כרמי שלומית

ה' סיוון תש' - 11/6/1940

ז' חשוון תשע"ח - 27/10/2016

שם אב: ישראל

שם אם: סונקה

כרמי שלומית

תולדות חיים

שלומית נולדה בקיבוץ גבעת השלושה לסונקה ושרוליק חברי הקיבוץ, כבתם היחידה.
סיימה תיכון בקיבוץ והתגייסה לצה"ל . עוד בטירונות נפגעה בברכה ולא יכלה להמשיך ולשרת. כנפגעת צהל, קיבלה מלגת לימודים. סיימה את הסמינר למורים ב"אורנים" וחזרה לגבעת השלושה כמורה בבית הספר המקומי. רצונה הגדול לשרת בצבא בעקבות אבא שלה שהיה בצבא קבע, החזירה לשרות, הפעם כאחראית על בני הקיבוצים המשרתים בנחל , ולבסוף כקצינה בקבע.
שלומית שרתה בצה"ל שלושים שנה עד לשחרורה בדרגת אלוף משנה.
במסגרת שירותה, הייתה מפקדת מדור היסטוריה ומגוון תפקידים. אך יותר מכל הייתה גאה על תקופתה כמפקדת "אית"ן" איתור נעדרים. ביד רמה ובנחישות לא הרפתה את החיפושים אחר גופות נעדרים מתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. ארגנה משלחות חיפוש בסיני ומצרים. פעלה בחיפוש אחר נעדרי קרב סולטן יעקוב. בעקשנותה ללא לאות ייזקף לזכותה מציאתו של חזי שי. החייל ששהה בשבי הסורי והוחזר לבסוף.
מאחר ולא נישאה מעולם והייתה בת יחידה להוריה , שלומית טיפחה מערכת ענפה של חברים, שהיו עבורה כמשפחתה.
ההובי העיקרי שלה היה תפירה ורקמה. בהם הפליאה לעשות.
ב2005 נתגלתה אצלה מחלת הסרטן. היא החלימה מהסרטן אך בעקבותיו, נוצרו מחלות אחרות. למרות מצבה הגופני, האופטימיות ורצון החיים לא פסקו עד עצימת עיניה לפתע.
נקברה בבית העלמין בגבעת השלושה, לשם הייתה קשורה כל חייה.
יהי זכרה ברוך.

הרמטכ"ל דן שומרון מעניק לשלומית את דרגת האלוף משנה . אמא סונקה מצד שני.

שלומית שניה מימין בגן הילדים בגבעת השלושה עם חבריה עמוס, מאירה, יעקב והמטפלת חיקה ליפשיץ

הספד לזכרה של שלומית על קברה בגבעת השלושה – יעל שהם 30/10/16

לשלומית כרמי !!!!
כששלומית ביקשה ממני לכתוב הספד לאבא שלה- שרוליק, הדברים קלחו במהירות. לכתוב על שרוליק משמעו היה להעלות זיכרונות מילדותינו.
לכתוב על שלומית כרמי זה כאילו לכתוב עלינו, עלי, על עכשיו.
התחלנו את חיינו בפעוטון ,בגן הילדים בגבעת השלושה ועד היום. והנה אנחנו מחזירים אותה הביתה, לגבעה.
לשלומית כבת יחידה של שרוליק וסונקה הייתה בכל זאת זכות מיוחדת. אבא עם רכב צבאי ונהג. הקרבה והזהות שלה עם אביה וחבריו הם שהובילו אותה להצטרף לצבא כאילו חלק אורגני מגידולה. היא הייתה שותפה לכל השיחות עם חבריו של אביה ואמה. אינני זוכרת באיזה גיל כבר הצטרפתי אליה לסיור במחנה של חיל השריון. שרוליק הכניס אותנו לטנק שרמן והסביר לנו לפרטי פרטים על דרך תפעולו.. גם לחיפה לביתם של מוניה מרדור ומשפחתו, הצטרפתי לשלומית.. מוניה היה שותפו של שרוליק בפעולות עלומות של עליה ב' בעלית מעפילים והברחת גבולות באירופה. רקע זה של שלומית עיצב את עולמה הביטחוני וקרא לה לחזור לצבא, לאחר שרות החובה.
שלומית ניהלה את חייה בדעתנות, עצמאות וללא מורא. היא דאגה לכל ולא השאירה לאף אחד לנהל לה. אך אין זה אומר כי התעסקה רק עם עצמה. ההפך הוא הנכון. יעידו רבים מחבריה איך דאגה לכולם. אפילו לילדי חבריה דאגה.. לפסגת פעילותה הצבאית הגיעה כאשר הייתה מפקדת יחידת "איתן", לאיתור נעדרים. שם פעלה במסירות ונחישות לפצח תעלומות ששנים רבות לא נפתרו. היא נקשרה להורים שחיפשו את ילדיהם הנעדרים. האופי שלה הביא אותה לא פעם גם להתנגשות עם חבריה. יש והייתה אומרת ללא חשבון דברים שלא הייתה צריכה לומר והתחרטה עליהם , כאשר הגעת לביתה חטפת הלם. בית עשיר בחפצי נוי שנאספו בטוב טעם רב. ישיבתה כשהיא אוחזת ברקמותיה ברכות ונשיות יצרו כעין ניגוד לצורתה החיצונית ודרך דיבורה ההחלטי והחד משמעי. בכל טיול לחוץ לארץ ונסעתי אתה לא מעט- לפריס, פראג, בורמה וגווטמאלה ,תמיד חיפשה עבודות יד של נשים. רקמות, כלי חרס שטיחים ומפות. גם כשחלתה לא ויתרה על טיפוח ביתה. מדי שנה ביקשה שאביא לה עציצי רקפות שהוצבו מול עיניה לשם יופי. בסוכות ביקרתי אותה בפעם האחרונה. כשאורה הגישה לי כוס קפה ראיתי שעיניה עוקבות אחר הנחת הכוס. מאחר ואצל שלומית לא מניחים על השולחן ללא תחתית מגינה על המפה הרקומה ביד.
כך גם התנהלו חייה מאז שחלתה לפני חמש עשרה שנה. לאחר ההלם הראשוני והמאבק העיקש לנצח את המחלה, בנתה שלומית מסלול חיים וסדר יום התואם את אפשרויותיה כחולה. וכאן אני אומרת לכולם שווה היה ללמוד ממנה. היא טילפנה והזמינה את חבריה לבוא ולבקרה. לא ניהלה חשבון מי בא או יבוא. היא לבד בקשה קבעה את סדר הימים.
עד הרגע האחרון התענינה בכל דבר . מפרטי הפוליטיקה והכלכלה ועד שאלות משפחתיות. היא ביררה נכד, נכד. היכן הוא עכשיו מה הוא עושה. התענינות אמיתית. הפעילה את כל המיכשור הטכנולוגי המתקדם במחשב ובטלפון. ולא הפסיקה להזמין דברים דרך האינטרנט.
האופטימיות יחד עם ההכרה של מחלתה הקשה ,הביאה אותה לתחושה שצריך לנצל כל יום טוב. וכך עשתה
עשית את זה בגדול וראוי לנו לכולנו לאמץ זאת כדרך חיים.
נזכור אותך כך

שלומית במחלתה שמרה תמיד על אופטימיות ובילוי עם חברים

ארוחת בוקר בספארי ברמת גן

זר צ.ה.ל בלוויה 30.10.2016 בגבעת השלושה