שפס דויד

כ"ח אייר ה'תרע"ב - 15/5/1912

כ"ו אדר ה'תשנ"ז - 5/3/1997

שם אב: מיכאל

שם אם: גולדה

דויד שפס

תולדות חיים

דויד נולד בשנת 1912 בעיר טריסק שבפולין. הוריו היו בעלי בית – חרושת קטן לעיבוד שמן הפשתן ונמנו עם המעמד הבינוני בעיירה. במשפחה היו 5 ילדים ארבעה אחים ואחות אחת.
בשנת 1935 עלה דויד לארץ בעקבות אחיו הבכור יעקוב שפי , שהיה אז חבר גבעת השלושה ולימים היה חבר בקיבוץ גבעת חיים מאוחד.
דויד היה אדם מגויס כל ימיו: לתנועה, לקיבוץ ולבניין הארץ.
בשנותיו הראשונות בקיבוץ, מספר דויד שעבד בעבודות הקשות והמפרכות ביותר: במחצבות מגדל צדק, בבניית נמל תל- אביב ובמפעלי ים המלח -בסדום. הפלוגה המקובצת של חברי הקיבוצים מהקיבוץ המאוחד בסדום חייתה בתנאי עבודה קשים ביותר: חום כבד, עבודה מפרכת, סביבה עוינת. החברים שנשלחו לסדום עבדו במשך שלושה שבועות ובשבוע הרביעי יצאו הביתה .
לאחר כמה שנים בקיבוץ, דויד גויס לבריגאדה היהודית של הצבא הבריטי יחד עם חברו לעיירה טריסק, אריה טבקאי מקיבוץ עינת וחברים נוספים.
אל"מ ישראל כרמי וחיים לסקוב היו מפקדיו. עליהם דיבר בהערצה.
הוא נשלח למצרים לאימונים ומשם למלחמה בגרמנים באיטליה ובבלגיה.
בשנת 1945 חזר לקיבוץ ושוב נענה לפניית המזכירות ונכנס לעבודה בבית החרושת לנעליים. בשנת 1946 נולד בנו הבכור יוסי. ב- 1951 עם המעבר לנקודה החדשה הוטל על דויד לארגן ולסדר את בתי החברים, גאותו הייתה גדולה שכולם היו מרוצים מן הארגון והמעבר לגבעת השלושה החדשה .
דויד התמיד בעבודתו בבית החרושת נ.ג.ה (נעלי גבעת השלושה) במשך 42 שנים. הוא הפעיל את המכונה שחוררה חורים לשרוכים של נעלי הצבא. הוא אהב את העבודה במפעל עם חבריו חיים ברוסטין ושמואל קרפילובסקי. בשנים האחרונות עבר לעבוד בחנות הנעליים שליד המפעל, עבודה עליה היה גאה מאוד. כשהיה מגיע מועד התורנות שלי בחנות, תמיד היה מציע להחליף אותי…
עם חזרתו מהבריגאדה בהיותו בן 33, התפנה לעשות לביתו ונשא לאישה את שרה חיז'יק. נולדו להם שני בנים: יוסי ומיכאל . שרה אימם של יוסי ומיכאל נפטרה בשנת 1950, שלושה שבועות לאחר לידת בנה מיכאל. דויד התמסר לגידולם של בניו במשך שנים.
בשנת 1959, בהיות יוסי בכורו בר- מצווה, החלו דויד שפס ושושנה פינק את חייהם המשותפים . הם חיו יחדיו כארבעים שנה. שררו ביניהם חברות, הבנה, חיבה, ושלום בית.
בשבתות הבית היה מלא נכדים משני הצדדים שנהנו מן המטעמים של שושנה: לביבות בחנוכה ובלינצ'ס ממולאים בגבינה ובשר בכל ימות השנה. שושנה גם דאגה לאספקה שוטפת של עוגות שמרים ועוגיות קומיש למשפחות: דוב'לה ורותי פינק, אביבה וניר ניצן, רן ורינה סלע, יוסי ופנינה שפי (שפס). מיכאל ולינדה שפס חיים בארה"ב וזכו להנות מהאירוח החם וממטעמיה של שושנה בחופשות, כשהגיעו ארצה עם ילדיהם.
כאמור, מיכאל שפס בנה את ביתו בקליפורניה ודויד האב המסור, התמיד לדבר אתו טלפונית מדי שבוע, לחתום ולשלוח לו את העיתון "ידיעות אחרונות" ולקנות לו מדי שנה בביח"ר – זוג סנדלים תנכ"יות.
דויד היה איש משפחה למופת, בעל, אבא וסבא מ'ארץ האגדות'. בניו ונכדיו היו תמצית נשמתו ועליהם העריף שפע אהבה, מסירות ודאגה. כשהיכולת לעזור הייתה בגדר אושר לגביו.
דויד התמודד עם מחלתו בגבורה במשך 10 שנים אך בחצי השנה האחרונה הדרדר מצבו מאוד, ובחודשים האחרונים סבלו היה בלתי יתואר פיזית ונפשית. בימיו האחרונים התנצל על זה שעכשיו הוא חולה וכבר לא יכול לעזור…
יהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

נכתב ע"י כלתו: פנינה שפי

סבא דויד שפס

סבא דויד שפס – מתוך עבודת "שורשים" של נכדתו הלית שפי
נולדתי בשנת 1912, גדלתי בעיר טריסק, אשר בפולין. היינו חמישה ילדים בבית, כאשר אני הייתי הקטן. שפת הדיבור הייתה אידיש ובשלב מאוחר יותר דיברנו בבית עברית. רוב העיר דיברה אידיש . היינו משפחה לא אדוקה במיוחד, אבל מסורתית. בימי שישי אימא הייתה מדליקה נרות ואבא היה הולך לבית הכנסת. היינו משפחה אמידה במובנים של אז. היו לנו שני מפעלים:
1. מפעל לעיבוד שמן הפשתן.
2. מפעל לבנים לבניה.
יעקוב אחי הבכור החליט לעזוב את הבית, ההורים וכל הרכוש וללכת לקיבוץ ההכשרה: " קלוסובה". הוא עבד שם במשך שנה עד שקיבל רישיון לעלות לארץ ישראל.
אח נוסף הצטרף לצבא הפולני ונהרג שם.
נשארנו שלושה ילדים. אחותי החליטה להתחתן וגם אחי הלך בעקבותיה והתחתן.
נשארתי בבית רק אני עם הורי. החלטתי לנסוע לקיבוץ ההכשרה "קלוסובה" והשארתי את הורי עם כל הרכוש.
כעבור כמה זמן בהכשרה, הגיעו שליחים מארץ ישראל, שהיו יחד עם אחי יעקוב בקיבוץ גבעת השלושה. החבר רשיש, שהיה ברבות הימים ראש עיריית פתח תקווה, הגיע אלינו לטריסק ומסר לי ד"ש מאחי יעקוב. הוא גם הציע לי רישיון עליה לארץ ישראל. שמחתי מאוד כמובן והגעתי בשנת 1935 לישראל לקיבוץ גבעת השלושה.

דויד שפס חייל בבריגדה היהודית, בלגיה 1945.

ראשיתו של הקיבוץ

כשהגעתי לקיבוץ, בגיל 23 ישנתי באוהל יחד עם חבר נוסף במשך שנה שלימה. אחר סדרן העבודה שלח אותי לעבוד במחצבה ב'מגדל צדק'.
העבודה הייתה קשה ומפרכת, אחרי מספר חודשים, מכיוון שהייתי חדש בקיבוץ, סדרן העבודה שלח אותי לעבודה בים המלח עם חבר נוסף.
באותו זמן בנו מפעל גדול בים המלח. העבודה שלנו הייתה לסדר קו מים למפעל. כך עבדנו שנה שלימה – בתנאים קשים. לאחר שנה החלטנו לחזור לגבעת השלושה. בינתיים המוסדות החליטו שהולכים לבנות נמל בתל אביב. גבעת השלושה הייתה צריכה לתת עשרה פועלים. אני הייתי בין העשרה. עבדתי ארבע שנים רצוף בנמל תל אביב. חשוב לציין שבכל משך התקופה הזאת שמרתי על קשר מכתבים עם משפחתי. לפתע פתאום החלו הגרמנים להפציץ את נמל תל- אביב, היינו שם 300 איש מהקיבוצים. בעקבות ההפצצות, הנמל נסגר וכל אחד חזר לקיבוצו.
לאחר תקופת זמן מסוימת החליטו שכל קיבוץ צריך לשלוח מתנדבים לצבא הבריטי. אני הייתי בין 15 האנשים שנשלחו. הייתי בצבא 6 שנים. שנה אחרי שהתגייסתי, כשעוד היינו בארץ פרצה מלחמת העולם השנייה. אותנו שלחו מיד למצרים בתור חיילי הצבא ושם הקימו את הבריגדה היהודית. במצרים התאמנו במשך שנה שלימה. ממצרים שלחו אותנו לאיטליה להילחם נגד הנאצים. כשהגענו לאיטליה נכנסנו כל הגדוד למלחמה בגרמנים נלחמנו באיטליה 8-9 חודשים, עד סיום המלחמה.
בסוף המלחמה העבירו אותנו להולנד , בלגיה וגרמניה. תפקידנו בארצות אלו היה לשמור על השבויים הגרמניים.
לאחר המלחמה חזרתי לקיבוץ בשנת 1946. לאחר תקופה של התארגנות בקיבוץ, פנו אלי להיכנס לעבוד בביח"ר לנעליים של הקיבוץ. עבודה בה התמדתי במשך 42 שנה. בשנים האחרונות עבדתי בחנות הנעליים של המפעל: "נגהלנד".