כץ (חווקה) חווה

י"ט אדר ב' תרס"ח - 22/3/1908

י"ג סיוון תשל"ב - 26/5/1972

שם אב: יצחק

שם אם: צביה (סנדברג)

סבא וסבתא – איטה ויעקב סנדברג (גדלה בביתם)

כץ (חווקה) חווה

תולדות חיים

חווקה נולדה בעיר רובנה שבחבל ווהלין באוקראינה ( אז תחת שלטון פולני)
המשפחה מנתה שלושה ילדים, חווקה ושני אחיה יוסף ומשה כץ.
עוד בהיותה ילדה התייתמה משני הוריה ,שנרצחו באחת הפרעות, וגודלה על די סבתא מצד אמא.
בצעירותה עבדה כאופר וטיפלה בילדי משפחה, בהמשך במסגרת תנועת החלוץ הצעיר ו החלוץ הגיעה לציונות ולהגשמה.
חווקה יוצאת להכשרת קלוסובה;" קיבוץ חוצבי האבנים על שם יוסף טרומפלדור"; לגרעין אוסטרוג. ההכשרה שהכינה צעירים לקראת העלייה ארצה.
ההכשרה הייתה ידועה בתנאיה הקשים וההסתפקות במועט שנועדו להכשירם להתיישבות בארץ,
חבריה שהו בהכשרה עד מועד עלייתם ארצה.
ב1933/4 בהיותה בת 26 עלתה ארצה לישראל (פלשתינה דאז) בעליה בלתי לגאלית, והצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה שהיה ממוקם צמוד לפתח תקווה, מצד מערב.
בחורה צעירה שעולה לבדה, למרות היתמות שחוותה וגודלה על ידי סבתא וסבא ודודיה חייקה ומנדל, בוחרת בשם הרעיון הציוני , להותיר מאחוריה את חום המשפחה העניפה של קרוביה ושני אחיה ומשפחותיהם.
חווה לקחה חלק במפעל החלוצי ובהתיישבות הראשונה של הקיבוץ, ובהמשך במעבר הקיבוץ לאדמות נזלה ליד ראש העין למיקומו הנוכחי, בניתו וביסוסו.
ב1944 נולדה בתה יחידתה צביה (על שם אמא) לה הקדישה את חייה .
עבדה במחצבה ובעבודות שונות ובפרט שנים רבות במחסן הבגדים והכביסה לחברים, זכרה בעל פה, כל מספר שהיה רקום על הכביסה של החברים.
התאים של כל חברי הקיבוץ לפי השמות וכל יום שישי בנאמנות ומסירות, עם חיוך ויחס אדיב מסרה לכל חבר את חבילת בגדיו ,מעולם לא ביקשה דבר לעצמה, לא התלוננה, וראתה בעבודתה שליחות.
מכתביה ותמונות מהקרובים בפולין, דודים, אחייה ונשותיהם והאחיינים מראים על הגעגועים.
מכל משפחתה הגדולה רק אח אחד ובן דוד אחד שרדו, אחיה משה ברח ממחנה ריכוז, היה פרטיזן ותקופה גם בצבא האדום ועלה ארצה ב1951 והספיק להביא בן לעולם, אולם נפטר זמן לא רב לאחר מכן מהצער שהמשיך לאפוף אותו.
ב1941 באחת נעלמה משפחתה באקציות שבוצעו ברובנה.
תמיד חיוך של טוב לב היה נסוך על פניה, חריצות בעבודתה והנאמנות האמונה והיותה חלק מהקיבוץ.
דאגה לבתה ונכדיה והרעיפה עליהם חום אין סופי ואהבה, אישה ענווה שהסתפקה במועט, שלקחה חלק בהקמה ובנית הארץ והקיבוץ וההקרבה הרבה שנדרשה לשם כך, ואת אובדן משפחתה וגעגועיה מעולם לא סיפרה, כרבים מבני דורה.
בסוף שנותיה קרסו ריאותיה (העבודה במחצבה ובהמשך העישון) שנים נזקקה לבלון חמצן והמשיכה לתפקד וללכת לעבודתה ולא החסירה, ובגיל 63 נפטרה.
תמיד תהיה בלבנו אמא וסבתא אהובה, וגם ממרחק השנים הרבות הגעגוע עדיין קיים.
יהי זכרה ברוך.

מן הראוי שנכרוך יחד את זכר משפחתה – חווה בוודאי הייתה רוצה בזה.
הוריה צביה ויצחק כץ, סבה וסבתא איטה ויעקב סנדברג , דודתה חייקה (סנדברג) ובעלה יעקב וושלדוגס ובנם בוזיה (בן 10) ,דודה מנדל ואשתו מניה סנדברג וילדיהם איטה (13) ומוסיה (9), של אחיה יוסף כץ ואשתו גולדה (וודיאנוי) כץ ובתם צביה (11).
אשת אחיה משה ושתי בנותיהם הקטנות (משה, שבשנות המלחמה כאריה פצוע מוכה צער, מילא עצמו בכוחות לברוח ממחנה ריכוז ולא כדי לשרוד ביערות, לא, אלה במטרה לנקום במרצחי משפחתו, והוא בהחלט עשה זאת בפרטיזנים ובצבא האדום ככל שיכולתו השיגה)ושאר משפחתה שנרצחו בשואה.
יהי זכרם ברוך.

נהוג להגיד השם יקום דמם, אך לצערנו רובם של אותם רוצחים מתועבים זכו לאחר מלחמת העולם השנייה לחיים שלמים וארוכים ואף זכו למות בשיבה טובה בגיל מתקדם, מעטים ממש מעטים היו אלו שהובאו למשפט. לא בעלות הברית ולא בתי המשפט עשו צדק ונקמו את דמם של עמנו ומשפחותינו,
אלה סבתי חווה וחבריה ורבים שכמותם לתנועה החלוצית ועלו ארצה עשו זאת, בבניה ביצירה בהקמת מדינה
ויצירת חיים חדשים ובית לעם נרדף.

חבורת קלוסובה – חווקה שורה שניה מלמעלה רביעית מימין

חווקה ראשונה משמאל, בקיבוץ גבעת השלושה.

הבת צביה

"קשה לכתוב על אמא יקרה שהייתי כל עולמה והיא הייתה כל אשר לי וכל שאר היכרתי.
על משפחתה שנספתה בשואה וחייה בפולין כמעט לא דיברה.
אחיה ובן דודה היו היחידים שהצליחו לשרוד התופת ולהגיע ארצה, אך לא שרדו זמן רב אחרי.
המסירות, האהבה והאחריות שהרעיפה עלי בכל המובנים הינם נר לרגלי בחיי.
הקיבוץ היה חייה וביתה ושני דברים היו מרכז חייה, בתה והעבודה במחסן הבגדים והכל עשתה ברגש, ובענווה.
כעס, מריבות לא היו בלקסיקון שלה, ותמיכתה תמיד הייתה מובטחת ללא תנאי.
גאה באמי היקרה. זאת, אמא שהעניקה אהבה ללא תנאי, מתגעגעת ליופי, לפשטות, לדמות האימהית המלאכית.
בשנותיה האחרונות נזקקה לחמצן ולמרות זאת המשיכה במסירות בעבודתה והספיקה להכיר שניים משלושת נכדיה.
ביקרנו בקיבוץ בכל חופשה, אך השבר שעשה הקיבוץ במניעת חברות ממני בתה יחידתה וממשפחתי נותר צורב לעד, מנוגד ואסימטרי לערכי הקיבוץ, לתרומה וההקרבה של אימי היקרה ששוב פעם נמנע ממנה להיות מוקפת במשפחתה בחיי היום יום, והפעם בשל חלק מאלו שהיו ממובילי המפעל החלוצי ,שהיא פעלה והייתה חלק ממנו.
אמא חווקה עם צביה בתה. ליד הדירה בקיבוץ לא נשכחך אמי האהובה חווקלה."

חווקה עם שני אחיה , ברובנה.

אמא חווקה עם צביה בתה. ליד הדירה בקיבוץ

הנכד רונן

"ממרחק הזמן יש דברים שצבעם דהה , אך יש אותם אלו ששום זמן וסופות החיים לא יוכלו להם.
סבתי האהובה, אישה בשמלה פשוטה ופרחונית וחופן סוכריות מנטה בכיס, כל כולה והווייתה טוב לב, עזרה ונתינה, אישה שאין בה ולו גרם של רוע או אגואיזם. היא הייתה אהבה, חיוך של חום, האדם שכל חופש או חג רציתי להיות במחיצתו.
האושר שחשתי כל פעם שבאה לבקרנו בביתנו, זו הייתה צפיה דרוכה של ילד לסבתו שהיטלטלה באוטובוס מהקיבוץ ותמיד הופיעה עם מתנה כלשהי מחנות בקיבוץ, היו אלו ימים של פשטות ומועט ועם זאת של הרבה חדווה.
הקימה בבוקר בביתה בקיבוץ לקול היונה בחצרה, פרחי הקלות הלבנות שבגינתה, הביקורים בעבודתה במחסן הבגדים וריח הכביסה המרענן, החדר הפשוט עם הספה, הרדיו מעץ, ומיטת השינה ומיני מטבחון ושירותים, אחה"צ כאשר הייתה שבה מעבודתה, האישה הזו תמיד הייתה עבורי אושר.
ממרום גילי אני חש את החסר בשיחות שכאדם בוגר יכולתי לקיים עם אישה זו שכה הייתה יקרה לי ולא זכתה לראותנו גדלים, אותי ואת שתי אחיותי, שהקטנה בהן נולדה זמן קצר לאחת מותה של סבתא (ונקראת על שמה – חן).
רבות אני שואל עצמי היום כשנחשפתי לדפי העד שמצאתי שמילאה ביד ושם, לחיפוש אחר קרוביה שאבדו,
תכתובות ותמונות קרוביה, לתצריף לחלק פעוט מחייה ומהמשפחה הגדולה שהייתה לה בפולין משברי המידע ותכתובות שהצלחתי לחבר , שואל אני מאיפה האישה הזו שאבה את כוחה לחייך ולתת לסובבים אותה? את המסירות וההתמדה והטוב בכל אשר עשתה כולל באמונתה החלוצית.
זכיתי אני ואחותי ענבל, נכדיה לחוות את האהבה ממנה וכאב שהיא אבדה בהיותנו עדיין קטנים בגיל, והגעגוע והזיכרון הינם לעד.
חווקה, סבתי היקרה הייתה אישה בעיני, שעד היום לא פגשתי אדם כמותה , בטוב הלב שהיה נטוע בה, אישה שהיה מגיעה לה כה הרבה מהחיים, ועם זאת קיבלה כה מעט ודרשה לעצמה כה מעט ומאחרים.
לעד נזכור אותך ונאהב – סבתא חווקה."

חווקה עומדת, מגורים באוהלים.