לוין מינדלה

ו' כסלו התרע"ב - 27/11/1911

ד' טבת התשמ"ו - 16/12/1985

שם אב: אברהם

שם אם: שרה

לוין מינדלה

תולדות חיים

מינדלה נולדה בעיירה סטולין שעל גבול רוסיה פולין.
בצעירותה כל המשפחה עברה לעיר סארני הסמוכה. בין חמשת הילדים שנולדו להוריה היא הייתה הבת השנייה.
בהיותה בת חמש נפטר אביה. אימא עבדה קשה כדי לפרנס את המשפחה. אבל אחותה הגדולה ברכה עזרה לאימא. מינדלה אחרי שעות הלימודים שלה, עזרה לילדים צעירים ממנה בהכנת שיעורים כדי להרוויח מעט כסף. בזה עזרה לאימה במאמציה.
האווירה בבית הייתה חופשית היא הצטרפה לקן השומר הצעיר ומצאה הרבה עניין בפעילות זו.
רוב היהודים בסארני היו ציונים וחלק גדול מהנוער השתתף בפעילות תנועתית חלוצית. בביתה דיברו עברית.
יותר מאוחר הצטרפה לתנועת "החלוץ". לאחר מכן בבגרותה, יצאה להכשרה בעיר קלצה – פלוגה של 'קיבוץ בורוכוב'. הימים – ימי 'הספר הלבן'. אשרות העלייה לארץ, ניתנו בצמצום. בהמתינה לתורה לעלות, תפסה אותה מחלה קשה, שריתקה אותה למיטה, למעלה משנה.
בשנת 1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה. למרות מגבלותיה הגופניות והבריאותיות, נחלצה לכל עבודה: בגן הירק, במטבח, בטיפול ילדים ובמחסן הבגדים. הייתה מאושרת עם שני ילדיה – נעמי ואברהמלה .
גידלה וטיפחה אותם באהבה ובמסירות. שמחה שימחה גדולה על כל נכד ונכדה שנולדו. אבל ידעה גם את הגבול המתאים כדי לא להכביד על ילדיה בגידול נכדיה. שבעה מהם נחת אברהמלה בנה ומשפחתו גמלו לה חסד וכבוד. הם ידעו במסירותם לקיים את מצוות כיבוד אב ואם. הם משמשים דוגמא לכולנו.
כל שנותיה הייתה מינדלה מעורבת בחיי הקיבוץ. הייתה משתתפת בכל אספות הקיבוץ. לא החמיצה כל אפשרות של לימוד והעמקת ידע. אם זה במסגרת חוגי לימוד במשק או בחוגי לימוד אזוריים. קראה הרבה והתעניינה בנעשה בארץ. הייתה קמה כל בוקר לעבודת יומה גם בעיתות שמצב בריאותה היה לקוי. ניסתה להתמודד בעצמה עם מכאוביה שגרמה לה מחלת הסוכרת הקשה. לא הכבידה על סביבתה. את חייה חייתה כאילו כל יום הוא יומה האחרון.
וככה גם עזבה אותנו בשקט, בשנתה נדם ליבה, מיתת נשיקה.
השאירה בעל – חיים שלמה, בן – אבי בת – נעמי ונכדים.
יהי זכרה ברוך.

אחותי מינדלה לוין- ז"ל

אחותי מינדלה מבית בגון נולדה בסרני ב27.11.1911 – ונפטרה ב 16.12.1986 – בקבוץ גבעת השלושה לשם הגיעה ב1936 ושם חיתה כמעט יובל שנים.
כל שנותיה הייתה מעורבת בחיי הקיבוץ וכל חייה היו קודש לעבודה, ולא החמיצה כל אפשרות של לימוד והעמקת הידע במסגרת חוגי לימוד במשק או חוגים אזוריים.
כשחלתה, נהגה כאילו כל יום הוא יומה האחרון. הייתה אומרת -די גשיינקטע יארן (שנות הפקחות).
השתדלה להתמודד עם המחלה בעצמה (מחלת הסוכרת) ולא להכביד על בני ביתה, וכן מתה בשקט האופייני לה, בשנתה, כשבעלה מעיר אותה כרגיל, לקבל זריקת אינסולין.
בשבת עוד הייתה מארחת בריאה ומאושרת במסיבת חנוכה שחגגנו בביתה, בלכתי – הדגישה ביידיש – "אשאד וואס אונדזער מאמע האט נישט דערלעבט אזא נחת".. (חבל שאמא שלנו לא זכתה לנחת כזו כמו שלנו יש..) וכעבור יממה החזירה את נשמתה לבוראה.
ישבתי איתה באותו ערב, ראיתי את עיניה בהירות וראשה צלול, וחשתי סיפוק.
אמרתי לאברהמלה שאני מוצאת אותה במצב בריאותי טוב, והעיקר שלא יהיה יותר גרוע.
נפרדתי מימנה בהרגשה טובה ונסעתי לביתי בערד.
למחרת הגעתני הבשורה המרה שמתה בשנתה.
מינדלה יקרה, בלילה אחרי שליוויתי אותך למנוחת עולמים, קמה לתחייה מול עיני כל ילדותנו בסרני, ונעורו בזיכרוני רסיסי חוויות ילדותנו המשותפת. ממרחקי הזמו, מבית אבא ואמא וסבא וכן תנועת השומר הצעיר והחלוץ.
שטפו ועלו בי זיכרונות, ניראה שכל אדם שואב ממעין ילדותו ונעוריו את חוויותיו הראשונות ואולי- המשמעותיות ביותר.
תמונות עזות שאינן מרפות וחוזרות ומופיעות שוב ושוב נוחי בשלום על משכבך וכל חיי אזכרך, אחותי.

כתבה: אחותך ברוריה צורף

מינדלה עם אברה'מלה התינוק