עומדים עם החרמשים : משה בודלנדר, סנק פולישוק, שמואל רוט, סיומקה מילשטיין, ולמקה פלישקו.

"הבאת העומר" – החג שנשכח

"הבאת העומר" – החג שנשכח

עומדים עם החרמשים : משה בודלנדר, סנק פולישוק, שמואל רוט, סיומקה מילשטיין, ולמקה פלישקו.

עומדים עם החרמשים : משה בודלנדר, סנק פולישוק, שמואל רוט, סיומקה מילשטיין, ולמקה פלישקו.

מדי שנה עם בוא האביב החלו ההכנות לטקס הבאת העומר. הטקס נערך בשעות אחר הצהרים של ליל הסדר. עם החריש וזריעת שדות השעורה, ידעו אנשי הפלחה או גידולי השדה היכן יזרע שדה השעורה שלידו תבנה הבמה המרכזית. על הבמה יערך טקס המציין את בוא עת קציר השעורים. הטקס הקדום ,אומץ כבר בשנות השלושים בתנועה הקיבוצית ובמושבי העובדים. מקורו של חג זה הינו קדום וכך כתוב עליו במקורות: "מקור המצווה הוא בספר ויקרא (כג, ט): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם , וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם"

בהלכה הרבנית פירשו, שיש להביא את העומר ממחרתו, שהוא יום טוב הראשון של פסח. לפי זה יש יום קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט”ז בניסן. אחרים קבעו תאריכים אחרים. מכאן כנראה שאין תאריך קבוע להקרבת העומר כל שנה.
עם התחדשות הישוב היהודי בארץ חיפשה ההתיישבות העובדת, לחוג חגים בעלי משמעות חקלאית ולאוו דווקא דתית והפכו את טקס הבאת העומר, לאחד החגים הפופולרים ביותר . מאחר ולא ידוע היה בדיוק כיצד ערכו טקס זה בימי התנ"ך, נכתבו הרבה שירים וטקסטים חדשים עבור הטקס כאשר חלק גדול מהם נשענים על טקסטים מן המקורות היהודיים הקדומים.

בעלון השבועי שהתפרסם בקיבוץ גבעת השלושה בשנת 1938 נכתבו הוראות ברורות לדרך עריכת הטקס. במשך ארבעה ימים יתאמנו ילדי הקיבוץ עם שמואל נבון האחראי על המוזיקה והחגים וילמדו את השירים החדשים, יתפרו בגדי מחול וישננו את קטעי הקריאה.

יעל ליפשיץ – לקראת החג. 30.3.1950

הקהל צופה בטקס – חיים שהם ובנו יותם

הטקס השתנה לחלוטין ב1944 כאשר באירופה השתוללה מלחמת העולם השנייה ונרצחו בני עמנו. קטעי הקריאה מותאמים למתרחש. הכרוז קורא : "ואתה איש גבעת השלושה בקצרך את קצירך הראשון זכור את קציר הדמים המשתולל כיום הזה בעולם". ואז יצאו הבנות במחול שחובר על ידי מתתיהו שלם הרועה מרמת יוחנן במילים: "כפינו נישא אל מרום בפינו תפילת השלום ".
לקראת החג לבשו כל המשתתפים לבן . כל תושבי הקיבוץ השתתפו בטקס. הגברים החזיקו בחרמשים ויצאו אל השדה הקרוב לבמה לקצור את הקציר הראשון בפני המוני החוגגים שהגיעו לכבוד החג לקיבוץ. הבנות הבוגרות הביאו מנחות במגשים נישאים ובקצב מחול. מילדי הגן ועד הכיתות הגבוהות של בית הספר לכולם היה תפקיד. הקהל גם הוא שותף כאשר הכרוז קרא "שנת תבואה חדשה " ענה לו הקהל "עומר, עומר תבואה חדשה" לשובע ולא לרזון, לברכה ולא לקללה." התרגשות הייתה גדולה כשנישאו עלומות הקציר הראשון אל הבמה.

בתאור מרגש כתבה המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד את המילים האלה לאחר שלקחה חלק בטקס הבאת העומר באחד מקיבוצים:
ובמשק תכונה רבתי, השדות זהבו מקמה. ממשמשת עונת הקציר.
שעורים עליזות, ארוכות השפמים, לוחשות, עם כל רוח וקדות.
שבלים משבלות עומר-שי-בכורן. נתחמה פאת-שדה בסרטים צבעונים,
הוגבהה גם במת-ההנפה משובצה חכלילי נוריות,
!השעורים מרטיטות כמו מונעות-ציפייה: עוד מעט יהי האות
קהל-עם רב כבר נוהר מדריכים, מי ברגל, מי ברכב פאר.
ורבים ורצויים האורחים, הומיה מאדם החצר.

עם השנים בהרבה קיבוצים חדלו מלערוך את החג החקלאי הזה. אך עדיין יש השומרים את מסורת חגיגת ראשית קציר השעורים.
בקיבוץ רמת יוחנן שליד קריית אתא ,נערך הטקס במלואו עד היום. המחולות כמיטב המסורת הקיבוצית מלווים בשיריו הנפלאים של מתתיהו שלם רועה הצאן והמלחין מרמת יוחנן.

הריקוד "כפינו נישא אל מרום" –
מימין : דליה נק, יפה זהבי, מאירה אינגברג, דרורה וילנצ'יק, רותי קמין, שרה וינהויז – שמות המשפחה לפני הנישואים.