ליפשיץ (יענקל) יעקב

ט"ז כסלו תרס"ט - 10/12/1908

י"א כסלו תשמ"ד - 17/11/1983

שם אב: אריה

שם אם: חוה

יעקב (יענקל) ליפשיץ

תולדות חיים

יענקל נולד בעיירה רוקיטנה בצפון מערב אוקראינה. בן בכור להוריו, שהיו בעלי חנות קטנה ל סידקית ומוצרי תפירה. בעיירה למד בבית הספר העממי של רשת החינוך היהודי "תרבות". עם סיום כתה ח' הוא נשלח עם חמישה מחבריו לכתה לבית הספר התיכון בעיר הגדולה וילנה, לגימנסיה העברית המהוללת. משם חזר עם מטען תרבותי רב ועברית מצוינת.
לדברי אמו חווה , " חסכנו פרוטה לפרוטה כדי שיענקל ילמד."
ב1929 , יענקל מצטרף לתנועת החלוץ ומגיע להכשרת קלוסובה, שהיתה לא רחוקה מרוקיטנה. יענקל היה בין אלה שהטביעו את חותמם על התפתחותה של ההכשרה. בזמנו קבעו את הכלל: הכשרה קבועה עד העליה ארצה, לא עוזבים אותה גם בזמנים של חוסר עליה לארץ ישראל. זו היתה מהפכה במחשבת התנועה החלוצית.
קלוסובה , שמשה כור היתוך ואבן שואבת לטובים שבצעירי העיירות היהודיות. למרות תביעותיה הקיצוניות מחבריה ואולי בגללן, נוצר טיפוס חלוצי חדש : " קלוסוביאק" . יענקל נשא בגאווה את השם הזה.
בקלוסובה פגש את חייקה פריד והם נישאו. ב- 1932 עלו ארצה הישר לגבעת השלושה.- אחד הריכוזים הגדולים של יוצאי קלוסובה. מהר השתלב בחיי המשק ונהייה לאחד הפעילים המרכזיים . עבד במחצבת "מגדל צדק" , ידע את סוד החציבה באבן שרכש עוד במחצבת קלוסובה.
ב1934 נולדה ביתם הבכורה אורה , שנפטרה בגיל 11 חודש ממגפה שפגעה בבית הילדים ואיתה נפטרו עוד 3 פעוטים. שעת משבר קשה להם, ולקיבוץ.
ב- 1937 גויסה משפחת ליפשיץ לעזרת הקיבוץ החדש עין הים. לשם נסעה המשפחה עם בנם הצעיר אורי.
יענקל שימש בתפקידים ציבוריים מרכזיים בגבעה. היה סדרן עבודה ומספר פעמים מזכיר הקיבוץ.
ב-1942 התגייס לפלמ"ח – לקבוצה מיוחדת שנועדה לשליחות בארצות הגולה. במסגרת זו התגייס לצבא הבריטי ונשלח ל4 שנים לשרת בעיראק. שם פעל בסתר בקהילה היהודית של בגדד ובצרה להחדרת המודעות הציונית ולימוד עברית.
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הדריך חברות נוער שעלו מעיראק ,פולניה ורומניה. בתקופה זו לימד בבית הספר בקיבוץ היסטוריה ותורת הקיבוץ.
1960 גוייס כמזכיר הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. כאן מצא כר נרחב לאהבתו הגדולה לספרים ולתרבות בכלל. השיח והשיג עם סופרים היה חשוב לו. בתקופה זו הוציא לאור את כל כתבי נתן אלתרמן וכתבי מולייר. ספרים היו כל עולמו. גם בעולם ספרי האומנות היה בקי.
יענקל נפטר בחדר האוכל , באופן פתאומי. בצוואתו בקש לתרום את גופתו למדע ועל קברו לקרוא שיר של אלתרמן מספרו " שמחת עניים" .
השאיר שלושה ילדים : אורי, יעל, ישי. ונכדים אליהם היה קשור מאד. איש משפחה.

על אבא / אורי

הזיכרון שלי עם אבא היה באחת החופשות שלו מהצבא הבריטי ואני חולה בדיפטריה, בערך בן -6. הוא העיף לי סוכריות טופי מעבר לחלון , כי ההיינו בהסגר.
ואחר כך הרבה שנים, כשיכול היה כבר לדבר איתי, סיפר לי על העבודה במחצבות מגדל צדק. הוא תאר לי את הסתתים הערבים – הרגישות, המכה הנכונה, הכנת האבן לנגיעה הנכונה. הצורך בדיוק . וכאילו- החיבור והאיחוד עם האבן , משהו אמיתי המחובר לטבע. משהו בסיסי שקרב אותו והשפיע עלי אחר כך בכל הקשור לאומנות. הוא ידע את הסוד שלדבר אל האבן ומגע הסתת והדיוק. חשוב היה לו לספר לי . לא משום שניבא לי עתיד מפואר. בן עשר הייתי או קצת יותר. אח"כ עבר לספר ולהראות לי את ספרי האומנות הראשונים שרכש בכספי השחרור מהצבא הבריטי.
היה בו משהו מפוצל עד להחריד- אחריות תהומית לעבודה הקיבוצית , האידיאל שלו והניקיון הספרותי, והפרדתו מהחיים. יש דברים שיכולים להיות בספרות ולא בחיים. מתוך היפיפיות של אנדרי בולקונסקי ב"מלחמה ושלום", בחר כטולסטוי, להשאיר את פייר התימהוני וההוזה במחשבות, על צדק סוציאלי.
הדבר האהוב עליו ביותר היה חזרתו מהדרך הרגילה לספרות כשניהל את הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. השיחות עם וולפובסקי ודב סדן. אני זוכר איך סיפר לי כילד מה"אוגניוק" את הזיכרונות הראשונים שנכתבו על טולסטוי.
אבא אהב לשוחח. רצה שיהיה מקום בקיבוץ לשיחה שאחרי שעות העבודה. רצה חברים לשיחה, אבל היה לו רק אחד – מאיר. מאיר בליז'ובסקי .

על אבא / ישי

אבא זכור לי עם עינים עצובות
אבא זכור לי עם יד מלטפת
השעות איתו לא היו לוחצות, חקרניות, אלא שיחות בהן היה מקשיב. שותק ועונה.
התשובות היו מלאות ספק, לא חותכות, מסויגות. האוטוריטה שלו לא היתה מבוססת על הררכיה ומעמד. היא הייתה מבוססת על אישיותו וידיעותיו בלבד. כשלא היה בטוח בתשובתו, הדגיש את הדבר. ניסה להיות מדויק. בתשובותיו במשך השנים גדלו הספקות , אך לא קטנה האופטימיות באדם, בחברה , בקיבוץ.
המשפחה הייתה מרכז חייו.הוא ראה בה את הבסיס לחיי הקיבוץ. עמדתו היתה ,כי אדם שמתעלם ומזניח את משפחתו לא יכול למלא את יעודו בחברה, בקיבוץ.
"הקיבוץ לא נועד למלאכים", אמר. "אלא לבני אדם" . "ובין בני אדם קיים חוסר שיוויון טבעי, לכן התייחסותו של הקיבוץ לחבריולא יכולה להיות שיוויונית – אוטומטית. אבא נלחם בפורמליזם. בלעג אמר : " שוויון אלוהי". צריך שיוויון אנושי. ויש לקיבוץ את הכוח להתמודד עם זה.
גישתו ההומנית התנפצה לסלע המציאות, אך הוא לא זנח אותה. הוא אהב נכדים ביקורתיים. ניסה לעזור בעיצה, אבל בלי לכפות את דעתו.
אבא חסר לנו. משהו מהגישה הלא פורמלית ,למודת הניסיון , תחסר גם לקיבוץ.

אורי, יעל, ישי

ינקלה וחייקה

יענקל וחיקה ליפשיץ בבגרותם

יענקל ליפשיץ חייל בריטי בבגדד 1943

יענקל ליפשיץ עם הנכד כנען