
אבי מחובבי בית המדרש היה בעירינו. בעודנו יושב על ספר הגמרא מציץ הוא לתוך הספרים החיצונים ונפגע על ידם. הוא מצטרף ל"אגודת חובבי שפת עבר " ואח"כ לחובבי ציון.
הוא היה בין ההורים המעשיים בעירנו, שהעזו למרוד במסורת אבות ולמסור את ילדיהם לבית ספר פרטי שנוסד אז ע"י שני מורים .
בבית ספר זה קבלתי את חינוכי הלאומי ושם בילדותי עוד הרגשתי את לחצו של המשטר הצארי, הרוסי. כאשר באמצע נשף סיום בית הספר באמצע השיר סולו " על טל ועל מטר…" התפרצה המשטרה ואסרה את מורינו ואת בעל הבית בו התקיים הנשף.
בעודני בבית הספר העברי, דאג אבא שנלמד גם "יידישקייט" והזמין מורה שילמדנו דפי גמרא.
בהמשך עברנו ללמוד בבית ספר ממלכתי רוסי, אך לא נטשנו את העברית.
קורא נמרץ של ספרי אידיש , הפכתי כאשר אבי החל לקרוא לנו את כתבי שלום עליכם. מאז קראתי כל דבר שכתב.
טוביה החולב ומנחם מנדל היו בני בית אצלנו.
מלחמת העולם ה-1 השיגתני בביה"ס רוסי בגיל 12. החזית נגד האוסטרים הוצבה במבואות עירינו. רק אחרי שלוש שנים חזרנו ללימודים, כבר אחרי מהפכת 1917. בית ספר תיכון סיימתי ב-1922. תהפוכות השילטון ומלחמת האזרחים הטביעו את חותמם עמוק בנפשי התמסרתי אז בהתלהבות גדולה לתנועה הציונית. הייתי בין ראשוני "החלוץ" בעיר ואחד ממניחי היסוד של הספורט היהודי במקום. קבלתי אישור לעליה בגיל 17 , אך השלטונות הפולניים עכבו את עליתי כחייב גיוס לצבא.
מיד גייסו אותי ונשלחתי לגדוד תותחים כבדים. השתוקקתי ללמוד את המלאכה היטב כדי להשתמש בה בארץ ישראל. לאכזבתי התברר לי שליהודים לא נותנים ללכת לקצונה למרות השכלתם.
עם סיום השרות הצבאי נשארתי לעזור להורי בעסקיהם. במקביל חזרתי במרץ לפעילות תנועת הנוער הציוני בעסקי ספורט ובכתיבה. בעיקר בפליטונים שכתבתי מדי שבוע והם התפרסמו ועוררו את התעניינות תושבי העיר ואפילו הגיעו לרובנו.
בעת ההיא החל גל של אנטישמיות בפולין שהגיע גם לעירנו. בהשתתפותי הפעילה הקמנו כוח של צעירים יהודים שדיכאו ניסיונות אלה.
בשנת 1929, לאחר נישואי פתחתי בית דפוס בעיר דובנה. אולם עקב חרם על יהודים נאלצתי לסגור אותו.
בינתיים , קבלנו אישורי עליה- לי, לאשתי ולבתנו הקטנה. ב-1933 עלינו ארצה. בהתחלה עבדתי בבניין עד שהתקבלתי לחברת האוטובוסים "המעביר" שהוחלף ל"דן". כמעט 10 שנים עבדתי שם, עד שהחלטנו להיענות לקריאה הציבורית מ"העיר לכפר" ועברנו ב- 1942 לקיבוץ גבעת השלושה , שם חיה כחברה גם אחותי , הדסה.
בהתחשב בהשכלתי ויכולותיי, ליצירת קשר עם בני נוער , החליט לשלוח אותי לסמינר למורים באוניברסיטה העברית. בשובי למשק עם סיום הקורס, נכנסתי להוראה בכיתות המשך במקצועות ספרות עברית וכללית, היסטוריה, ואנגלית. כעבור מספר שנים נמסר לידי ניהול בית הספר.
עם היוודע ממדי השואה והשמדתה של עירינו האהובה – קרמניץ. נרתמתי לפעילות הנצחה לזכר הנספים. בשיתוף פעולה עם יוצאי עירי האחרים הוצאנו את "פנקס קרמניץ" ועוד פעולות רבות לזכר יקירנו שנרצחו שם.
ב-1962 נאלצנו לעזוב את קיבוץ גבעת השלושה, בנסיבות משפחתיות. עברנו לגור בתל אביב. קבלתי מנוי כסגן מנהל בית ספר ממלכתי וכמורה לאנגלית.
נכתב על ידי מנוס עצמו.

מנוס נפטר בשנת 1988 . עד שנת חייו האחרונה היה פעיל בעמותת יוצאי קרמניץ.
ערך עיתונים, קיים קשרי מכתבים ולימד מבוגרים קרוא וכתוב.
והנהיג את משפחתו הרחבה.
בחוברת שיצאה לזכרו מופקדת בארכיון גבעת השלושה בפ"ת.
יהי זכרו ברוך.