ידובנר מאיר

כח אייר תרצ"ו - 20/5/1936

ו' כסלו תשס"ג - 30/11/2022

שם אב: חיים

שם אם: אסתר

יודובנר מאיר

תולדות חיים

סיפר אהרון יודובנר(אח של מאיר).
"נולדנו בעיר פרושניץ (פששניץ) שבפולין. זאת עיירה סמוכה לוורשה.
כשפרצה המלחמה בשנת 1939-היינן ארבעה ילדים קטנים גילאי שנתיים עד שמונה .אהרון, (8)רחל(6),מאיר (3)ואלה(2)
התחילו להגיע שמועות על פרעות ביהודים ,יהודים פוטרו מעבודתם, והייתה תחושה של פחד שמשהו רע עומד לקרות ליהודים.
ההורים שלנו החליטו לברוח ליערות.
אבא שכר עגלון פולני, שילם לו כסף וזהב ,העלה יחד עם אמא את כל הילדים על עגלת הסוסים, כיסו אותנו עם השמיכות והבגדים שלקחו איתם ,והעגלון העביר את המשפחה ליערות על גבול רוסיה.
שם העגלון מסר אותנו לפרטיזנים היהודים שהסתתרו ביערות.
הפרטיזנים דאגו לנו לאוכל ומקום מסתור ועזרו לנו לעבור את הגבול לאוקראינה.
הרוסים דאגו לנו למקום מגורים, ולעבודה. היה רעב ,מחסור וקור, אבל זאת הייתה מנת חלקם של כולם בזמן המלחמה. בזכות הרוסים שרדנו את המלחמה.
אבא יחד עם חבר בשם רוז'ק החליטו לנסוע לעיר ביאליסטוק לחפש עבודה ,לקנות בית ולהעביר לשם את המשפחה.
אמא ואבא היו בקשרי מכתבים, הוא כתב שמצא עבודה וקנה בית. וחיכה ליום בו יוכל להביא אליו את המשפחה.
לאחר מספר חודשים, הפסיקו להגיע מכתבים מאבא. אבא נעלם ולא שמענו ממנו מאז.
אמא פרנסה אותנו, אני ואחותי רחל למדנו בבית הספר וגם עזרנו בפרנסת המשפחה.
גרנו ליד תחנת הרכבת, אני ואחותי היינו מוכרים פרוסות אבטיח לנוסעי הרכבות ואמא יכלה לקנות יותר לחם לילדים.
באוקראינה אמא חלתה בטיפוס .חברתה הטובה אנקה ובעלה סאלק טיפלו בה ובילדים.
אמא נפטרה וחברתה אנקה דאגה לנו .אני ואחותי רחל נשארנו לגור עם אנקה ובעלה סאלק.
שני הילדים הצעירים מאיר ואלה נשלחו לבית יתומים.
בסיום המלחמה הרוסים שלחו את היהודים חזרה לפולין. אנקה וסאלק דאגו לנו כל הזמן.
אני גנבתי את מאיר ואלה אחי הקטנים מבית היתומים. אמרתי להם שאנחנו הולכים לקנות גלידה ,הבאתי אותם לאנקה וסאלק וכולנו נסענו חזרה לפולין.
שליחים מהסוכנות היהודית בישראל יצרו קשר עם היהודים במטרה להעלותם לארץ ישראל.
בארץ התחוללה מלחמת השחרור ,והעליה לארץ לא הייתה חוקית עדיין.
נציגי הסוכנות העבירו את הילדים היתומים למרסיי שבצרפת.
אני זוכר וילה גדולה שבה גרנו עד שאפשר היה לעלות לארץ באופן לגאלי.
נציגי הסוכנות העלו אותנו לאנייה גלילה שהביאה אותנו לנמל חיפה.
אני ואחותי רחל הועברנו לקיבוץ גליל ים, מאיר ואלה הועברו לקיבוץ אשדות יעקב.
זמן קצר לאחר שעלינו אני התגייסתי לצבא .נמלאתי בגאווה גדולה כשזכיתי להיות קצין בצה"ל.
רחל התגייסה לצבא, נשלחה ללמוד סיעוד בבית ספר לאחיות בבי"ח רמב"ם .שם עבדה כאחות במחלקת ילדים.
אחרי השרות הצבאי אני ורחל עזבנו את הקיבוץ והקמנו משפחות בחיפה ליד אנקה שקיבלה מגורים בטירת הכרמל.
בקיבוץ אשדות יעקב היה פילוג בגלל חילוקי דעות פוליטיים ומפלגתיים. בעקבות הפילוג מאיר ואלה הועברו לקיבוץ גבעת השלושה.
בסיום בית הספר התיכון אלה עזבה את הקיבוץ ובנתה את משפחתה בחיפה, קרוב לאחים.
מאיר התגייס לצבא ,שרת תחת פיקודו של האלוף רחבעם זאבי ,אשר המליץ עליו להימנות בין 120 החיילים המצטיינים.
הייתי מאד גאה בו כאשר התייצב בבית הנשיא יצחק בן צבי יחד עם כל החיילים המצטיינים.
מאיר בנה את משפחתו בקיבוץ גבעת השלושה. בגבעת השלושה מאיר נישא ליפה שהייתה אחות במקצועה. מאיר עבד בנגריה ובנוסף היה בתפקיד של רב"ש – רכז בטחון שוטף.
לזוג נולדו שלושה ילדים – חיים, זיו וליאת.
כל הילדים והנכדים בנו את ביתם בגבעת השלושה.
יהי זכרו ברוך

על הקבר הפתוח

הספד שכתבה בת אחיו אסתי. נאמר על הקבר הפתוח:
חברי המשק, מכובדי, משפחה יקרה!
רגע עצוב הוא לנו, רגע בו אדם עוצם את עיניו ,נפרד מהעולם, מאיתנו ולנו נשאר לספוד, לבכות , להיפרד ולתת לו ללכת.
מאיר דוד שלי אהוב, הגעת לגבורות, פ"ו שנים, 86 במספר. שנים יפות , מאירות, מכילות כל טוב עולם, שנתת לנו.
מעטים הם האנשים שמפזרים כל כך הרבה חיוך, טוב, אנרגיה חיובית סביבם, כמוך. כמו שמש מאירה ומחממת היית כך בחיים, לנו, בקיבוץ. אדם חכם, בעל ידי זהב, ידי בצלאל שנגע בו אלוהים, נגר בחסד עליון.
העיניים רואות והלב מסרב להאמין שלא נחזה במאור פנייך. שלא נשמע את קולך, את צחוקך המתגלגל. מי שמכיר את דמותך יודע איזו אבדה גדולה איבדנו. אדם משכמו ומעלה ,שכל מי שנפגש אתו, מתרשם מאישיותו הנפלאה. היית איש משפחה לדוגמה ומופת. וכולם החזירו לך אהבה. בעל מסור ליפה שתבדל"א שסעדה אותך בנאמנות ובמסירות וליוותה אותך בשעותייך היפות וגם הקשות. אב אוהב ומסור הדואג לילדיו וסבא גאה בכל נכדיו. זוכרת איך התרגשת עד דמעות כאשר שוחחנו על הנכדים וכמה דמעות זלגו מעיניך רק מלראותם , כשהגיעו לבקר אותך. רגיש עד אין קץ.
זוכרת את הביקורים בבית החולים. כשאחיך, אבא שלי חלה . תמיד החזקת בידו. ללא מילים אבל עם הרבה כאב שפילח את נשמתי, רק מלראות אותך עצוב כל כך. גם כשהיה לך קשה כבר ללכת, לא ויתרת ולכל אזכרה הגעת. ישבת ליד הקבר ונשברת מכאב וצער.
תנוח על משכבך בשלום דוד יקר שלי. יהי זכרך ברוך ונשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבת אותך ללא גבולות.