לב (טייבל'ה) טובה (לבית שוכמן)

י"ג כסלו תרע"ג - 23/11/1912

י' ניסן תשנ"ח - 6/4/1998

שם אב: נחום

שם אם: הניה

טובה (טייבל'ה) לב (לבית שוכמן)

תולדות חיים

נולדה בעיר סטולין שבפולין לאביה נחום שוכמן ואמא הניה שוכמן לבית פיאלקוב. במשפחתה היו עוד 3 בנים: טוביה, שעיה והרשל, ובת פרידל. האח הבכור טוביה היגר לארגנטינה בתחילת 1929 ומאז אבדו עקבותיו. האח שעיה עלה לישראל הקים משפחה וחי עד מותו בקריית טבעון. שאר בני המשפחה: האב נחום, האם פניה האחות פרידל והאח הרשל נרצחו על ידי הנאצים ב 11 לספטמבר 1942 עם שאר יהודי העיירה.
טייבל'ה למדה בבית ספר "תרבות" שבו הייתה אווירה ציונית. בגיל 16 הצטרפה ל"חלוץ הצעיר" ונבחרה למזכירת הסניף מכיוון שהייתה נערה משכילה והיחידה בסניף שידעה עברית. כשבא אליה אחד מחברי "החלוץ" שהיה כבר בקיבוץ להכשרת עולים בקלוסובה, ויעץ לה לצאת לשם להכשרה, התנגדו לכך הוריה. אביה היה ציוני מסור אך התנגד בכל תוקף ליציאת בתו האהובה והמשכילה לקלוסובה "להיות שם כאחת הפועלות". טייבלה יצאה בהסתר מן הבית עם עוד שלוש חברות בשעות הלילה באחד מחודשי1931. לאחר זמן מה הופיע אביה בקלוסובה ותבע מבתו ומהמזכירות שתחזור לביתה ואם לא – יודיע למשטרה שבתו הצעירה, אשר טרם הגיעה לגיל הבגרות, נמצאת בקלוסובה בניגוד להסכמתו. לאחר שחזרה לבית הוריה הצליחה לשכנע את בני המשפחה וחזרה לקיבוץ. העבודה במחצבה הייתה קשה והיא חלתה מהאבק שפגע בגרונה. היא נשלחה לבית הבראה של הקיבוץ בקליבן ושם המשיכה לעבוד. יום אחד הופיעה דודתה מסטולין והודיעה שאביה חולה אנוש ועליה לבוא מיד לראותו. כשהגיעה לביתה מצאה את אביה בריא ושלם. זו הייתה אמתלה להוציאה מהקיבוץ. כשחזרה לקלוסובה פגשה לראשונה את אברהם לב שהקריא לה משיריו. הוא עבד ביום במנסרה או במחצבה ובערב ישב באיזו פינה וכתב. הם התאהבו ומאז היו יחד. כאשר אישרו לה ולאברהם עלייה לישראל היא יצאה לבית הוריה להתכונן. הוריה שאלו אותה לגבי המכתבים הרבים שקיבלה מאברהם לב והיא התביישה להגיד להם שיש לה אהוב. כאשר יצא אברהם לעיר הוריו וילנה להתכונן לעלייה, הוא עצר בדרך בביתה של טייבלה בסטולין. הוריה קיבלו אותו בסבר פנים יפות והוא עשה בביתם את השבת. אביה נחום, חרד לעתידה של בתו שעוזבת לארץ מדבר לא מיושבת עם תושבים מקומיים עוינים. כאשר חתם על האישור לרישיון עלייתה לארץ ישראל לא ידע כי בכך חרץ את גורלה לחיים. כל בני משפחתה שנשארו בסטולין נרצחו על ידי הנאצים עם שאר יהודי העיירה ביום הארור 11 לספטמבר 1942. בסוף שנת 1932 עלתה טייבלה לישראל והגיעה לקיבוץ גבעת השלושה. לאחר מספר חודשים עלה גם אברהם לב והצטרף אליה לקיבוץ ולאחר זמן מה נשאו. נולדו להם שלושה בנים. יגאל הבכור, משה'לה ונחום. משה'לה נפל בעת שירותו בצבא בשנת 1961 והוא רק בן 18. האסון הכבד העיב על חייה ולא ידעה עוד שמחה ונחמה. בעלה אברהם לב ששמו יצא לתהילה ברבים כאחד המשוררים המחוננים בשפת האידיש בישראל, המשיך ליצור אך הצער על מות בנו דרדר את בריאותו והוא נפטר 9 שנים מאוחר יותר והוא רק בן 60.

לזכרה מתוך הספר קדיש לאברהם שנכתב ע"י בנה הסופר יגאל לב.
"כאשר עמד נחום בפני סיום שירותו הצבאי, והודיע על כוונתו לעזוב את הקיבוץ ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה, לא ניסתה אמא טייבלה לעצור בעדו. אותו ערב כשבא נחום לחדר ההורים ישבה אמא בכורסה לבדה עם ספר ביד. היה שקט של ערב בקיבוץ ששוררת בו תחושה חריפה של בדידות כהה מלווה בקרקורי צפרדעים. נחום לא הבין אז שההתלהבות שהייתה בו לקראת עזיבת הקיבוץ, נושאת בחובה לאמא, בדידות קשה. הוא לא ציפה אז שהחדר הקטן עם הקירות הלבנים עם התמונות של אחיו משה'לה ותמונת אבא שנפטר שנה קודם לכן, יהפוך לגביה לכלא צר משום שהבדידות בקיבוץ מרה מכל. כאשר אמר לאמא "אני עוזב את הקיבוץ" היא שאלה בדאגה "איך תסדר לבד בעיר?" היא לא חשבה באותו רגע על עצמה, על הבדידות המרה שמצפה לה ועל החלום של משפחה ונכדים סביבה בקיבוץ – שנגוז. אמא חרדה לגורלו, כשם שעשרות שנים קודם לכן היה אביה מודאג לגורלה כאשר הודיעה לו על עזיבת הבית, וניפצה את החלומות שטווה עבורה. אמא רצתה שנחום יקים משפחה בקיבוץ. בחלומותיה ראתה את עצמה מוקפת בנכדים כמו שאר חברותיה בקיבוץ.
חייה לא היו קלים אך מעולם לא ראתה עצמה כקורבן. כאשר נהרג משה'לה, לא הייתה בה התרסה או בקשה לחמלה ורחמים. כאשר נפטר אבא, שטיפלה בו במסירות קיבלה עליה את הדין. רק עם הבדידות לא השלימה.

הפרידה שלנו מאמא הייתה פרידה ממושכת. תקופה ארוכה הייתה אמא חולה ורתוקה לכסא גלגלים. מדי שבת בשנותיה האחרונות, היינו נחום ואני מובילים אותה בכסא גלגלים במסלול כמעט קבוע בשבילי הקיבוץ וחשנו שהיא רוצה לצאת אל האוויר הפתוח. למרות שלא יכלה לראות, עדיין יכלה לחוש את האוויר הנקי של הכפר, לשמוע את קולות העוברים והשבים ולהיות לרגע קט שוב חלק מהחברה שבה עברו עליה מרבית שנותיה. הביקור אצל אמא בשבת הפך עבורנו להרגל קבוע.
אמא הייתה החלוצה הגדולה, המיתולוגית. ששים שנים מחייה עבדה בפרך. ששים שנה הגשימה בלי ערעור את הצו, ששלח נערה צעירה לפלשתינה, אל גבעת חול, להקים שם קיבוץ.
אמא נקברה סמוך לשני האנשים שאהבה מכל. אבא ומשה'לה. שלושה קברים בבית העלמין החבוי על גדות הוואדי בצל עצים ופרחים. נחום ואני שעקרנו מהקיבוץ, השארנו באדמתו שלושה שורשים עמוקים הקושרים אותנו לעד אל בית ילדותנו."
יהי זכרה ברוך.