ינאי (בנדורי) רינה

י"ח שבט תרפ"ו - 2/2/1926

י' אב תשע"א - 10/8/2011

שם אב: פייביש

שם אם: איטה

ינאי (בנדורי) רינה

תולדות חיים

נאמר על ידי אחיה, צביקה בנדורי – לזכרה של רינה בלוויה -במעגן מיכאל
הורי ,פיביש ו איטה ,נולדו בשנה הראשונה של המאה הקודמת. כשהיו בני 17 נרשמו כול אחד בנפרד, לפקולטה לרפואה באוניברסיטת קייב, באותו הזמן חלק מרוסיה הצארית. הם היו צעירים וחולמים.
יחד עם קבוצת חברים שאיתם פעלו בתנועת החלוץ בפולין, שחלקם הלך איתם את כול הדרך מרוסיה, הקימו את קיבוץ גבעת השלושה בשנת 1925.
רינה, נולדה בארץ ,מספר חודשים לאחר עלייתם בתחילת 1926,הייתה מהילדים הראשונים של הקיבוץ, ילדה שחומה רזה ,יפהפייה, נמרצת ודעתנית. כך היא נראתה מהצילומים מאותה תקופה.
ב 1933 אבא, אימא ורינה יוצאים בשליחות התנועה לפולין, את מוליק הקטן בן השנתיים וחצי השאירו בקיבוץ.
באותה השנה ,כמדי שנתיים מאז 1897 התכנס הקונגרס הציוני ,הפרלמנט של קהילות היהודים הציוניות, בעולם אותו ייסד הרצל. גם ב 1933 הקונגרס התכנס ב בזל. שבשוויץ.
אבא היה ציר לקונגרס .אימא הרבתה לספר איך רינה בת 7 קיפצה במעברים ,על השולחנות הקונגרס, וכול המשתתפים, לא חדלו מלהתפעל מהילדה המקסימה ,הרזה השחומה היפה ,הארץ ישראלית עם המכנסיים הקצרים והצמות התגלמות החלום הציוני.
המשפחה חזרה לארץ מהשליחות רינה נקלטה בקבוצת בני גילה וחייתה בכול מאודה את השנים הראשונות והתוססות של הקמת והתמסדות הקיבוץ הגדול והגדל, בצד הנעורים וההתבגרות.
רינה, ניצה התינוקת ואמא איטה.
בקיץ 1938 המשפחה, שוב יצאה בשליחות התנועה לפולין ,הפעם בהרכב מלא ,אבא אימא רינה, מוליק וניצה הקטנה בת השנתיים. אירופה סוערת, הנאציזם מרים ראש ומאיים גם התנועה החלוצית בקדחת של פעילות עשייה ודחיפת הנוער הציוני לארץ עם קשיי גזירות הספר הלבן הבריטי.
יודקה הלמן מגבת שליח של התנועה בפולין, שולח גלויה לאשתו בתיה ומפציר בה להגיע אליו לפולין עם הילדים, תוך שהוא מתאר בהתפעלות 3 ילדים –רינה, מוליק וניצה המתרוצצים במסדרונות הנהלת תנועת החלוץ בוורשה ,שמחים ועליזים. הוא מבטיח לאשתו שהם יהוו חברה לילדיו אם יגיעו.
בקיץ 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה הנאצים פולשים במלחמת בזק לפולין. אבא מצליח ליצור קשר ולהתחבר עם אימא והילדים שהיו במחנה קיץ של התנועה .להעלות אותם לרכבת האחרונה שיצאה מוורשה לעיר קונסטנץ ברומניה על גדות הים השחור. בדרך הרכבת עוברת תלאות רבות, מופצצת מהאוויר, נעצרת להפסקות ארוכות, אין מזון, קרונות נגרעים ממנה ,אימא ורינה בת ה15 מצליחים ביחד להגיע עם הילדים מוליק בן ה10 ו ניצה בת השלוש, ל קונסטנץ חוף המבטחים. משם בהפלגה קשה בתנאי רעב חוזרים לארץ. אבא חוזר מפולניה הכבושה רק אחרי שנה וחצי עם יתר שליחי התנועה.
רינה חוזרת לנעורים לחיים סוערים, מתגייסת לפלמ"ח עוברת משברים .ב1946 רינה יוצאת לקורס מדריכים בירושלים. שם היא פוגשת את יחיאל. בחור אמריקאי ששירת בחיל הים האמריקאי במהלך מלחמת העולם ,ולאחר שלמשוחררים בסיום המלחימה ניתנה אפשרות ללמוד לימודים אקדמאיים, על חשבון המדינה, האמריקאית, איפה שירצו בחר ללמוד בירושלים מתוך רצון להגשים את חלום הציונות הפרטי שלו.
רינה ויחיאל התחתנו בארה"ב, בבוסטון. בעתון המקומי של הקהילה היהודית הופיע תמונת הנישואין –זוג צעיר יפה תואר רינה בבגדי כלה.
רינה ויחיאל חזרו לאחר החתונה לארץ והקימו את ביתם בגבעת השלושה, החדר שלהם בקיבוץ הישן בצידה המערבי של פתח תקווה. בקומה השנייה של בית דו קומתי, ללא מים זורמים ,שירותים ומקלחת. שימש ביתי השני. אבא היה פעיל בחוץ בתפקידים שונים, ניצה אחותי חוותה התבגרות, מוליק התאושש בעבודה קשה במכוורת, מהפציעה הקשה ממנה סבל במלחמה (מלחמת השחרור) .כמעט מדי יום בערב הייתי מגיע לרינה ויחיאל. הילה הבת הבכורה נולדה באותה השנה 1949.
עם הפילוג בתנועה הקיבוצית והמעבר לקיבוץ החדש בצידה המזרחי של פתח תקווה, הדירה של רינה ויחיאל הייתה צמודה לדירת הורי. ב- 1952 אבא קיבל שטף דם במוח, שנה וחצי לאחריו ניפטר. כילד מתבגר הבית של רינה יחיאל והבנות שנולדו הילה ותמי המשיך לשמש הבית השני שלי. לעיתים הייתי מגוון עם הבית של מוליק ודליה שהיה קרוב ו ממול.
לאחר שרינה ויחיאל חזרו מהשליחות בארה"ב בסוף שנות השישים, החליטו לעבור לקיבוץ מעגן מיכאל. אני מעריך שמתוך רצון של שניהם לחיות בחברה הדומה יותר לחלום הקיבוץ, תוססת שוויונית מתחדשת ,עם ערכים . גבעת השלושה לאחר הפילוג שקעה למציאות אחרת.
הקשר שלי עם משפחתי ,עם רינה יחיאל מוליק דליה וכול המשפחה המורחבת נשאר קרוב קרוב. דאגנו חווינו את מצבם הבריאותי המדרדר, ציפינו לתיקון ,צנתור, השתלת מסתם, משהוא שישאיר אותם אתנו .
אתמול רינה עזבה אותנו ,עד יומה האחרון יפה צלולה ואכפתית.
רינה מוליק וניצה אחי ואחיותיי שאינם עוד, יחסרו לי מאד. והם איתי ומלווים אותי.
אני מייחל שהמשפחה כולה גם בהעדר אבני היסוד שלה תדע להיות מאוחדת ,חמה ותומכת.
יהי זכרה ברוך.

רינה, ניצה התינוקת ואמא איטה.

רינה ונירה הדרי בעבודה במשק.

רינה שלי / יחיאל

אני נפרד ממך לשלום אחרי 65 שנים של חיים משותפים ומלאים. מה נשאר – החום בלב והזיכרונות.
אני זוכר איך הפגיש בינינו הגורל, אני עליתי ארצה כסטודנט באוניברסיטה העברית ב – 1946, הבריטים אז בארץ, רוצה להשתתף ברגע ההיסטורי לקראת קום המדינה, ואת תלמידה בקורס למדריכי נוער וילדים ניצולי שואה. היה מעון סטודנטים בבית בודד בקצה בית וגן בירושלים ושנינו השתכנו בו. האהבה פרצה ממבט ראשון. לא רק התאהבתי בך, היית בשבילי סמל לבת הארץ, בת קיבוץ, חלוצה, לוחמת חופש, רוח עצמאית, חופשית, גאה, משוחררת מתסביכי הגולה, מעורבת בתרבות עברית, אוהבת לרקוד, מסורה לטובת הכלל, היחד. אומרים גם שהיית "הילדה הכי יפה בפלמ"ח…", לא רק אני אמרתי.
הגשמת את השקפת עולמך בהתמסרותך לעבודה כערך מרכזי. אני זוכר אותך בזמן הצנע בשנות ה – 50, מחסנאית צעירה, אוספת תלושי ביגוד ומחלקת לחברי גבעת השלושה – מעיל פעם בחמש שנים, סוודר פעם בשלוש, נעלים פעם בשנתיים. האחריות שלך בכל מה שעשית, בכל עבודה או תפקיד שלקחת על עצמך לא בעירבון מוגבל הייתה, אלא בעירבון מלא.
צד אחר באופייך היה העניין שלך בנעשה סביבך, בעיקר בפוליטיקה. היית בת נאמנה לאביך פייביש שהיה בכיר בהסתדרות של טרום-המדינה, כל השנים היית מקשיבה כפייתית לחדשות, כל שעה וחצי שעה. היו לך דעות מוצקות משלך משך השנים והן לא השתנו – על הקיבוץ, על המדינה, על העולם.
לא אפרט כמובן את כל הזיכרונות שצפים ועולים מעצמם – את שנות השליחות והטיולים הנהדרים שטיילנו ברחבי עולם, במזרח ובמערב, בארצות הברית מחוף אל חוף.
אלו המון זיכרונות פרטיים, רק לנו, אני זוכר.
שלום, חברה.

אמא יקרה ואהובה שלי / בתה של רינה - תמי ינאי

58 שנים היית אמא שלי, 58 שנים שדאגת וחשבת ואהבת ורצית לעשות הכל שיהיה לי טוב. קשה לי לדמיין שיש אדם שמרגיש כלפי מה שאני מרגישה כלפי הילדים שלי, היה אדם כזה – זאת היית את.
אני מנסה להיזכר בשנים שהייתי ילדה, ואת – אמא צעירה. אני זוכרת שהייתי גאה כל-כך להיות בתה של "הבת הראשונה" של גבעת השלושה: הייתי כל כך גאה להשתייך למשפחת בנדורי – משפחה עם ייחוס אצילי בגבעת השלושה. סבא וסבתא שלי, הורייך, חלוצי העלייה השלישית בנו את קיבוץ גבעת השלושה, ואת תינוקת ואח"כ ילדה ואח"כ נערה צמחת כמו שראינו לאחרונה בסרט "ילדי השמש": ילדה של כולם בקיבוץ סוציאליסטי, שהערכים של אהבת הארץ, עבודה קשה, נאמנות, אחריות, ציונות והגשמה למען הכלל הם הערכים השולטים. את הערכים האלה ספגתי גם אני – ממך, מאבא ומהקיבוץ. אבל את יותר מכולם היית דוגמה מופלאה של החינוך הסוציאליסטי והקיבוצי: כל חייך עבדת קשה, אהבת לעבוד וראית בעבודה ערך עליון. עד יומך האחרון הלכת למועדון "צוותא" כדי לעבוד, העבודה הייתה כל-כך חשובה בעינייך: היא הייתה הנתינה שלך לכלל, כל חייך האמנת בקיבוץ ובדרך הקיבוצית. גם כשהקיבוץ החל לעבור שינויים, אמונתך לא התערערה: תמיד קיווית שהקיבוץ ימשיך בדרך של השוויון והשיתוף.
את ילדותך בגבעת השלושה אני תמיד מדמיינת לי בצבעים של אושר אין קץ: נשארו התמונות שלך בשחור-לבן שבהן את ילדה ונערה יפהפייה, תמיד צוחקת, שמע יופייך נישא לו למרחוק: לא פעם ניגשו אלי אנשים שהכירו אותך בצעירותך ואמרו לי: אמא שלך הייתה כל כך יפה: "הכי יפה בפלמ"ח…" ואני הרגשתי איך הלב שלי מתרחב מרוב גאווה ומיד הדמיון מתחיל לעבוד ואני רואה בדמיוני נערה יפה מחוזרת ע"י כולם.
את אבא פגשת באוניברסיטה העברית בירושלים: הוא הגיע ללמוד שם מארה"ב ואת היית בסמינר למדריכים. נפגשתם, התאהבתם והשאר היסטוריה.
הבאת אותו איתך לגבעת השלושה – שם בניתם לנו בית – בשנים האלה את ואבא בין המשפחות המובילות בקיבוץ: תמיד בתפקידי מפתח, תורמים ככל יכולתכם לחברה. התפקיד האחרון שמילאת לפני שעזבנו היה מרכזת חינוך. זמן רב התבשל רצונכם לעזוב את גבעת השלושה: את כלל הסיבות אני עד היום לא יודעת. הקיבוץ ביקש שתצאו לשליחות שנתיים, כדי שתוכלו להמשיך להתלבט, בתקווה שתשנו את דעתכם. שלוש שנים בארה"ב, ולא שיניתם את דעתכם – החלטתם לעבור למעגן מיכאל.
גם כאן השקעת את עצמך בעבודה – עם האחריות והטוטאליות שאפיינה אותך: במטבח, במדגרייה, בפלסאון, בהנה"ח ולבסוף במועדון צוותא.
אם יש תכונה אחת שצריך לבחור בה כמאפיינת אותך, וכל מי שמכיר אותך מיד שם לב אליה היא האופטימיות האינסופית שלך. למרות מכות שניחתו עלייך בשנים האחרונות – אירועים מוחיים, סרטן, בעיות שנבעו מסוכרת, בעיות בלב ובריאות – כל הזמן האמנת שיהיה בסדר, יהיה טוב: לסבול את ידעת בגבורה.
אני ראיתי את הסבל שלך בשנים האחרונות וליבי נחמץ, ראיתי על הפנים שלך שאת סובלת, אבל בדברים שאמרת מעולם לא הסגרת את מה שהרגשת. אולי כי חינכו אותך שלא מתבכיינים: קופצים את הפה וממשיכים הלאה: באמונה, בתקווה לעתיד טוב יותר. כך אצלך: הגוף בגד באלף ואחת דרכים, אך הנפש סירבה להיכנע – לא ידעת מה זה דיכאון וגם לא רצית לדעת. בעולם שלך אין דבר כזה רחמים עצמיים, וקצת לבכות, את הדור שלך חישלו כסלע.
תמיד אומרים כקלישאה "המשפחה נתנה לך את הכוח", אבל אצלך זה נכון: להיות בקרב המשפחה נתן לך את הנחת הכי גדולה. תמיד רצית שכולם יהיו, שכולם יגיעו לכל אירוע משפחתי, תמיד רצית לדעת מה קורה עם כולם.
ההתעניינות שלך לא הייתה רק משפחתית: התעניינת בכל הקורה סביבך, בקיבוץ ובעיקר בארץ: פוליטיקה לא הפסיקה להעסיק אותך ולא וויתרת על אף מהדורת חדשות. את מהדור שהלך עם טרנזיסטור צמוד לאוזן לשמוע חדשות כל שעה ו אח"כ כל יום מהדורת חדשות בטלוויזיה. היית חייבת לדעת מה קורה, לרגע לא שקעת בעולם צר – תמיד שאפת לחבוק ולדעת כל מה שאפשר.
זאת קלישאה, אבל זה נכון: אנשים כמוך כבר לא נוצרים היום. אני גאה להיות הבת שלך, אני לא מפסיקה להתפעל מהאישיות שלך ומהערכים שמילאו את כל עולמך.
אסיים בפסוקים מקהלת פרק א': "דור הולך ודור הבא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם, הם שבים ללכת."
יהי זכרך ברוך. אני אזכור אותך באהבה עד יומי האחרון.

רינה ויחיאל עם ההורים פייביש ואיטה

רינה היקרה / מירב ומיכל

שתי כלות אנחנו שהתמזל מזלנו להשתייך למשפחה כל כך אוהבת ומקבלת. אנחנו היחידות בעולם כולו ש"חמתן" היא אמא שנייה.
תמיד באהבה גדולה, תמיד שמחה על נוכחותנו ותמיד זוכרת את הפרטים הקטנים – ימי ההולדת, המתנות, השלבים בחיים, התחנות, מה מתאים לכל אחד ואחת, מה הם אוהבים וכיצד אפשר עוד לפנק.
כמעט 20 שנה ודבר לא התכהה ביכולתך להביע את כל אלה. היו ימים רבים שבהם הרגשנו את הרגע קרב, אבל דווקא בשבועות האחרונים נראית כאילו ניצחת את הכל, ובסוף בחרת ללכת בזקיפות קומה ובשלווה. יש לנו הרבה מה ללמוד מכוחך, מהאומץ שלך להתמודד אל מול כל קושי ומעוצמתך.
נוחי לך בשלום, וכמו שרוני אמרה:
"תשמרי עלינו מלמעלה
ואנחנו עליך מלמטה
"