דגן בן-ציון

כ' כסלו תרע"ז - 15/12/1916

כ"ג שבט תשנ"ח - 18/2/1998

שם אב: אריה

שם אם: פייגל (ציפורה)

דגן בן-ציון

תולדות חיים

מספר בן ציון:
"סבא שלי יליד ריגה, ממשפחה גדולה של 10 ילדים שרובם נסעו לארה"ב, מפני שלא רצו להיות בצבא הרוסי (רק אבא של אבי ואחיו שהיו 2 הבנים הצעירים נשארו, מכיון שההורים לא עזבו לארה"ב)".
"שם המשפחה הנכון של אבא היה לוין. אבל הייתה בעיה שהיהודים לא רצו לשרת בצבא הרוסי (שהיה אז 6 שנים). אז הם חיפשו כל מיני עצות ותירוצים איך לצאת מזה".
"היה חוק רוסי שאמר שמשפחה שיש בה רק בנות ובן יחיד, אז הבן לא חייב לשרת (הוא פטור)".
"לכן אבא של אבי (שקראו לו אלחנן) ואמא של אבי (שקראו לה רבקה) נסעו יחד עם אבא אריה לעיירה קטנה ליד ריגה. לעיירה קראו דגדון והיה בה יהודי ששם המשפחה שלו דגדין והיו לו 3 בנות. לכן לקחו את אבא וכאילו רשמו אותו שהוא הבן של המשפחה, בכדי שלא יצטרך ללכת לצבא הרוסי. (כשבן-ציון בא ארצה הוא קיצר את שם משפחתו לדגן)".
"אבא שלי הכיר את אמא שלי והם התחתנו. הוא לא היה יכול לגור בעיירה קטנטונת.
בדיוק באותה תקופה התחתן גם אחי הצעיר ועבר לגור בוילנה, אז גם ההורים שלי החליטו לעבור לגור בוילנה. שם נולדה אחותי הגדולה גרוניה (נולדה ב 1910) שגדולה ממני ב 6 שנים, ואחר כך גם אני נולדתי ואחר כך נולד לי עוד אח, יותר צעיר, דוב (נולד ב 1923)".
"בפולין הין אז 3.5 מיליון יהודים והם הקימו רשת ענקית של בית ספר, שקראו לו "תרבות". מכיתה א ועד סוף כיתה י"ב. הוא היה מוכר ע"י הממשלה הפולנית והייתה בו גם בגרות.
שם למדתי ועברתי את זה (בגרות ובית ספר)".
"היינו 14 שנה בווילנה עד שסבא שלי בא ואמר שהוא כבר אדם מבוגר והוא ביקש שנחזור לעיירה ושהמצב שם השתפר )יש חשמל, יותר מסודר וכו') וביקש שיבואו לדרייה בכדי לקבל את העסק שלו".
"אז תוחלת החיים הייתה בערך עד גיל 50, ומכיוון שלא הייתה רפואה וטכנולוגיה מתקדמת כמו היום, אנשים מתו כבר בגיל 50".
"אז אבא חזר לעיירה של אמא".
"כשהייתי בפולין היו מפלגות ציוניות. ולכל המפלגות היו תנועות נוער. רוב יהדות פולין הייתה ציונית, עם כל מיני זרמים. המפלגה הגדולה ביותר הייתה מפא"י והם הפעילו תנועת נוער מגיל 10 שקראו לה "החלוץ הצעיר". ואני הייתי בתנועת הנוער הזאת, למרות שכילד דווקא נמשכתי לבית"ר של מפלגת חירות (כיום). אבל לא נכנסתי לשם, כי הם חינכו לצבאיות (עם מדים ודברים כאלה), ואני בכלל לא אהבתי את זה".
" אז הייתי ב"חלוץ הצעיר" ואחר כך בגיל מבוגר יותר עוברים ל"החלוץ" ואחר כך יצאתי להכשרה".
"וככה בסוף 1933 נגשתי והגעתי לקלוסבה, ושם הייתה מחצבה ענקית והיות ופולין מישור המחצבות היו בתוך האדמה. ושם עבדתי".
"אחר כך, מלחץ פולני, שהפולנים לא רצו לקנות מיהודים אבנים, חיסלו את כל העסק. ועברתי ממקום אחד לשני עד שהגעתי לעיר גדולה – בנדין (על גבול גרמניה). עבדתי שם, בכל מיני עבודות".
"בתחילת שנת 1939 אישרו לי לעלות".
"תוך חודשיים הייתי צריך לעלות. בינתיים קבלתי צו קריאה לצבא וביטלו את זה. והלכתי לשנה וחצי לצבא הפולני. חזרתי להכשרה".
"אחר כך אישרו לי לעלות בתחילת 1939, אבל היות ולא היו מספיק אישורים הייתי צריך לחכות. עבדתי באיזה בית חרושת ענק (בבנדין)".
"אחר כך הייתי צריך לחזור הביתה. חזרתי הביתה והייתי שם קרוב לחודשיים, ואחר כך הייתי חייב לעזוב את העיירה אז נסעתי לוורשה. כשהגעתי לוורשה גיליתי שאני לא נמצא ברשימה של העלייה הבלתי ליגלית. לא היה לי איפה לישון אז הלכתי לקיבוץ שהיה בסביבה. אמרו שאני יכול לישון בלילה ואחר כך אני חייב לצאת".
"הסתובבתי כמה זמן והגעתי לאדם בשם נתן. הוא אמר לי שאני צודק ובכל זאת אני לא נמצא ברשימה. בכל אופן שלחו אותי ל 10 ימים לעיר גדולה בדרום פולין. נכנסתי לעבוד שם בבית חרושת לצמר גפן. שם כולם היו גרמנים. והם (הצעירים) היו כבר כולם נאצים. בקיצור במקום 10 ימים הייתי שם חודש וחצי, עד סוף יולי".
"בלילה העירו אותי ואמרו לי שנוסעים. באנו לוורשה ושם היה מן בית מלון למבוגרים".
"נסענו ברכבת (אחרי כמה זמן) ועברנו את הגבול והיינו ברוסיה. שם בדיוק שמענו שבפולין יש גיוס כללי (וגם אני צריך להתגייס). והרכבת שלנו נוסעת בדיוק לעיר הנמל, שממנה אנחנו צריכים להפליג. בפולין אמרנו שאנחנו (הנוער) הולכים לטיול בים השחור. הגענו לקונסטנטה (עיר הנמל) ועצרו את הרכבת שלנו. גרשו אותנו מהנמל ונסענו 4 ימים בתנאים איומים (בלי שירותים) וביום החמישי שיחדנו את החיילים והם נתנו לנו לצאת. ביום החמישי הגיעו קצינים מפולין (מהרכבת) ואמרו שהם צריכים את הקרונות. לפי החוק הפולני אני עריק".
נסענו בערך 100 מטר ואז פתאום מתחיל הקטר לנסוע אחורה במהירות מדהימה, ואני רואה את הנמל. הוא צועק לכולם לרדת מהר (התברר ששיחדו אותו בכסף) ועלינו במהירות עצומה לאונייה".
"המצב באונייה היה קשה מאד הן מבחינה בריאותית והן מבחינת המזון. היו כמה אנשים מווילנה (כיום ליטא) שהיה להם עוף בגריל והם כיבדן אותנו, אבל זה נגמר. הייתי מאד רעב באונייה, אז תפסתי מלח מבוגר שמקבל הרבה אוכל ובשפת ידיים ביקשתי להחליף אותו בעבודה והוא הסכים. כך עבדתי קשה וקבלתי הרבה אוכל והתחלקתי בו עם עוד 4 חברים.
המפקד החליט שיש להוריד כמה אנשים (אני ביניהם) לתוך סירת ברזל עם מנוע. וכך היה".
"פתאום גיליתי שאנחנו ממש בתוך המים ושהסירה כבר התחילה לרדת. קפצנו לתוך המים (לא ידעתי לשחות) והבגדים והדברים הכבידו עלינו. בכל זאת הגעתי לאונייה ועליתי למעלה".
"הגענו לחוף ופתאום צועקים לנו: "אתם אסורים". התברר שסירה קטנה ממשמר הגבול הבריטי ידעה עלינו עוד קודם ורצו לעצור אותנו. אבל הם לא רצו להפקיר את האונייה, אז התחילו לחתוך את העוגן בכדי לברוח. הבריטים פתחו באש. לידי מת חבר שלי וכשהרופא הצ'כי (רופא צ'כי יהודי צעיר שהיה למעלה) התחיל לרוץ אלי, הוא נורה ונפל עלי. הוא כיסה אותי עם כל הדם".
"בינתיים האונייה השתחררה מהעוגן והתחילה לברוח. 100 איש הצליחו לרדת לחוף בעזרת סולמות וחבלים עד שבאה המשטרה הבריטית".
"אחר כך הורידו אותנו לנמל תל אביב. בנמל חיכו לנו נשים עם אוכל וכל טוב. אחרי שהתקלחתי ואכלתי באו הרבה אוטובוסים קטנים צבאיים ולקחו אותנו לצריפין (במחנה בריטי ענק). לקחו אותנו לאוהלים, שם אכלנו וישנו".
"בדיוק ב 1.9.39 (ראש השנה) הגענו לתל אביב, וכעבור 10 ימים שחררו אותנו על תנאי. הביאו אותנו על יד גבעתיים והתחילו לחלק אותנו לקיבוצים. אני בקשתי ללכת לגבעת השלושה. הביאו אותי לשם, ושם הלכתי לעבוד במחצבה".
במשך השנים עבד דגן בפרדס ובענפי המשק השונים . בגיל מבוגר יותר עבר לעבוד כמחסנאי בבית החרושת לנעלים. כשיצא לפנסיה, עבד בסדנאות למבוגרים שהוקמו בקיבוץ.
בן ציון השאיר אישה, בנות ונכדים.
יהי זכרו ברוך.

משפחת דגן – רותי, בן ציון פרומה ואורה