וינר בלקה

ביתה של בלק'ה בטריסק עמד בקצה העיר בדרך אל הכפרים. בית ירושה היה ביתה – מסבא, ומסבא סבא.
סבא של בלק'ה , היה ר' שמלקה – משורר עברי. היה לו פנקס עבה, מכורך עור כבד, ובו היה רושם את שיריו, בנוח עליו הרוח.
סבא של בלקה לא הדפיס את שיריו מעולם. היה עני מדי – גם בדברו, גם בשנותו את התורה לא הרים את קולו. קוראיו , רוויי ההנאה היחידים, היו תלמידיו בני חומש ורש"י, באי ה"חדר" שלו. ואלה היו חוזרים בכל פעם לבתיהם ובשורת שמחה בפיהם : קראנו שיר חדש של הרבי.
לבלקל'ה נשאר פנקס השירים אחרי שסבא הלך לעולמו.
בלק'ה עלתה ארצה ב-1932 והצטרפה לגבעת השלושה.
חביבותה, ערנותה, צליל קולה הערב חיבבוה על כלום.
עבדה בלקל'ה עם ילדים. הם היו כל עולמה והיא כל עולמם.
במקום שנשלחה לעבוד – הפצירו בה להתמיד בו. כך באריזה וכך בפרדס.
קולה הערב והצלול נתן חלקו במקהלת הקיבוץ. כל דבר איכפת היה לה, והכל נוגע לאופייה הרגיש והעדין.
כשנישאה שאבה מאושרה מלוא חופניים. וכשהרתה ללדת, ריחפה ברקיע השביעי. אלא שהגורל האכזר קטע עולמה.
בלידתה את בנה, נפטרה. השאירה אחריה בעל ובן יחיד.
יהי זכרה ברוך.