וינהוייז בנימין

בנימין נולד בעיירה לבדובה ליד וילנה בליטא. בגיל צעיר מאד התייתם מאימו, אך גידולו וחינוכו בבית חם ומחבק עיצב את דרכו לעתיד. כחבר ב"החלוץ" יצא להכשרה בקיבוץ קלוסובה בה הוא עבד יחד עם יתר החברים במחצבה, כהכנה לעבודת כפיים הקשה שלא היו רגילים אליה.
האוקטובר 1929 עלה ארצה באוניה "הליאן" והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה. יחד עם יתר חברי הקיבוץ הוא עבד בפרדסי השחר בפתיחת גומות סביב עצי הפרי והשקיית העצים. העבודה עם הטורייה הייתה קשה, לא פעם צריך היה להתחרות בעבודה עם הפועלים הערבים, אבל הוא עמד בכך בעקשנות וסבלנות.
החיים בארץ לא היו אף פעם שקטים. מאורעות דמים פרצו ווינהוייז הצטרף להגנה ולשלוחותיה והיה אחד ממפקדיה.
ב-1936 , מאורעות תרצ"ו, היה מפקד ההגנה בראש פינה. עשה ימים כלילות בטיפול בתושבים, הן בהגנה על הרכוש והנפש והן בתמיכה נפשית. נוכחותו השרתה רוח טובה שמנעה פניקה. היה מדריך, יועץ ועוזר לכל נדרש בכל מקום בשטח. השתתף במבצע עליה על הקרקע לחניתה במסגרת "חומה ומגדל".
עם בנית "גדר הצפון" שנועד למנוע הסתננות הכנופיות הערביות מאזור לבנון לגליל, התמנה וינהוייז על ידי אליהו גולומב ויצחק שדה למפקד מחלקת הנוטרים, שהבטיחה את הדרך לפועלים, עד לסיום עבודות בנית הגדר. עד היום זה קו בטחון בגבול הצפון.
בשנות ה- 40 היה מראשוני המתנדבים לפו"ש (פלוגות השדה). מקום האימונים נקבע , גבעת עדה. וינהוייז שמש כמפקד מחלקה במקום.
וינהוייז וחבריו לנשק היו מעורבים בכל סוגי הפעילות הביטחונית. ידו הייתה גם ב"סחיבת" טנדרים צבאיים ממחנות הצבא הבריטי, "גניבת" כלי נשק וציוד אופטי שעזר ליצור ה"דווידקה" שהיה בזמנו כלי נשק מצוין. כל פעולות המחתרת היו מלוות בסכנות גדולות, אבל פשוט, מלאו בנאמנות אחר פקודות ראשי ההגנה. וינהוייז וחבריו זכו לציון לשבח על ידי מטה ההגנה.
עם הקמת צהל, חזר ועבד כנהג הבית להובלת התוצרת החקלאית ל"תנובה".
אולם עם פרוץ מלחמת השחרור גויס וינהוייז עם רכבו ללוות שיירות בדרכן לירושלים. עבר שבועות קשים , הפגזות באין מחסה מעל ראשו, מחסור באוכל ומים , הגשת סיוע לנפגעים ופצועים. לא פעם נחסמה הדרך בחזרה והיה נאלץ להישאר בירושלים, כך בילה את פסח שנת 1948 בירושלים.
עם סיום הקרבות פרש מהפעילות הביטחונית ונרתם, כשאר חבריו לביסוסו של המשק. שנים רבות סבל ממחלת סוכרת קשה , אך מעולם לא התלונן. דאג לאווירה טובה בבית וענה תמיד, "הכל בסדר".
מחלתו הכריע אותו לבסוף.
השאיר את אשתו שושנה ושלוש בנותיו – שרה, מירה, עמית. ונכדים.
יהי זכרו ברוך.