מריל (חסיה) חסקה

חסקה נולדה בכפר קטן ליד העיר פינסק בגבול שבין פולניה לרוסיה. בגיל צעיר התייתמה מאימה, ועברה לגור אצל סבא שלה. בגיל 22 הגיעה להכשרת קלוסובה , זה היה אז המסלול המקובל של הצעירים שרצו לעלות לארץ ישראל.
בהכשרה הכירה את בעלה לעתיד – אהרון מריל. בשל חריצותה הרבה ותבונת כפיה בנגריה הפרטית בה עבדה, לא ויתרו עליה בהכשרה והיא נשארה שם עוד 4 שנים . עלתה ארצה באוגוסט 1939 רגע לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2.
רוב משפחתה הושמדה בשואה האיומה ואין יודע על איזה אדמת ניכר פוזר עפרם.
בארץ הצטרפה חסקה לקיבוץ גבעת השלושה, התחתנה עם אהרון וילדה שלושה בנים – נפתלי, שמואל, וצביקה. הקימו בית לתפארת , בית חם ופתוח. תמיד היה אפשר לבוא לשתות ולשוחח. ההומר של חסקה, טוב ליבה, והנכונות לעזור תמיד אפיינו אותה.
חסקה עבדה במקומות שונים, טיפול בילדים, בחדר האוכל של בית הספר, מספר שנים בכרם ובמטבח.
ב-1971 פקד אותם אסון כבד כאשר בנם הצעיר , צביקה היפיפה, נפל חלל ברמת הגולן. עולמם חרב עליהם. אבל גם ביגונם הכבד נשאה את צערה באצילות נפש . ארחה את חבריו של צביקה שבאו לנחמה. ושמרה איתם על קשר רצוף עד סוף ימיה.
חסקה הייתה טיפוס מיוחד. חדת לשון, הומור עממי, ידעה לספר בדיחה בזמן ובמקום.
ב1983 נחתה עליה מכה נוספת כאשר בעלה אהרון חלה במחלה ממארת . חסקה סועדת אותו ומתענה בראותה את סבלו.
עד סוף ימיה הקדישה חסקה את זמנה לעבודה במשק ולטיפול בילדיה ונכדיה.
על קברה נאמר " בלי חסקה זה כבר לא אותו הדבר".
יהי זכרה ברוך.