לבדי זנגביל

כ"א תשרי תרס"ט - 16/10/1908

י"ב סיון תש"ן - 7/6/1990

שם אב: חיים

שם אם: גולדה

לבדי זנגביל

תולדות חיים

לבדי נולד בעיירה לנצרט שבגליציה. בהיותו בן 6 פרצה מלחמת העולם ה-1 . הרוסים שפלשו לעיירה הטילו את מוראם על היהודים. משפחתו נאלצה לנדוד לצ'כיה, ללא אביו ואחיו שגויסו לצבא. בתום המלחמה שבה המשפחה לביתה בלנצרט , אך אימו נפטרה בעודו ילד. את כאב היתמות נשא כל חייו.
את יסודות העברית למד בבית הספר היהודי "תרבות". הוא התבלט במיוחד בשני תחומים – ספורט ומוסיקה. כספורטאי היה כדורגלן מצטיין. במוסיקה הוא ניגן בטובה והדריך נגינה בתזמורת ה"זמיר". בגיל 16 נדבק בחיידק הציוני. הצטרף לתנועת "החלוץ" ויצא להכשרה באחד ממחוזות של הגרף פוטוצקי. שם נפגש לראשונה עם החקלאות, שהפכה במרוצת הזמן לתוכן המרכזי בחייו.
במסגרת ניסיונותיו להגיע לארץ ישראל, התגייס לצבא הפולני. אולם עם התגברות האנטישמיות בפולין הוצאו היהודים מהצבא ולבדי בתוכם. בעקבות האנטישמיות שחווה התגברה אצלו התודעה הציונית. לבדי מצטרף לתנועת הנוער של פועלי ציון.
משהוקם סניף "דרור" בלנצרט , הוא הפך לפעיל מרכזי בתנועה והחל לשלוח ידו בכתיבה. פרסם מאמרים ושירים בביטאוני התנועה. משם יצא להכשרה בקרפטים ושימש מזכיר הפלוגה. לכשהגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים , יצא בראש חלוצי "דרור" לארץ ישראל להתיישב בגבעת השלושה.
כאן הצטרף למאבק לכיבוש עבודה עברית. ועבד בתנאים קשים מאוד במחצבת מגדל צדק והפרדסים.
הוא נטל חלק בהפגנות נגד המנדט הבריטי ונאסר מספר פעמים. בתום שנות המאבק הגשים את חלומו לעבוד בחקלאות. הצטרף לענף המספוא שברבות הימים היה מזוהה אתו כליל.
בתקופה זו פגש את אלטה והקים אתה את משפחתו. 58 שנים, חי לבדי בגבעה. אציל נפש היה , עדין ועניו.
מעולם לא פגע בחבר. דרש רבות מעצמו אולם לא דרש מאום מזולתו. לבדי חי את חייו הקיבוציים באינטנסיביות רבה. ביטא את מחשבותיו ודעותיו במאמרים שפירסם בביטאון הקיבוץ.
לבדי היה נאמן להשקפתו הפוליטית. נאמן למפלגתו מפ"ם ולעיתון "על המשמר". הרבה לקרוא ספרות יפה. וכן ספרי הגות ועיון. אהב מאד מוסיקה ובילה שעות רבות במשחק השחמט.
סיפור חייו של לבדי הוא סיפורה של גבעת השלושה. היה ראש משפחה מסור ואהוב לאשתו אלטה ולילדיו – איתן, דני וזוהר ונכדיו
הוא נפטר כשעיתון בידו ונטמן באדמה אותה אהב.
יהי זכרו ברוך.

ראיון עם לבדי זנביל – גבעת השלושה

מראיין: מוטל תירוש
אני נולדתי ב1908-. בגיל שלוש או ארבע התחלתי ללכת ל'חדר' בעיירה שקוראים לה וינצוק בגליציה המרכזית. איך זה הסתדר בגיל שלוש או ארבע שילד הולך ל'חדר'? כמובן שזה היה רחוק. העיירה הייתה לא גדולה, היו בה בערך כעשרים אלף תושבים, ביניהם כחמשת אלפים או ששת אלפים יהודים. כל העיירה מסביב השוק, המרכז של העיירה היה מיושב על-ידי יהודים, הגויים הם גרו בעיקר בפרברים. הבעיה הייתה של'חדר' היה , אז מה היה? לכל מלמד, לכל רבה שכך קראו לו היה עוזר, ולעוזר הזה היו קוראים בלדפלד, אצלנו קראו לזה בלדפר שביידיש זה עוזר. הוא היה אוסף את הילדים, היה בא לכל אחד היה אוסף, היינו נפגשים ארבעים ילד, והיה מביא אותנו ל'חדר'. ב'חדר' הזה בעיקר היה ללמוד קומץ אל"ף, זה אתה בטח יודע.
כעבור שנתיים בערך…, קודם כל בבוקר תיכף כשבאנו ישבנו, והצטרכנו לקום ולהגיד "מודה אני", להודות לאלוהים שהחזיר את הנשמה. לא למדנו הרבה. כעבור שנתיים התקדמתי, ועליתי ל'חדר' יותר גבוה. באותו 'חדר' במקרה המלמד היה דוד שלי, כדוד כמובן הייתה לי פרוטקציה אצלו. מה הייתה הפרוטקציה? הפרוטקציה הזאת הייתה שהיו בוחרים, הוא הושיב אותי על ידו, והוא בינתיים הכניס לי יותר מאשר לכולם שהיו שם, כי אני קרוב שלו. הוא היה מדי פעם צובט לי באוזן, עוד פעם ועוד פעם לחזור. אבל למען האמת ראשי לא היה בלימודים, הייתי שובב גדול, אהבתי מאוד לשחק ולרבה לא היה נחת ממני.
בערך ככה כשהייתי בגיל שש התחלתי ללמוד בבית-ספר בכיתה א', זה היה ב1914- בדיוק מתי שפרצה מלחמת העולם הראשונה. כמובן תוך כמה חודשים של לימודים פלשו אלינו הרוסים, הרוסים היו אויב שלנו, אנחנו היינו בצד של גרמניה, אוסטריה ותורכיה, אנחנו למעשה לחמנו נגד הרוסים. הרוסים פלשו לעיירה, וכמובן אני זוכר את זה בתור איזה אירוע, טרגדיה גדולה מאוד באותו זמן ומה שקרה עם אחי. הוא עמד פעם עם חבר, בזמן הרוסים שהיו בעיירה הוא היה עם חבר ברחוב, הם עמדו בצד, ניגשו שני קוזקים עם הסוסים, ואמרו לאח שלי והחבר שילכו איתם להראות להם איפה שאפשר לקנות וודקה. הם הלכו אבל החנויות היו סגורות, הם הלכו פה, הלכו שם אבל כל החנויות היו סגורות. בסופו של דבר הקוזקים מאוד התרגזו, אחד מהם הוציא אקדח וירה. הוא הרג את החבר על המקום, אבל אחי הספיק להימלט ולהישאר בחיים. זה היה זעזוע איום בתוך העיירה, התחילה פאניקה, אנשים הסתגרו במרתפים ועל הבוידים, זה היה פחד היום. את זה אני זוכרת בתור ילד בן שש.
לאחי קראו אלימלך, אבל בסופו של דבר, סופו היה לא טוב. כעבור שנה גייסו אותו, והוא נפל בקרב נגד הרוסים שאנחנו את טיבו לא ידענו עד היום הזה. הוא היה רק בן תשע-עשרה. הוא היה משהו בלתי רגיל, הוא היה יפה וחזק, בן תשע-עשרה – נער. באותו זמן גייסו את אבא שלי, וגייסו את האח הבכור. אנחנו היינו ביחד שבעה ילדים במשפחה מתוך תשע לידות. השניים הראשונים נפטרו בגיל צעיר, נשארנו שבעה. ההבדל בין הגילאים שלנו היה קטן מאוד, נניח שנה שנתיים. למשל ההבדל ביני לבין אחותי הקטנה היה שלוש שנים וההבדל ביני לבין האחות היותר גדולה היה שנה אחת. היינו כולנו זאטוטים בזמן המלחמה, את אבא גייסו, ואת האח הגדול גם-כן גייסו ונשארה האמא והייתה בעיה של פרנסה.
תוך כדי הליכה אני זוכר שהיו מחנות של פליטים, המון המונים אלפים שברחו לכיוון מערבה מגליציה המזרחית לגליציה המערבית ומשם המטרה הייתה גרמניה או צ'כיה. אני זוכר מקרה שהיה שהחוויה הזאת לא נשכחה עד היום הזה. הייתה לנו האחות הכי קטנה שהיא הייתה בת שנתיים. אני לא יודע אבל זה בסדר היא הייתה בת שנתיים ואני הייתי בן שש אני זוכר. היותר גדולה הייתה אחות בת שבע, אחר-כך בת תשע ובת עשרה. בכל אופן הכי גדול היה בן שתים-עשרה או בן ארבע-עשרה. את הבת הזאת שהייתה בת שנתיים הצטרכנו כל אחד לקחת על הגב, כי היא לא יכלה כבר ללכת.
אז פגשנו בדרך יהודי אחד עם עגלה וסוסים בלי אף אחד, רק הוא ואשתו בלי ילדים. על העגלה היו כל הפקעלך שלהם, וביקשנו אותו, אמא ניגשה אליו וביקשה אותו אולי הוא יכול לקחת את הילדה הכי קטנה. נדברנו, אמא גמרה איתו באיזשהו מקום מסוים שם ניפגש, ושם אנחנו ניקח אותה בחזרה. הלכנו כמה שעות, שש שעות או שבע, ברחנו לעיר אחת שקוראים לה בוכניה, זה עוד לפני טרנוב. טרנוב זאת העיר השלישית בגליציה בגודל, אני מניח שזה שעה נסיעה לעיר קרקוב. אמא נדברה איתו להיפגש שם, ושם היא תקבל בחזרה את הילדה. כשאמא פגשה אותו אז הילדה איננה. אז אמא שואלת אותו: איפה הילדה? איפה הבת שלי? הוא אמר: מה זה, אני החזרתי אותה. אמא אמרה: איפה היא? מה? בינתיים האח הכי הגדול שלי היה אז בן שש-עשרה או שבע-עשרה, הוא התחיל ממש להתקוטט איתו. אבל הוא בשלו, הוא מסר את הילדה, הילדה איננה., הוא אמר שהוא מסר להם את הילדה על-יד גשר מסוים בדרך, שם הוא מסר להם. הוא רץ מהר איזה עשרה או שנים-עשר ק"מ חזרה, והוא הגיע לגשר הזה. הגשר בער כבר, כשהצבא שלנו עבר אז הוא שרף את הגשר כדי שהרוסים לא יוכלו לעבור. אחותי יושבת על-יד הגשר ובוכה, ילדה בת שנתיים, איש לא הסתכל עליה, איש לא שם לב אליה, והוא הציל אותה. אחרת היא הייתה אבודה.
בבוכניה עלינו לרכבת, אחרי זה שהוא הביא את האחות., שלקחה אותנו, ונסענו עד צ'כיה. בצ'כיה היינו גם-כן לא במקום אחד אלא בכמה מקומות. כשבאנו לצ'כיה פחות או יותר הסתדרנו קיבלנו דירה. אז שם התחלתי שוב, התחלנו ללכת לבית-ספר, למדנו איזה שנה וחזרנו שוב לעיירה.
אנחנו עברנו מצבים קשים מאוד מבחינה כלכלית. את אבא לקחו לצבא, את אחי הגדול הבכור גם-כן לצבא, ואחי הזה שנפל במלחמה. הייתה בעיה של קיום, לא הייתה שום עזרה. אבא שלי היה במקצוע שלו קצב, הוא בעצמו לא התעסק עם שחיטה אלא הוא רק קנה בשר ומכר בשר. אמא לא יכלה להתעסק בזה כמובן אז היא פתחה חנות של מכולת ודברים כאלה. ככה התקיימנו בקושי, אבל התקיימנו. זה היה בערך עד גיל עשר.
שכחתי לספר על הסבא שלי שעל שמו אני נקרא, קראו לו זנגביל, ולי קוראים גם-כן זנגביל כמובן. על הזנגביל הזה סיפרו כל-כך הרבה אגדות בעיירה שכמובן מעניין להזכיר אותו. הוא היה ספר, אבל קראו לו זנגביל הרופא. למה קראו לו הרופא? כי אחרי זה שהוא גמר את הספרות הוא התעסק ברפואה. הוא היה הולך, כל העיירה ידעה שמי שכאבה לו היד אז הוא היה מעמיד כוסות מאש.
זה סבא מצד אמא. לאמא קראו גולדה – זהבה. המלחמה נגמרה בסוף 1917 אז קמה פולין. כשפולין קמה הצעד הראשון מה שהם עשו בגליציה זה שעשו פוגרומים. אני זוכר שני פוגרומים.
הפולנים עשו. אצלנו לא היו אוקראינים, הלאה מאיתנו יותר מזרחה היו אוקראינים, אבל אצלנו היו רק פולנים. אז הם שדדו את החנויות והיה פחד עצום, אנשים הסתתרו במרתפים, והסתתרו בחדרים. היו שעזבו בכלל את וינצ'וק, היו צרות. כל זה
באותו פרק זמן אני הייתי, הגעתי לגיל, כשהמלחמה נגמרה הייתי כבר בגיל עשר. בגיל עשר התייתמתי מאמא, אמא נפטרה. היא נפטרה ממחלה שהיום היו מרפאים אותה בקלות, היו נותנים אנטיביוטיקה. כשאמא נפטרה אני הייתי בן עשר.
אחרי שאמא נפטרה כמובן התחילו הבעיות. אני זוכר שקודם כל אבא היה אבא טוב מאוד, הוא היה מסור מאוד, אבל אבא היה עסוק מאוד בפרנסה, ואני הרגשתי שאמא חסרה לי. אני זוכר את החוויות שהייתי מקנא בילדים שיש להם אמא. אני אומנם הייתי, ראשי היה מאוד במשחקים, אני בכל אופן שיחקתי והייתי מנהיג של קבוצת ילדים. ארגנתי ילדים, אז היה המשחק, היה אז המודה של משחקים על מלחמות. הייתי מארגן קבוצות למלחמות צבא עם ועם כל מיני. אבל אחרי הכל אחרי המשחקים הרגשתי שחסרה לי האמא. אני זוכר לא פעם למרות שלא הייתי בין הבכיינים, אבל לא פעם מתחת לשמיכה הייתי בוכה שאמא חסרה לי. הייתי מקנא בילדים שיש להם אמא. זה גם השתקף בלימודים שלי.
אבא נורא רצה שאני אלמד, הוא לא רצה שאני אלמד את המקצוע שלו בשום פנים ואופן, הוא רצה שאני אלמד. אבל אני ראשי כבר לא היה בלימודים, היה במשחקים. חוץ מזה הייתי שובב. אני זוכר מקרה שבבית-ספר הייתי אדם גאה בתור יהודי, מעניין בתור ילד קטן כבר. אני זוכר שהמורה הפולניה אמרה: למה לומדים יהודים, זה פה לא 'חדר', פה לא מתנהגים ככה כמו ב'חדר'. אני נעלבתי מזה, וזרקתי לה משהו מתוך כעס וברחתי. המורה הזאת באה לאבא שלי, היא עשתה בירור אם ייקחו אותי לבית-הספר היה בירור שלם. אני אמרתי שאני לא אלך יותר לבית-ספר כי יש שם אנטישמיות, והתחלתי ללמוד ב'תרבות'. אז נוסד אצלנו בית-ספר תרבות ולמדתי ב'תרבות'.
אבא לא ויתר על הלימודים, הוא התחיל לקחת מורים הביתה. פה היה לי מורה לגרמנית, פה היה לי מורה לאנגלית, מורה לחשבון. המצב הכלכלי אצלנו היה שהיינו לא מהעניים יותר אלא היינו במעמד בינוני. בדרך כלל אלה שהיו מתעסקים עם בשר מצבם היה טוב. פרנסה לא הייתה בעיה, היה מה לאכול, הייתה בעיה רק שאמא הייתה חסרה. אבא היה מביא כל מיני מורים, אבל ראשי לא היה בלימודים אלא היה במשחקים.
באותו פרק זמן נתפסתי לספורט, והתחלתי לשחק בכדורגל. המשחקים האלה מה שאני הייתי מארגן זה מעניין, היינו מתארגנים ילדים יהודים למלחמה נגד ילדים גויים פולנים. היינו יוצאים מאחורי העיירה עם מקלות והיינו עושים מלחמות. לא פעם הייתי מקבל אבן בראש בתוך המלחמות האלה. ב'תרבות' למדתי ארבע שנים. בגיל שתים-עשרה שלוש-עשרה ארבע-עשרה התחלתי מאוד רציני להתעסק בכדורגל בספורט, זה נורא משך אותי.
תוך פרק זמן זה הייתה אצלנו בעיירה תזמורת. זה היה דבר נדיר בכל פולין, אבל גם בגליציה שהיא הייתה יותר מתקדמת מאשר מזרח פולין, כי גליציה הייתה יותר מערבה. זאת הייתה תזמורת יפה רצינית שהתחלקה לשני חלקים – תזמורת כלי נשיפה ותזמורת סימפונית – כלי קשת.
בתזמורת הזאת נוסף לזה שאני ניגנתי גם הדרכתי אחרים כדי שכשאני אגיע לזמן שאני אסע אז שיהיו אחרים שיחליפו אותי. ניגנתי בערך שבע שמונה שנים עד עלייתי ארצה, התזמורת הייתה רצינית. באותו פרק זמן כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה, כשהייתי בן שבע-עשרה, עד גיל שבע-עשרה הייתי דתי, לא הייתי במיוחד דתי, אבל הייתי הולך להתפלל, הנחתי תפילין. כשאמא נפטרה הלכתי שנה שלמה ואמרתי קדיש בבית-הכנסת. אבל לעולם ועד אני לא הלכתי בפיאות. בערך באותו פרק זמן מתי שאני הייתי דתי היה אצלנו בבית-מדרש דוכן שהיו מוכרים ספרים מעשיות של חז"ל. אני התחלתי לקרוא את הספרים האלה, ובלעתי אותם בתאבון כזה המון. יכול להיות שעל-ידי הספרים האלה זה היה פתח לכניסה לספרות היידיש, אחרי זה התחלתי לקרוא את הספרות היותר רצינית. אבל זה היה הפתח זה היה הדבר הראשון שאני התחלתי לקרוא,. עד היום הזה אני אוהב אותם. בערך בגיל שש-עשרה עלה בראשי הרעיון הציוני. אז התחילו, נתנה הצהרת בלפור.
כן, ב1917-. אחרי הצהרת בלפור התחילו התנועות הציוניות. אני נמשכתי לחלוץ, נוסד סניף החלוץ. בגיל שבע-עשרה אחרי זה שהייתי חצי שנה בחלוץ יצאתי להכשרה חקלאית על-יד העיירה שלנו. רציתי לספר לך שבעיירה שלנו היה בטח אתה יודע, שמעת בטח את השם הזה, היה אצלנו הגרף פוטוצקי, הוא היה האדם הכי עשיר בפולין. על העיירה מסביב הייתה מהשדות שלו, היו לו עשרות עשרות חוות. ולשם יצאנו להכשרה חקלאית לחצי שנה. כמובן זה היה קיבוץ, קיבוץ לא במושג של היום, הבנות היו לחוד והבנים לחוד. השיתוף היה שמי שיכול היה לקבל חבילות מהבית היה מקבל חבילות מהבית. אבל העבודה הייתה קשה, הצטרכנו לעבוד מהבוקר עד הערב עד החושך כמעט, ושם לא היו טרקטורים אלא בידיים.
אז התחלתי אחרי חצי שנה שהגעתי בחזרה, התחלתי לחשוב, היה לי חבר שנינו היינו חברי התנועה.
החלטנו לנסוע לארץ-ישראל. איך עושים את זה? אז הארץ הייתה סגורה, אז התחילו עם סרטיפיקטים, סרטיפיקטים קיבלו אחד למאה, אתה יודע כמוני מה שהיו בעיות אז, איך הארץ הייתה סגורה, ואי אפשר היה להגיע כל-כך מהר. אז אנחנו חשבנו היו לנו כל מיני תוכניות, איך להגיע לארץ-ישראל. אני אז עוד לא הייתי בשום תנועה, רק בהכשרה הייתי בחלוץ, אבל תנועה מוגדרת מבחינה אידיאולוגית פוליטית עוד לא הייתה לי.
תכננו כל מיני דברים, עד שפתאום פעם אחת אנחנו קוראים מודעה הכרזה בחוץ שמכריזים שמי שרוצה להתנדב לצי הימי הפולני יכול להתנדב. אז אנחנו קבענו שאנחנו נתגייס, נתנדב לצי הפולני. היו פרטים שאחרי שלוש שנים של שירות בצי הימי המלחמתי הממשלה הפולנית היא תדאג לסדר את האנשים האלה שגמרו את השירות, לסדר אותם בצי המסחרי. זה היה כבר פתח, הצי המסחרי הוא כבר שט בכל העולם אז על-ידי כך אנחנו נוכל להגיע לארץ-ישראל. החלטנו להתנדב, הלכתי לסדר את העניינים אצל גנרל אחד, נרשמנו רק שנינו יהודים אני והוא. איש לא ידע, אבא לא ידע, אילו אבא היה יודע הוא לא היה נותן לי, הכל היה במחתרת. אחר-כך כשהלכנו הייתה ועדה רפואית, הצטרכתי לעבור ועדה רפואית, אבל היא הייתה נורא קפדנית. צריך היה להיות חזק, בריא ובנוי בדיוק באופן יוצא מן הכלל. תתאר לך שנכנסנו כמה מאות שקוצים ואנחנו שני יהודים, וקיבלו סך-הכל חמישה או שישה אנשים, היתר כולם לא עברו. בין החמישה האלה אני הייתי, אבל החבר שלי לא עבר. הודות לזה שאני הייתי בכושר גופני מעולה מאוד.
אני יצאתי לבסיס, הבסיס היה ליד דנציג. אז בנו שם עיר נמל חדשה בפולין אתה בטח יודע, קראו לה בידוניה, היא הייתה אחרי דנציג והבסיס שלנו היה שם. הייתי שם טירון שלושה חודשים. כעבור שלושה חודשים נעשה לי חושך בעיניים, באה פקודה מהממשלה הפולנית לפטר את כל היהודים. תתאר לך מה מצבי, באתי הביתה ואמרתי מה לעשות? תאר לך את המצב רוח שלי, אומנם זאת הייתה טירונות לא קלה באופן מיוחד בצי הימי זה היה קשה מאוד, אבל אני אמרתי שהיה לי כושר גופני, הייתי חזק ולא היו לי בעיות בריאות.
כן, זה היה ביטוי של אנטישמיות, זה ברור כי רק את היהודים שלחו הביתה. היו שם כאלה שהיו כבר שנתיים, ושלחו גם-כן אותם הביתה. המטרה שלי הרי לא הייתה פטריוטית פולנית אלא אני כבר אמרתי שזה היה בגלל הרעיון הציוני.
כשבאתי הביתה התחלתי שוב לתכנן תוכניות מה לעשות. אז התחלתי לחשוב, זאת אומרת, המקרה הזה, המקרה האנטישמי הזה שזרקו את היהודים הביתה זה עורר בי כל מיני מחשבות, כל מיני הרגשות, והתחלתי לחשוב יותר בכיוון פוליטי. התחלתי לקרוא גם יותר ספרות נניח אז ספרים כמו בורוכוב, ונכנסתי עם כל המרץ לתנועות נוער שמאליות, לפרייהייט, פועלי ציון עם כל המרץ ותוך שנה.
אבל כעבור שנה נוסדה תנועת דרור, עכשיו אני בא לדרור. עד אז בפרייהייט לא התעסקו בחלוץ, בהכשרה ובשום דבר. אז קם יהודי אחד בחור אחד שקראו לו זלמן וייזר, הוא היה היוזם של התנועה, הוא ממש ייסד את זה. הוא היה בחור צעיר בן תשע-עשר לא יותר. הוא בא לעיירה שלנו, אסף את הנוער היה לו כוח דיבור, ואחרי זה נוסד אצלנו סניף דרור. לא רק דרור, אלא מהסניף דרור הזה יצא חלוץ כללי בעיירה. כל פעם דיברנו, שוחחנו, באו אלינו הרבה מהשכבות הנמוכות, גם מטרנוב, מי שרצה לנסוע לארץ-ישראל, כי אנחנו היינו קשורים כבר עם המרכז, המרכז היה בלבוב,
אז ביוזמה של החבר הזה וייזר המנהיג חיפשו, ומצאו מקום בקרפטים ביער מצאו מקום להכשרה. אבל הייתה בעיה שלא היה איזה כוח מארגן בתוך ההכשרה. אז ביום בהיר אחד אני מקבל מכתב מאותו מנהיג,
היות שאני היכרתי אותך, קבעתי שאתה תהיה האדם המתאים לזה, ואני רוצה שתצא מיד. זה היה עוד לפני פסח, והוא אמר לי: שלא תחכה אפילו לפסח. מצד אחד רציתי מאוד, כי אני רציתי לעלות ארצה, ובלי הכשרה אי אפשר היה לעלות. אצלי העניין של הארץ לא נתן לי מנוח.
עכשיו נחזור להמשך מה שסיפרתי. בז'ולטי אני הייתי חודשיים ימים. שם קיבלנו סוף כל סוף ממרכז החלוץ, נתנו לנו שישה סרטיפיקטים,
התקשרנו עם המרכז של פועלי ציון, הם היו האפוטרופסים שלנו והתקשרנו אליהם. אבל גם הם לא יכלו לעזור לנו בשום דבר, והיינו נאלצים להסתפק רק בשישה סרטיפיקטים. היה דיון ממושך וארוך כיצד לחלק את השישה סרטיפיקטים בו בזמן שיש תור ארוך הזה. בתוך הדיון הזה ישבנו, אני גם-כן השתתפתי בדיון הזה. זכיתי להיכלל בתוך השבעה, כלומר, היו שישה, אבל עלו שבעה .
צריך להזכיר שזאת הייתה העלייה הראשונה של חברי דרור, הקבוצה הראשונה, והטילו עלי את האחריות להיות האחראי על הקבוצה. כשבן-אדם בא הוא בא לאיתנים. אנחנו נסענו דרך טריאסטה,
אז הייתה תקופה של ויכוחים מרים עם הרביזיוניסטים, אז תוך כדי הנסיעה באוניה היינו מתאספים והיו ויכוחים סוערים. אחרי חמישה או שישה ימים הגענו ליפו. שם הורידו אותנו, הערבים הורידו אותנו על הגב, כי האוניה לא הגיעה עד הנמל. עם ספינות קטנות הגענו לחוף, חיכו לנו מטעם מזכירות הקיבוץ ומהסוכנות אלה שקולטים את העלייה. לקחו אותנו לבית-עולים בתל-אביב לרחוב עליה. מעניין ש (לא שומעים קטע ארוך) . לנו אמרו תמיד אנחנו קבענו שמחכים שם שמונה ימים תשעה ימים, ומחלקים את האנשים למקומות קליטה. אנחנו חיכינו שמונה, תשעה, שבוע, שבועיים, שלושה שבועות. אומנם מדי פעם בפעם בא בני מהרשק, זיכרונו לברכה, הוא היה אז קולט את העלייה מטעם גבעת השלושה או שהוא היה מטעם מזכירות הקיבוץ, זה אינני זוכר. הוא סיפר לי כל מיני סיפורים למה שלא מקבלים אותנו. כלומר, אנחנו צריכים ללכת לגבעת השלושה, אבל כנראה מכל זה אין, אין מקום, אין דירות, אין עבודה, שנתאזר בסבלנות ונחכה.
חיכינו איזה חמישה שישה שבועות עד שבא היום ונסענו לגבעת השלושה. אני זוכר את הנסיעה לגבעת השלושה שבאנו לפתח-תקווה עם האוטובוס, לגבעת השלושה לא היה רכב. באנו עם האוטובוס לגבעת השלושה, והצטרכנו ללכת ברגל מפתח-תקווה עד גבעת השלושה. עוד לא היה כביש לגבעת השלושה. מפתח-תקווה איפה שעכשיו היה רחוב פיקה, מרחוב פיקה עד גבעת השלושה היה יער אחד גדול. אני זוכר שהיו כל מיני פרדסים ועצים, היה ממש יער. חשבנו שזה מי יודע כמה קילומטרים זה נמשך עד שבאנו לגבעת השלושה. באנו לגבעת השלושה נתנו לנו חדרים, אנחנו היינו שבעה, נתנו לנו שני חדרים בצריף. זה היה צריף שראינו את השמש ואת הירח טוב מאוד.
אחר-כך תוך כדי שהותנו בגבעת השלושה נודע לנו מה הייתה הסיבה שהחזיקו אותנו כל-כך הרבה זמן בבית-עולים. התברר שבאותו פרק זמן שאנחנו היינו בבית-עולים היה ויכוח סוער בגבעת השלושה אם לקבל אותנו או לא לקבל. כי גבעת השלושה הייתה מחולקת לשני מחנות, למחנה אחד קראו חלוצים, ולמחנה השני קראו משיקיסטים. המשיקיסטים התנגדו לקבל עליה, האידיאולוגיה שלהם הייתה שעל הקיבוץ להיות סגור, כי צריך קודם כל לדאוג לרמת חיים, ל עלות את המצב הכלכלי והעלייה מפריעה לזה. אין אפשרות, אין דירות, צריך לבנות בתים. במילה אחת המטרה צריכה להיות עליה ברמת חיים ולא עליה של עולים. הויכוח הסוער הזה נמשך אחר-כך גם כשאני הייתי כבר בגבעת השלושה.
שוב בשבילי התחילה בגבעת השלושה תקופה חדשה בחיים. אני לא אספר מה זה, איך היה אז המצב בגבעת השלושה, איך הקיבוץ היה בגבול, אני חושב שיש על זה היסטוריה, אין צורך לחזור על זה. אני רק אקשור את זה למצב האישי שלי שזה קשור עם גבעת השלושה, כי זאת הייתה ממש איזו פריצת דרך אצלי בחיים הפרטיים. הקבוצה שלנו שאנחנו היינו שבעה איש אז הייתה תקופה של פרוספריטי בארץ-ישראל, היו מחכים על-יד העליות עם לבתי-עולים, באו לחטוף אנשים לעבודה. הבטיחו הרים וגבעות לאנשים, לחברים, לחלוצים שבאו לעליה לקיבוצים, אלא שהתחילו להבטיח להם כל מיני הרים וגבעות אז הרבה מאוד, אחוז גדול מאוד של חלוצים אמרו: תעזבו אותי מהקיבוץ, שכחו את ההכשרה והלכו לעיר. אבל אנחנו הלכנו, אולי באמת בין היחידים שהלכנו כל הקבוצה בקיבוץ, אבל העניינים התחילו בקיבוץ.
גבעת השלושה הייתה אז מבחינה חברתית במצב קשה מאוד, כמו שאמרתי היו ויכוחים סוערים בין המשיקיסטים ובין אלה שנקראו חלוצים, וזה השפיע עלינו לא טוב.
בינתיים אני נשארתי בגבעת השלושה, ותוך כדי התלבטות התחלתי לעבוד. בהתחלה אני זוכר שעבדתי בנגרות, הייתי הנגר היחידי בגבעת השלושה בהתחלה. עבדתי כמעט שנה, כמה חודשים לא יותר, ואחר-כך התחלתי לעבוד, אז היה עניין של כיבוש העבודה. היינו צריכים לכבוש את העבודה בקטיף בפרדסים, ובעיקר במחצבות ובאבן סיד במגדל צדק. אז לקחו אותי למגדל צדק לעבוד באבן סיד. זאת הייתה עבודה קשה מאוד, אנחנו הצטרכנו להתחרות עם ערבים, היו תנאים קשים, עבודה קשה ופרימיטיבית מאוד. אבל העיקר היה התחבורה, כי לא היה כביש, מפתח-תקוה עד מגדל צדק לא היה כביש. כשהיינו יוצאים נסענו, לשם תמיד נסענו אז נסענו מסביב דרך לוד, נסענו כדי להגיע למגדל צדק. בחזרה לא תמיד הייתה לנו תחבורה, לא פעם היינו נאלצים ללכת ברגל ממגדל צדק עד גבעת השלושה אחרי עבודה של שמונה תשע שעות. אנחנו לא עבדנו לפי שעות אלא לפי קבלנות, לפי הצורך. אני זוכר שאיתנו בקבוצה שלנו היה גם בני מהרשק ז"ל. האוכל היה דל מאוד, ולא פעם היינו נאלצים ללון במגדל צדק בתוך מרתף שהיה לנו שם איזה מרתף, ולא יכולנו ללכת כי היה גשם אז לא הייתה לנו אפשרות ללכת הביתה היינו צריכים ללון שם. ככה זה נמשך כמה שנים, איזה שלוש שנים שעבדנו באבן סיד במחצבות בתנאים קשים ובתנאים האלה.
באותו פרק זמן בחיים הפרטיים שלי, כפי שאמרתי היו מאוד מאוד הרבה התלבטויות האם להישאר בגבעת השלושה או להצטרף לחבר'ה שלנו. בינתיים שלחו אותי, כפי שאמרתי הייתה בעיה של כיבוש העבודה, סידרו פעם במשמרת על-יד פרדס. באנו לפרדס לשמור לא לתת לערבים להיכנס לעבודה, זאת הייתה המטרה של המשמרת. צריך להזכיר שערבים אז אלה לא היו ערבים מארץ-ישראל, הם היו מביאים ערבים מסודן, מעבר הירדן ומכל מיני ארצות ערב, והם היו עובדים כמעט בחינם. הבועזים האלה שכך קראו להם, הפרדסנים מפתח-תקווה הרעיון הציוני לא היה איכפת להם אז, העיקר אצלם היה החשבון של הכיס. גבעת השלושה היא הייתה באמת הגוף לא היחידי אבל הגוף החזק ביותר במלחמה לעבודה עברית. אני חושב שזה דף זהב בהיסטוריה של גבעת השלושה במלחמה לעבודה עברית. זה לא רק בפרדס אלא גם בבניין, במגדל צדק, במחצבות באבן סיד, כל העבודות הקשות שליהודים לא היו רגילים. אבל זאת הייתה המטרה של הקיבוץ, בשביל זה הקימו את גבעת השלושה בפתח-תקווה.
אנחנו היינו שם במשמרת, פתאום באה המשטרה הבריטית ואסרו אותנו. זאת הייתה פעם ראשונה, אני אספר עוד פרק בזה, אני אספר עוד כמה וכמה פעמים, זאת הייתה רק הפעם הראשונה שנאסרתי יחד עם עוד כמה חברים, את השמות אני לא זוכר מי שהיה אז. הייתי ביפו היה לי משפט, ועד המשפט חיכיתי שבועיים הייתי אסיר בבית-הסוהר. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי שהייתי שנה או שנה וחצי בארץ. בבית-הסוהר הזה הייתי בתא יחד עם ערבים פושעים פליליים, היינו בחדר אחד לא גדול איזה שלושים, והם היו מתקוטטים ביניהם. הם חילקו אותנו לא ביחד, אחד או שניים מאיתנו בין שלושים ארבעים ערבים פושעים, הם היו ממש רוצחים אחד את השני. אפשר להבין איזה שבועיים אלה היו לי. סוף כל סוף עברתי וחזרתי הביתה.
גבעת השלושה בחיים הפרטיים שלי הייתה פרק חדש לגמרי. למען האמת היו לי הרבה מאוד אכזבות, התאכזבתי, זה לא היה לפי מה שאני חלמתי על הקיבוץ. אישית הרגשתי את עצמי הכי רע כשהחבר'ה עזבו, הרגשתי את עצמי די מבודד.
כפי שאמרתי העט משכה אותי, הייתי רגיל מדי פעם בפעם לכתוב משהו, לקרוא. אני זוכר שבאותו פרק זמן בא חבר אחד שהוא מוכר מאוד, שמו אברהם לב שאני זוכר שהוא היה משורר ביידיש. הוא התחיל לכתוב גם-כן כמה שירים היה מפרסם, והיו מתרגמים את זאת ל"בחיינו". אבל אצלנו היה חבר אחד שהותיקים בטח מכירים אותו, הצעירים בוודאי לא, שקראו לו פירישטוב – צבי גבעתי, הוא היה העורך של העלון וגם של "בחיינו", אבל הוא היה קנאי לעברית שאין דוגמתו. באותו פרק זמן כידוע הייתה ועידה בארץ-ישראל שקראו לה – "מגיני השפה העברית". המטרה שלהם הייתה ללחום בעיקר נגד היידיש. הוא היה אחד מהם, הוא היה עד כדי כך קנאי שהוא התקיף את אברהם לב על זה שהוא כותב ביידיש, אני זוכר את זה. אז אני תיכף פירסמתי מאמר הגנה על אברהם לב. זה היה ביידיש, ועל-ידי כך אנחנו התקרבנו שנינו.
במשך הזמן הייתי נאלץ להפסיק, כי הייתי תפוס בחיי יומיום בעבודה, זאת הייתה עבודה קשה. אחרי שלוש שנים, פחות משלוש שנים זה היה, אחרי זה שנסעתי למשמרת היה מקובל שבכל אחד במאי היינו יוצאים להפגנה בפתח-תקווה. ההפגנה הייתה אי-ליגאלית, הבריטים לא נתנו רשיון להפגנות, אבל אנחנו בכל זאת יצאנו. זאת הייתה השנה אחרי זה שנאסרתי בגלל המשמרת, כלומר, בערך שנה או אולי שנה וחצי. יצאנו להפגנה באחד במאי, אני לא זוכר בדיוק איזו שנה זה היה. באנו לפתח-תקווה, באה משטרה בריטית על סוסים, התנפלה עלינו, ותפסה לנו את הדגל. אני זוכר שהיות והכוח היה היטב אני התנפלתי על השוטר הזה, היפלתי אותו, והוצאתי ממנו את הדגל, אבל הוא אסר אותי יחד עם בני מהרשק, זיכרונו לברכה, נאסרתי שוב והייתי שוב במשך שבועיים בבית-המעצר ביפו.
עבר הרבה זמן, ואני נשלחתי שוב למשמרת בפרדסים. שם הייתי כמה וכמה פעמים, אבל פעם אחת שוב נאסרתי, הייתה קטטה עם המשטרה הבריטית, ויצא מזה מאסר יותר ארוך של חודשיים. אני זוכר שנלקחנו מיפו, קודם היינו ביפו שבועיים, היה משפט ופסק הדין היה או לשלם סכום מסוים – סכום גדול, או במקום זה ללכת לבית-הסוהר. היה בינינו ויכוח, לא רק אנשי גבעת השלושה, היו אנשים גם מפתח-תקווה מההסתדרות. היה ויכוח בינינו לבין אנשי ההסתדרות בפתח-תקווה, הם היו בעד לשלם את התמורה ולא ללכת לבית-הסוהר, ואנחנו החלטנו ללכת לבית-הסוהר, אם כבר אז כבר עד הסוף. ככה לא נלחמים, בכסף לא נלחמים. החלטנו ללכת לבית-הסוהר. לקחו אותנו קודם ליפו שבועיים לבית-הסוהר בתנאים כמו שתיארתי קודם. אחר-כך לקחו אותנו בית-הסוהר המרכזי במגרש הרוסים.
בחודשיים האלה אני כתבתי יומן בבית-הסוהר. שם ישבנו ואם אתה זוכר היה שם אחד ממאורעות 29', היה שוטר אחד שקראו לו חנקין, הוא היה כבר נידון למוות, אבל אחר-כך החליפו לו את העונש למאסר עולם. הוא היה אז כבר בתוך בית-הסוהר היו לו כבר תפקידים, הוא עבד במשרד. הוא לא עשה בשבילנו הרבה טובות. הוא סיפר לנו גם את כל הסיפור שלו. בינינו היה גם אחד. האופי הזה היה, אתה ראית אותו טיפוס מעניין מאוד ערבי. הוא היה גר ביפו, וכשפרצו המאורעות ב29-' אז הוא יצא והרג כמה ערבים, בגלל זה אסרו אותו, והוא קיבל גם-כן עונש מוות יחד עם חנקין. חנקין היה שוטר אבל הוא לא היה שוטר. איזה טיפוס, אתה רואה אותו הוא כמו ערבי. יחד איתו היינו בתא אחד, הוא סיפר לנו את כל הסיפור.
זה היה שם מפורסם אז בזמן הזה, זה היה ב1929- במאורעות.
נוסף לזה זכינו גם לשבת, באותו פרק זמן ישב איתנו אב"א אחימאיר. אני זוכר את הטיפוס הזה, אני פעם כתבתי, הזכרתי אותו ביומן שלי. אי אפשר לתאר את ההבדל בין המציאות שהוא היה לבין מה שהוא היה מפורסם בתור אידיאולוג, בתור מנהיג. הוא היה משתמש בחיי יומיום בבית-הסוהר במילים גסות כאלה שאי אפשר להעלות את זה על הפה, על השפתיים. הוא כל היום היה מתהלך שם עם שני חבר'ה, עם החבר'ה שלו, הם היו שלושה חבר'ה שהיו אסורים. לא פעם היה לנו ויכוח איתו, הוא היה טיפוס אורגינלי, אבל הוא לא היה כזה כפי שהכירו אותו בעיתונים.
על כל פנים אחרי חודשיים יצאנו מבית-הסוהר. בבית-הסוהר היינו במעמד של אזרחי חוץ, לכן היו לנו קצת יותר פריבילגיות. מה היו לנו פריבילגיות? למשל על האוכל, היו מביאים לנו אוכל מהחוץ, ממועצת הפועלים בירושלים הביאו לנו אוכל כל יום. כל יום היינו יוצאים לעבודה בארמון של הנציב העליון. היה חשוב במאמר הזה שאני כתבתי הפרק הראשון היה מוסיף הרבה מאוד להיסטוריה של גבעת השלושה על העבודה העברית, על מלחמתה לעבודה עברית, אבל זה כתוב ביידיש.
פרסום. אני כתבתי את זה, הדפסתי את זה, כי שם כתבתי את זה על ניירות כי לא היו לי אפשרויות, חוץ מזה אני פחדתי כי היה אסור לי להוציא. אסור היה להוציא, הם היו בודקים כל דבר כשיצאנו. אז אני כתבתי על כל מיני ניירות. כשיצאנו אספתי את זה, ריכזתי את זה, כתבתי את זה במחברת, זה היה מוכן ב"בחיינו" .
אחרי שיצאתי מבית-הסוהר לקחו אותי לעבוד בענף המספוא. ענף המספוא היה הענף העיקרי בגבעת השלושה. באותו זמן לא היה בגבעת השלושה לא היו אז שום ענפים, לא היו אז שום מפעלים. הענף היחידי שהכניס היה רק פרדס, אבל הפרדס עוד לא נתן אז פרי, רק התחילו. ממש הלחם היה לנו מהענף העיקרי שהיה המספוא, כי הוא לא היה מיועד רק בשבילנו, הוא היה בעיקר מיועד בשביל מכירת תלתן. זה היה בצורה די פרימיטיבית, היינו קוצרים עם חרמשים, סוחבים את האלונקות, והייתי מרוצה מהעבודה.
באותו פרק זמן אני אז גרתי, כפי שאני כבר חזרתי על זה, שגרנו ארבעה בחדר אחד, היינו בצריף קטן. פעם ביום אחד אחרי שהייתי שלוש שנים בגבעת השלושה, בערב אחד זה היה באיזה חג, נדמה לי שזה היה חג הסוכות. ערב אחד בני ז"ל מביא איזו בחורה לחדר שלי. מה פתאום לחדר שלי? איתי גר אחד שהוא היה המייסד של בית-החרושת בגבעת השלושה, הוא היה הראשון, קראו לו… בורביך.
הוא גר איתי, ובאותו חג הוא נסע לקרובים שלו אז התפנתה מיטה, והוא הביא לחדר עולה חדשה. קיבלנו אותה, בערב לקחתי אותה לחדר אוכל. שאלתי אותה: איך קוראים לך? היא אמרה: קוראים לי אלטה. בזה התחיל הרומן עם אלטה. גרנו יחד, בינתיים בורוביד חזר ולא היה כבר מקום, אז היא ישנה עם עוד חברה אחת במיטה אחת עד שמישהו עזב מהחדר שלנו, וכך היא נשארה איתנו. ככה יצא הרומן שלי עם אלטה.
אני זוכר קוריוז. באותו פרק זמן כשהיכרתי את אלטה אחרי כמה זמן בא אלי לביקור בן-דוד שהוא היה חבר ובן-דוד, וכשהוא ראה את אלטה בחדר, סיפרתי לו שהיא ….. אז הוא אמר: איזה שיינה שיקצס.
זאת הייתה נקודת מפנה. בדרך כלל אדם עובר בחייו הרבה נקודות מפנה, אומרים שהוא עובר הרבה מטמופוזות בחיים שלו. אני חושב שאדם לא משתנה באופיו באישיותו, אבל הסביבה החדשה, המכירים החדשים ואפילו תנאי כלכלה חדשים החיים זורמים באפיק אחר, בעוצמה אחרת, בקצב אחר. צריך לזכור שאני את צעירותי ואת התבגרותי עברתי בתקופה מאוד סוערת. מלחמת העולם הראשונה וסיומה, המהפכה הבולשביסטית, הקמת פולין עצמאית, פרעות ביהודים אם הזכרתי, הרגשתי את זה על בשרי, והייתה שביל היהודים – הצהרת בלפור. כל זה גרם להתערבות עצומה בעולם המחרת בייחוד בתנועת הפועלים ובייחוד במה שנוגע לנו לעם היהודי, קמה התעוררות ציונית אפילו, קמו תנועות החלוץ. אני נסחפתי במקרה או לא במקרה, נסחפתי עם הזרם.
באותו פרק זמן כשהייתי בקיבוץ לא מילאתי מבחינה ציבורית שום פעילות, גם לא נמשכתי לזה, וגם האמת היא שגם לא משכו אותי לפעילות ציבורית. אומנם הייתי רגיל לזה, אבל אני זוכר בחוץ-לארץ עוד היה לי במחשבה שכשאני אבוא ארצה אני לא ארצה להמשיך בפעילות ציבורית כפי שהייתי רגיל בחוץ-לארץ, הייתי שבע מזה.
החלום שלי היה הגשמה. אני הושפעתי מאוד מבורוכוב ממה שהוא כתב על הפירמידה הכלכלית של העם היהודי. לעבור לעבודה, להפוך את העם היהודי מעם של סוחרים שהיה מנחם מנדל לעבור לעבודה בחקלאות, לעבודה פיזית. אני ראיתי את זה משימה בשבילי, וחלמתי לעבור לחקלאות. אהבתי את החקלאות, הייתי בהכשרה בחקלאית, וראיתי בזה סיפוק. אחרי זה שעבדתי שלוש שנים בכיבוש העבודה במגדל צדק במחצבה באבן סיד לא הצעתי את עצמי, הציעו לי לעבור לענף המספוא. לא הרבה זמן עבר משום מה אני לא יודע, אבל כעבור רק כמה חודשים הטילו עלי להיות שותף לאחריות על הענף, למרות שאני עוד לא ידעתי הרבה בזה. אומנם עבדתי בחקלאות ב חצי שנה, אבל לא באותו הענף, לא אותו ענף שהיה פה, שם עבדתי בסלק סוכר ופה זה היה ענף המספוא, שזה לא עזר לי, אבל כנראה היו גורמים אישיים או גורמים אחרים. על כל פנים הטילו עלי להיות שותף לאחריות יחד עם זקצר, זיכרונו לברכה. במשך הרבה מאוד שנים, אפשר להגיד עשרות שנים, הייתי אחראי על הענף הזה. עד הפילוג עבדנו במשותף אני וזקצר, אחרי הפילוג כשעברנו לנזלה לקחתי על עצמי את כל הענף על עצמי. אני ראיתי בזה פעילות שלא פחות ערכה מאשר נניח פעילות שקוראים לה פעילות ציבורית. זאת אחריות.
נסעתי להרבה קורסים מדי פעם בפעם. אני זוכר קורס אחד שהיה נמשך בין שישה שבועות לחודשיים שהיה ביגור. צריך לדעת שהיו זמנים שענף המספוא שהיה ענף מכניס, זה לא היה ענף כמו שבכל המשקים שהוא דואג רק לאספקה לרפת, אלא זה היה ענף מסחרי. לא פעם היו לנו סכסוכים שהיו לנו עם הרפתנים בגלל זה. מפני שהיו ימים שזאת הייתה ההכנסה היחידה בגבעת השלושה לקיום היומיומי. היינו מוכרים הרבה מאוד לפתח-תקווה לרפתות פרטיות, היינו מוכרים הרבה תלתן. היינו מוכרים לצבא הבריטי, זה היה ממש ענף מכניס מאוד. אחרי הפילוג הענף הזה נהפך גם-כן מסחרי אבל במקום גידולים שונים לרפת העיקר היה גידול התירס. היו לנו מאות דונמים תירס, התקשרנו עם סוחר מסוים שהיה לוקח במשך החודש איזה שלושים ארבעים טון וזאת הייתה הכנסה עצומה. ככה המשכתי אפשר להגיד ששלושים שנה בערך הייתי אחראי על ענף המספוא.
ביחס לחיי המשפחה צריך לזכור שכשנולדו הבנים אנחנו היינו במצב כלכלי ירוד ביותר, היה קשה מאוד שאנחנו עבדנו, הצטרכנו לבוא הביתה לא פעם בחמש או בשש, וצריך היה לטפל בילדים בלי עגלות ואפילו בלי ברז בחדר. בתנאים ירודים כאלה היה קשה מאוד גם להיות אחראי על הענף וגם לחנך ולגדל ילדים. בכל זאת לא התייאשתי. היה קשה, היו בעיות חברתיות וכלכליות, היו הרבה בעיות, אבל מעולם לא התייאשתי. אני אומר ככה, שתמיד אני האמנתי בנצח הקיבוץ, למרות זה שאני באופיי לא כל-כך מתאים. אני קצת אינדיבידואליסט, יש לי הרבה תכונות שהן לא מותאמות לחיי קיבוץ, אבל התגברתי. יש לי תכונה אחת שאני יכול להתגבר, אני יכול להתמודד. התמודדתי עם הבעיות, התמודדתי עם הקשיים, והגעתי לזה מה שהגעתי.
ברגע זה שאני אומר שהאמנתי בנצח הקיבוץ, עכשיו אני אומר ברגע זה שלמען האמת אני במבוכה. מה שעכשיו מתרחש בקיבוץ האמונה שלי התערערה בהרבה. יכול להיות שאנחנו לא רגילים, לא מסוגלים לתפוס את השינויים הרדיקליים המהירים בחיי הקיבוץ לפי תפיסתנו. יכול להיות שאני טועה, אבל נדמה לי שלפי שהקיבוץ הולך עכשיו אין נצח. הנוער אכזב אותי הרבה מהרבה בחינות. בייחוד בייחוד העניין של בית-אורן השפיע עלי מאוד מאוד, ככה שהאמונה שלי ביחס לנצח הקיבוץ התערערה בהרבה למען האמת. אם כי אני לא מצטער שאני חי בקיבוץ.
יש צד אחד שאני מאוד מצטער שנשארנו במשפחה לבד בלי הילדים, הילדים עזבו את הקיבוץ. אני מעולם לא רציתי ולא חשבתי להשפיע על כיוון החיים שלהם, כפי שאני לא רציתי שאבא שלי יכוון את החיים שלי. אבל מבחינת הנוחיות זה אין ספק שהבדידות בקיבוץ היא גדולה כשאין ילדים. כשמגיעים לגיל מסוים מרגישים את זה טוב מאוד. ענייני משפחה אני משאיר את זה בשביל אלטה, היא תספר את זה ביתר הצלחה. אני רוצה רק להגיד ככה. אני רוצה לסיים, אבל אני לא יכול לסיים בלי להזכיר את השואה.
מה שאני מספר על קורות חיי למעשה זה רק קווים, אבל אני לא יכול לספר את קורותיי בלי להזכיר את השואה ומשפחתי בתוכה. אני זוכר ב1938- אני ואחי שנמצא בתל-אביב, שהיה עוד בתל-אביב הוא היה מסודר יפה, החלטנו להביא את אבא. באמת אבא בא, ועוד זכה מתי שאיתן נולד להיות בברית של איתן. הוא היה פה שנה. הוא היה בתל-אביב והיה אצלי כמה פעמים. אצלנו היו אז הרבה הורים, הייתה פינה מיוחדת שם, שכונה מיוחדת בשביל ההורים, אבל אבא שלי היה כל-כך פדנטי, כל-כך נקי שהוא לא יכול היה להבין, אני רציתי שהוא יישאר אצלי כמה שבועות, אבל בשום פנים הוא לא יכול היה להסתגל לחיים שם בשכונה של ההורים בגלל הלכלוך וכל התנאים האלה. הוא היה בקושי פעם איזה יום יומיים וברח מפה. הוא היה פה שנה, הוא היה אומנם מבקר אצלי מדי פעם בפעם. כעבור שנה הוא חזר לחוץ-לארץ לא על-מנת להישאר, אלא שם נשארה אחותי אחת. אחרי שקרה לנו האסון עם אמא שנפטרה אז המשפחה התפזרה. נדדו בעולם לגרמניה, לבלגיה. אחי אחד בבלגיה, אח אחד בגרמניה, שתי אחיות בגרמניה ואחת בבלגיה, כך שבבית נשארנו אני, האחות ואבא מכל המשפחה שלי.
גם התוכנית המשפחתית הייתה וגם אני חשבתי לנדוד לגרמניה או לבלגיה, אבל כמובן שכשאני נאחזתי ברעיון הציוני אני כבר לא חשבתי על זה. אבל הודות לזה, הודות לפיזור הזה אנחנו פחות או יותר יצאנו מהשואה האיומה הזאת כמעט שלמים מהמשפחה, חוץ מאחות אחת ואבא. חודשיים אחרי שהוא חזר לפולין פרצה המלחמה, והוא לא יכול היה לחזור. השואה תפסה את אחותי עם תאומים שהיו לה, כלומר, שני ילדים ובעל. לא יודעים עד היום הזה מה היה גורלם, בכל אופן השואה תפסה אותם. אחי השני שהיה בבלגיה ברח למרוקו עם אחותי זאת שהיא עכשיו באמריקה שקוראים לה דיצ'ה. האח שברח איתה הוא כבר זיכרונו לברכה, הוא כבר נפטר בארץ. על-ידי הפיזור הזה פחות או יותר יצאנו יותר שלמים מאשר משפחות אחרות מהשואה הזאת.
לא פעם אני שואל את עצמי אם כל החלומות שהיו לי הם התגשמו כפי שאני תיארתי, כפי שאני רציתי בחיי קיבוץ או מבחינת השקפת עולם פוליטית? היו לי בעיות. כל אחד צריך להכיר את עצמו, אם הוא מכיר את עצמו הוא יכול להתמודד עם חולשותיו. כרגיל לכל אחד יש תקוות ויש אכזבות, יש הצלחות ויש כישלונות. היו לי הרבה כישלונות בחיים, היו גם הצלחות, אני לא יכול. אף פעם לא חשבתי את עצמי לגיבור, אבל אף פעם לא חשבתי עצמי גם כנבכל (כמסכן), לא חשבתי שמישהו ירחם עלי, לא ביקשתי. תמיד יכולתי והיה לי הכשרון, אני מוכרח להגיד, להתמודד עם קשיים. בחיים קיבוץ יש קשיים הרבה. אם אני אדבר מבחינה כלכלית לעולם אני לא קידשתי את הבעלות, להפך, אני אומר שלפועל מגיע את הטוב שבחיים.
אבל אני זוכר שהיו לי ויכוחים מתי שעבדתי במגדל צדק, אני רק רוצה להגיד שהרגשתי חובה מבחינה זאת, לא הלכתי סתם למגדל צדק, אלא זאת הייתה חובה לאומית לכבוש עבודה, זה היה נקרא כיבוש עבודה. אז לא במקרה הלכתי לשם כשם שלא במקרה הלכתי למשמרת, זה היה כרוך עם מאסר. יחד עם זה אני זוכר שהיו לנו ויכוחים עם בני מהרשק, זיכרונו לברכה, הוא עבד יחד איתי, עבדנו יחד באבן סיד ולא פעם היו לנו ויכוחים על חיי הקיבוץ. הוא תמיד אמר שאני דורש יותר, ושהקיבוץ לא יוכל לעמוד בזה. אני אמרתי שהבעלות לקיבוץ, רמת החיים הנמוכה זה יגרום שאחת מהשתיים, או שהקיבוץ יתפרק, או שאנשים יעזבו ככה שלא יהיה מי שיהיה פה, מי שיחיה בו. באמת היו זמנים מתי שעבדנו אז שלא היינו רעבים ממש, אבל צריך לדעת שארוחת בוקר של חצי ביצה.
בקיצור נמרץ אני אגיד ביחס לרמת החיים. הקיבוץ לא יוכל לעמוד, לא יוכל לפגר אחרי הציביליזציה הכללית אם הוא רוצה להתקיים. כהוכחה לכך אני לוקח את ראשית קיומה של גבעת השלושה. כשאני באתי היא הייתה כמעט בחיתוליה, היא הייתה רק בת שבע שנים, רמת החיים הייתה נמוכה ופרימיטיבית, בהתחלה גרתי באוהל שנתיים. אז התחילו העזיבות בהמון, בעשרות וגם במאות. צריך היה חיסון אידיאולוגי חזק להיות בעל הכרה כדי לעמוד נגד הפיתויים מה שהחוץ נותן. בייחוד זה פגע בחינוך הילדים, ופה אני רוצה לעמוד בקיצור נמרץ על בעיית החינוך.
אחרי זה שבנינו משפחה אני ואלטה גרנו בצריף שדרך הסדקים חדרו קרני השמש והירח כשישנו בלילה. כשהילד הראשון איתן נולד במצב כזה בית-התינוקות היה רחוק מאיתנו, אנחנו לא היינו בעלי ניסיון בחינוך ילדים. בעיית החינוך בכלל בקיבוץ הייתה בעיה קשה מאוד וגם בלי ניסיון עם כל בקיבוץ. אני זוכר שבאותו פרק זמן שאיתן נולד אני הייתי מאוד טרוד בענף גם אחרי העבודה. המצב הביטחוני דרש יציאה לשמירה לעיתים קרובות מאוד.
היינו מגיעים מאוחר הביתה והעול העיקרי נפל על אלטה. אפשר להגיד שהיא התמסרה לילד מעל ומעבר, ממש היידישע מאמא.
כנראה שקרה איזה מקרה עם איתן שהוא נבהל ממשהו, הוא לא יכול היה להירדם, היינו נאלצים להיות אצלו כמעט עד חצי הלילה, לפעמים עד אחת. בכל זאת איתן הוא התחנך, לא היו לנו בעיות אתו, אבל כנראה שהמורים לא הבינו טוב לרוחו והיו לו קצת בעיות עם המורים. הם לא הבינו לרוחו, היו מקצועות בלימודים שלא הייתה לו משיכה אליהם, הוא לא למד. המורים בימים ההם כנראה שהיו אולי מורים טובים אבל פסיכולוגים לא טובים, ולא פעם הם השתמשו נגדו בכוח. במשך כמה השנים הראשונות ללימודיו בבית-הספר היו די קשות, היו לנו די בעיות עם המחנכים, עם המורים. אבל בכל זאת הוא למד עד סוף הלימודים. יש לציין שהוא בגיל שלוש-עשרה ארבע-עשרה התחיל לעבוד בגן הירק, , והוא נכנס בכוח דומיננטי לגן הירק. בשטח זה הוא התקדם עד כדי כך שאחר-כך הוא עבד איתי במספוא, והוא התקדם עד כדי כך שאחרי גמר הלימודים שלחו אותו לקורס למרכזי משק. אינני זוכר אם הוא מילא תפקיד כמרכז משק, אבל כשהוא חזר אני זוכר שהוא מילא תפקיד בעבודה. במספוא הוא עזר לי הרבה מאוד.
קרה כנראה מתוך אי הבנה, פשוט מתוך אי הבנה שהוא היה נאלץ לעזוב את גבעת השלושה. הבעיה הייתה שרצו לשלוח אותו בשליחות חקלאית לפרס, והגבעה לא הסכימה, אז הוא עזב ונסע על דעת עצמו. הוא היה שנתיים או שלוש בפרס, מילא שם תפקיד חשוב מאוד בשם המדינה. כשהוא חזר הוא הכיר את קרן, הם התחתנו, הם עברו למושב, והוא ממשיך עד היום הזה את המסורת החקלאית בהצלחה. אומנם הוא נמצא במושב שהמצב הכלכלי קשה, אבל הוא ממשיך בחקלאות עד היום הזה במסירות, ואני חושב שאפשר להגיד בהצלחה.
אחר-כך כשנולדו לנו דני וזוהר תאומים המצב היה עוד יותר קשה, כי לגדל תאומים בתנאים ללא תנאים, ללא ברז ואפילו ללא חשמל בחדר. אומנם מתי שדני וזוהר נולדו עברנו לבניין, אבל גם בבניין היה כבר חשמל, אבל לא היה ברז, לא היו שירותים, זה היה רחוק מהשירותים, ללא מדרכות. היינו נאלצים לשאת אותם על הידיים, ולא פעם אלטה הייתה צריכה לשאת לבד את שני הילדים כשאני הייתי לפעמים או בשמירה, או שבאתי מאוחר מאוד, או שנסעתי לימי עיון או לכינוסים, או לשמירה, או למילואים. אחרי קום המדינה עוד כמה שנים הייתי צריך ללכת למילואים בצבא, וכל העול הזה נפל על אלטה. כמובן היא התמודדה עם זה בכישרון מעל ומעבר אפשר להגיד, כמו היידישע מאמא.
היה לנו מזל אחד דבר שזה נדיר באופן מיוחד בטבע. אצל רוב התאומים יש בעיה של הבדלים בכישרון ובכל מיני שטחים. מזלנו שאצל דני וזוהר לא היה הבדל הם היו כישרוניים באותה מידה, בשטח הלימודים ובכל השטחים, גם בעבודה, גם בלימודים, גם ביחד למורים וביחס למטפלות הם השתוו. ביניהם היה איזה יחס של הרמוניה מוחלטת. לא היו מריבות ביניהם, לא הייתה קינאה ביניהם, דבר נדיר מאוד. כשהם גמרו את בית-הספר העממי קיבלו שניהם סטיפנדיות, שניהם הצטיינו. אני יכול להגיד ככה שאני את שלי עשיתי מעל ומעבר לכוחי וליכולתי. נתתי להם הרבה זמן. הם אהבו לשמור סיפורים לפני השינה, סיפרתי להם סיפורים עממים מספרות יידיש. הם כל-כך אהבו את זה, זה כל-כך מצא חן בעיניהם עד שזה כבר אזל אצלי, והפעלתי את הדמיון שלי.
וסף לזה הכנסתי אותם את שלושתם לעולם השחמט שזה דבר חשוב מאוד בהתפתחות תפיסתם. היו מצבים ששלושתם ואפילו ארבעתנו נסענו לא פעם להתחרויות בין קיבוציות או בינלאומיות עם תוצאות טובות מאוד. אפשר להגיד שכולם, גם דני, גם זוהר וגם איתן עמדו באותה רמה בשטח השח. אני חושב שהודות לזה שהיה לי ניסיון בשטח המוסיקלי שאני בעצמי השתתפתי בתזמורת כנראה שזה עורר אצלי את הרעיון להכניס אותם לעולם המוסיקה, את דני וזוהר. איתן לא גילה כשרון מיוחד לזה, אבל דני וזוהר גילו כשרון. אבל היו לנו בעיות, הצטרכנו לא מעט ללחום על זה. כשקיבלו שניהם את הכלים ,שניהם התחילו ללמוד. יצחק גרציאני היה המורה שלהם, הוא מאוד שיבח את יכולתם, והם הגיעו לרמה טובה מאוד. הם גמרו את הלימודים את בית-הספר התיכון בלי בעיות בהצטיינות. אומנם מצב הבריאות של זוהר במיוחד לא היה משופר ביותר, אבל בכל זאת לצבא אפשר להגיד שאני יכול להתגאות בהם, הם מילאו את תפקידם בהגנת המולדת, שלושתם הלכו לצבא.
לא פעם הם גרמו לנו הרבה חרדה. אני זוכר את ערב יום הכיפורים כשדני נפצע מעלותו על מוקש עם רכבו. את החרדה שהיו לנו שותפים לזה מוטי ושולמית. נסענו אז באותו ערב בערב יום הכיפורים לבאר שבע לבקר את דני. היו לנו הרבה חרדות, בייחוד אצל דני כי הייתה לו דרגה יותר גבוהה אז לקחו אותו יותר למילואים ויותר לתפקידים, עד שהגענו עד הלום. כולם נהפכו בעלי משפחות ויש לנו הרבה נחת מהכלות. אומנם אנחנו תמיד הצטערנו שאין לנו בת, אין תחליף לבת במשפחה זה אין מה לדבר, אבל נתברכנו בשלוש כלות לתפארת. אני זוכר שלפני שבע או שמונה שנים כשנותחתי אז אחרי הניתוח ישבה על ידי שרל'ה, בת לא יכולה להתמסר יותר טוב ממה שהיא התמסרה לי. אנחנו יכולים להיות מרוצים שיש לנו נחת ואין לנו בעיות. כמובן אילו היינו כולנו ביחד בגבעת השלושה, אבל אנחנו לא דואגים לנוחיות שלנו, לא דורשים שהם יקריבו את אושרם למעננו.
התברכנו גם עם עשרה נכדים נחמדים שאחד מהם כבר נותן את יכולתו בצבא, הוא הגיע כבר לדרגה של סמל. כל פגישה עם הנכדים היא מרגשת מאוד, בייחוד אני אגיד שהיות ולנו אין בנות, התברכנו רק בבנים, וגם מתוך הנכדים התברכנו רק בשתי בנות, אחת של זוהר – מאיה שהיא רק בת שש והשנייה של דני – עופרי. אני אומר שעופרי זה שם מיוחד בשבילי, כל פגישה עם עופרי או עם נמרוד היא כל-כך מרגשת אותי שאין לי מילים. היא מגלה כל-כך יחס חם אצלי באופן מיוחד. כל פעם מדי פעם בפעם מתעוררים אצלי געגועים לראות אותם. אולי זה נובע מזה שהם גרים רחוק, והם מגיעים לעיתים רחוקות מאוד לעומת זוהר ואיתן שהם מגיעים לעיתים קרובות. מעופרי אני מצפה להרבה גדולות, היא מראה הרבה מאוד סימנים שהיא תהיה אישיות ויהיה לנו עוד הרבה נחת ממנה. אין מה לדבר על עמית וגם נמרוד הנחמד. גם הילדים של זוהר אחד אחד כשרוניים באופן מיוחד. הגדול שחר שלצערי הרב הוא מבקר מעט מאוד אצלנו, וקרה מה שקרה במשפחה שלו. אבל אומרים עליו שהוא ילד מאוד יוצא דופן יש לו כישרון, שמעתי עכשיו שהוא היה כבר פעמים בחוץ-לארץ בשליחות עם הנוער של השומר הצעיר בפולין והוא רק בן שש-עשרה. הוא מצטיין באופן מיוחד במשחק השח, הוא הגיע לאליפות. גם השני גיא ילד נחמד מאוד ו שמזכיר את זוהר מאוד. מגלה כשרון מיוחד בשטח המוסיקלי. ראיתי את התעודה שלו מבית-ספר, תעודה יוצאת מן הכלל. סך-הכל יש לנו נחת מהילדים, מהנכדים מהכלות, זה למעשה נותן לנו כוח, הרבה כוח לעבור על כל הקשיים בשטח הבריאות.
לא צריך לשכוח שאני בחמש-עשרה שנים אחרונות עברתי שני התקפי לב, שני ניתוחים. אני לא יכול להגיד שהבריאות שלי הכי טובה בעולם, אבל בכל זאת לא התייאשתי, לעולם אני לא התייאשתי. אני לא אומר נואש. אומנם אני לא מחוץ לטבע הגיל עושה את שלו. אם אני יכול עוד לספר את סיפור חיי אומנם במקוצר בקצרה רק ככה קווים למה שהיה לפני שישים, שבעים, שבעים וחמש שנה אז אני יכול להיות מרוצה. אומנם הזיכרון לא מתפקד כפי שהוא תיפקד לפני עשרים שנה, אבל אני יכול להיות מרוצה שהוא מתפקד כמו שהוא מתפקד.
אחרי זה שאני חמישים וארבע שנה בגבעת השלושה אמונתי בקיבוץ לעולם לא התערערה. אני קודם אמרתי שנצח הקיבוץ מתחיל לשקר נוכח המצב הקיים עכשיו. אני אמרתי קודם שהקיבוץ לא יכול לפגר אחרי הציביליזציה. אבל אם רמת החיים נהפכת למטרה ולא לאמצעי קיום, אלא למטרה קדושה טמון בה סכנה גדולה לקיומו. כי אם שואפים לרמת חיים אז אין גבול, אז הקיבוץ הוא לא המקום לגבול הסופי של רמת חיים. לצערי הרב זהו המצב עכשיו בקיבוץ, השאיפה לרמת חיים נהפכה למטרה העיקרית, ואם היא נהפכה למטרה העיקרית אז נפלו יתר המטרות. היעדים של הקיבוץ שהם העיקריים: החינוך המשותף, עזרה הדדית, הגשמת הציונות, הגשמת הסוציאליזם. אם היעדים האלה הולכים לאיבוד אז לקיבוץ לא נשארה שום זכות קיום.
אני אגיד באופן קונקרטי, אם הקיבוץ חס וחלילה יתפרק הוא יתפרק בשלבים, והשלבים התחילו כבר. אני רואה את השלב הראשון היה ביטול או חיסול החינוך המשותף. אני אומר ככה, החינוך המשותף הוא אולי די בעייתי ואולי זה לא קל, לא בשביל ההורים ולא בשביל המורים ולא בשביל המחנכים. אבל הוא שמר על העיקרון של שוויון, יתר שוויון, עם מתן אפשרות לחיי תרבות, עם מתן אפשרות ליתר עבודה. ברגע שחיסלו את הלינה המשותפת רמת העבודה ירדה, השוויון ירד פלאים, חדר האוכל ירד, הכל ירד. המשפחות הסתגרו ב-ד' אמות של החדר, של הדירה. לא רואים אנשים בחדר אוכל, לא באסיפות, לא בכל מיני מסיבות. זאת אחת הסיבות שטמונה בה סכנה גדולה של הקיום של הקיבוץ. למרות זה שיש בה הרבה יתרונות בפרט בחינוך בשביל ההורים, את הנוחיות הטכנית בלינה המשפחתית.
השלב השני אני רואה מה שמסכן את קיום הקיבוץ זה שהתחילו עם שנת החופש. שנת החופש זאת הייתה עילה לא רק לעזיבה, אלא לצערי הרב היא הייתה עילה לירידה מהארץ, ואנחנו רואם את זה בפועל ממש. אני באופן מיוחד יש לי סלידה ושאט נפש מאנשים יורדים מתוך שתי סיבות. סיבה אחת שעברתי מה שעברתי בגולה. כשעליתי ארצה אני החלטתי אחת ולתמיד אפילו לא להזכיר את הגולה, עד כדי כך שזאת הייתה אחת הסיבות שהחלפתי את השם שלי. השם שלי היה נסן, זה שם צ'כי. אז אני שאלתי את עצמי, מה אני בצ'כיה, אני צ'כי? כשבאתי לארץ-ישראל ראיתי צורך פנימי נפשי להחליף תכף את השם, זה היה סימן עד כמה שאני גמרתי עם הגולה. אני לא יכול להבין איך הגענו למצב כזה שבני הקיבוץ עזבו את הכל וירדו לגולה. אני יודע שיש לזה שתי סיבות. סיבה אחת היא בגלל עגל הזהב, זאת הסיבה העיקרית לעשות כסף. הסיבה השניה היא טמונה במצב בארץ מבחינה ביטחונית. אני אגיד על עצמי שאני לא גיבור, קיים אצלי פחד. אם מישהו יבוא ויגיד שהוא לא פחדן בשום מצב אז אני לא אאמין לו, כי זה לא טבעי. האינסטינקט לחיים גורם לזה שמי שאוהב את החיים הוא מפחד. אבל מעולם לא עלה על דעתי לעזוב איזשהו משמר, איזושהי משמרת, לעשות חישוב איפה שיותר בטוח שם להיות, אני רואה בזה ירידה אישית ממדרגה ראשונה.
אבל הסיבה העיקרית שאני רואה את הירידה והיא החמורה בהגשמת הציונות – פגיעה במדינה.
אחרי הכל אחרי חמישים וארבע שנים בגבעת השלושה אם ישאלו אותי אם אני מתחרט? אני אגיד – בשום פנים ואופן לא. להפך, אני מאושר, אני מרוצה שנשארתי בקיבוץ. עם כל ההתנגחויות, עם כל הפקפוקים, עם כל האכזבות והיו כאלה, עם כל הבעיות החברתיות שהיו כאלה וישנן כאלה. בדרך כלל כל בן-אדם בחייו גם אור וגם צל, היה הרבה צל אבל היה בהם גם אור. מעולם אני לא התייאשתי, מעולם לא אמרתי נואש. אפילו עכשיו אחרי מצב בריאותי שהוא לא, אבל אני. אני מרוצה ממה שיש לי, ואני עוד בכל יכולתי המוגבלת עוד מקדיש בשטח העבודה לפי יכולתי. אני עוד עובד בגינה, עוד משתתף כמה שאני יכול בחיי חברה. לא לשכוח שהשנה אני מתקרב לגבורות. אני מתקרב לגבורות, ואני יודע מה שהיה לפני, אני יודע את השנים לפני, את מספר השנים, אבל אני לא יודע, העתיד הוא תמיד מעורפל, אבל לעולם לא אמרתי נואש, לא איבדתי את התקווה, ולא התייאשתי, זו לא דרכי וזה גם לא האופי שלי.
במשך כל שנות חיי אני זוכר את הזמנים הטובים וגם את הזמנים הקשים. אבל אני תמיד עושה אנלוגיה. אומרים שאדם זקן מבוגר חי עם נוסטלגיה, עם הזיכרונות. זה נכון שהעתיד מעורפל מאוד, אבל אני יודע, אני זוכר, אני אומנם חי עם הזיכרונות, אבל נוסף לזה לא סתם, אני זוכר, אבל אני תמיד עושה אנלוגיה מה שהיה פעם, בלי הפעם העולם לא היה מתקיים. הפעם זה היה הבסיס של ההווה ושל העתיד. על-כן אני רוצה לסיים, להודות למוטל שגילה אורך רוח, סבלנות, אפשר לי לספר בקיצור את סיפור חיי, ואני משאיר עוד שלוש נקודות, אולי יבוא יום ואני אוכל להמשיך לספר. אבל אני יודע דבר אחד, אומרים שאדם זה עולם ומלואו, לי יש גרסה שאדם זה שני עולמות – עולם חיצוני ועולם פנימי. מה שאני סיפרתי ברוב רובו זה עולמי החיצוני.

לבדי רוקד עם בנו דני בטקס בקיבוץ.