לב יגאל

יגאל לב נולד בארץ-ישראל, בקיבוץ גבעת השלושה, לטייבלה ואברהם לב, הבכור בין שלושת בניהם יגאל, משה והצעיר נחום. אחיו, משה (משהל'ה), נהרג בעת שרותו הצבאי בצנחנים בשנת 1961 והוא בן 18. עד גיל 21 התגורר יגאל בקיבוץ גבעת השלושה, כאשר את תקופת לימודיו העל יסודיים עשה בקיבוץ עין חרוד, שם שהה עד גיוסו לצה"ל. לאחר שהשתחרר עזב את המסגרת הקיבוצית. למרות שעזב את הקיבוץ בגיל צעיר, נותרו בו מנטליות, סגנון דיבור והופעה חיצונית של "קיבוצניק" עד אחרית ימיו.
אביו, אברהם לב (לעוו) (1910–1970), היה משורר שהשתייך לקבוצת "יונג וילנה", זרם ספרותי יהודי-יידישאי וילנאי. בארץ נמנה אברהם לב על חבורת משוררי היידיש בארץ ישראל. בנו יגאל, כצבר שאינו דובר יידיש, התוודע אל יצירת אביו באמצעות שירה מתורגמת.
חינוכו היה נוקשה, אופייני לתקופת הלינה המשותפת בקיבוצים, ובלתי רגשי. בבגרותו, בעיסוקו כסופר, לא העביר ביקורת על דרך חינוכית זו ואפילו ניסה למצוא בה יתרונות כמו: חוסן נפשי ורגשי, יכולת להיות שותף, עמידה על הדעה האישית ויצירת דימוי עצמי חיובי. בספרו האחרון, "קדיש לאברהם", ספר המבוסס על זיכרונותיו ותחקיריו ועל יומנו של אביו, עבר לב תהליך של חיפוש שורשים השזור בסיפורם של בני העלייה החמישית, שעלו בראשית שנות השלושים של המאה העשרים והיו לדעתו "מגש הכסף של החברה הישראלית".
יגאל לב נישא פעמיים. אשתו השנייה, זאבה (חסונה), הייתה בתו של עורך החדשות של "מעריב" אהרן קלאוס. היה אב לשלושה בנים: יונתן, צייר החי בניו יורק, ערן, עורך דין במקצועו וניר, בעל תואר שני בשמאות.
חייו המקצועיים: כחייל השתתף לב ברבות ממלחמות ישראל וסיים את שירותו הצבאי בתפקיד מג"ד בדרגת סגן-אלוף במילואים. על תקופה זו העיד כי: "המלחמות שבהן השתתפתי הניבו כמה מספרי הטובים". הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית.
את פעילותו העיתונאית החל בעיתון "למרחב". שנים רבות עבד כעיתונאי ב"מעריב" ופרסם את המדור "פנטהאוז" במוסף "סופשבוע", משנת 1959.
ב-1973 כתב את התסריט לסרטו של ג'ורג' עובדיה, "קוראים לי שמיל".
יגאל היה יושב ראש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל וחבר נשיאות מועצת העיתונות. על פעלו זכה בפרס שווימר לעיתונות. כסופר פרסם למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם רבי-מכר. לאחר מלחמת יום הכיפורים הגיע לשיא כוחו כיוצר, בהטיפו נגד המלחמה. ספריו תורגמו לשפות רבות.
לאחר המלחמה שימש כתסריטאי של סדרת הטלוויזיה המצליחה, "גם אנו שופטים". הסדרה פנתה אל הנוער, והציבה מולו דילמות ערכיות.
נפטר ב-9 בנובמבר 2001, לאחר שלקה בהתקף לב. ארונו הוצב בבית העיתונאים בתל אביב, קודם ללווייתו. שרים ועורכי עיתונים עברו על פניו וספדו לו. נקבר בטקס חילוני בבית העלמין של קיבוצו, גבעת השלושה

מספריו
– פשע עשרה, קובץ סיפורים שרובם ראו אור לראשונה ב"מעריב לנוער"
– גבר לעניין
– אדוני השופט (1964)
– באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה, הוצאת ביתן, (1968) (תורגם לגרמנית ולנורווגית)
– לפתח גן עדן (1969)
– עירום מתחת לגלימה (1970)
– ד"ש מהעולם התחתון (1972)
– שמש שחורה – מיומנו של קצין קרבי, הוצאת ביתן, (1974)
– עין ההוריקן (1978)
– הצעקה האחרונה של המלך מינוס (1979)
– נקמה מתוקה (1981)
– עקב אכילס (1981)
– סקופ (1983)
– הסוכן (1986)
– הבוגד (1989)
– נסיך ירושלים (1991)
– שתיקת הזמיר (1995)
– אהבה סובבת עולם (1996), ספר בו קיבץ מאות סיפורים, אגדות, משלים ומובאות מהספרות העולמית ומהוגי דעות, בשילוב תובנותיו שלו
– רומן המתח משחק הבובות 1997
יהי זכרו ברוך.