ליפשיץ יסמין

יפה הייתה
כן גבוהה הייתה – ויפה לפי מצב רוחה.
כך גם בבכייה. בוכה הייתה לפי מצב רוחה
הייתה נשענת מתפנקת, מבקשת מה.
ולא רוצה הייתה דבר, רוצה אותך איתה,
לפי מצב רוחה,
הייתה פעלתנית, אך נחה לעצמה לפי מצב רוחה
הייתי למשען לה כל הזמן.
משהו פרטי, אישי, הרי אבי אני,
ואין זה לרוחה, לפי מצב רוחה.
רוח הייתה, שואלת הייתה ומביכה, לפי מצב רוחה,
ואנוכי – לפי מצב רוחי,
לפעמים נגדה לפעמים איתה
לפעמים אני שואל, וזה יוצא נגדה – כזוהי, נדנדה,
ואזה יפהפייה נשענת ובוכה – …לפי מצב רוחה
ושירה באה, והיא יפה והיא שואלת, ועונה
והיא גדולה יפהפייה. והאשמה רודפת,
והיא אמרה אתה אמרת. תשלם. ואז…
בכיעורה, סלחתי, ואז בכיעורה הלכתי ועזבתי ובכיתי.
וכך גדלה, יפהפייה, וירשה את חיוכה,
וויתרה על כל השאר ואז רצתה לשיר
ואז זרחה מכל, ואז רצתה הכול, וגם קיבלה
ובאה היא בעולם, וגם קיבלה מה שרצתה
וגם נתנה את נשמתה, נשמת אין קץ, ואהבה יותר מכל
ואז ויתרה יותר מכל, והייתה היא בשיאה.
ואין לרדת משיאה. ואז בשיא אושרה, היא מאירה הכול
ויוצרת הילתה, איזו יפה הייתה
יופי של שמחה, יופי של שמחה לפי מצב רוחה
ואהבתי אותה, יותר מאישה וניסיתי לנפשה
וניסיתי לרוחה. ורוח הייתה, רוח חזקה וחיבקתי
אותה וישנתי שנתה, וחלמתי חלומה וויתרתי
על אושרה, ונתתי לעצמי והיא קמלה קמלה
וכשחזרתי לא הייתה,
אך ילדתה הייתה, והיא יפה יותר מכולם ואת נפשה מסרה,
ולא עבודתה, וכל מסירותה הייתה לילדתה
וכל נפשה לילדתה
והאשמה צרבה בי והתערבה באהבה
ונמרחה ועיסתה פגעה הרסה גופה.
והיא קמלה ביופי ילדתה, ואז כשהיא מסרה
נכונותה כשהיא מסרה יופייה,
ונכנעה, וזוהי עדותה נתנה והתאדתה
לאט היא נעלמה, בייסורי מבט, ידעה היא את מותה
ידעה שלא יכלה יותר לתת.
נפרדת מהכול, מוסרת את הכול, וזוויות הפה נפלו
ואין בשר יותר, היה חרחור נורא
והיא לקחה איתה את סוד אהבתי אותה
והיא ידעה נפשי ונשמתי
וכשהלכה הלך הכול
ונסדר דיננו שם למעלה
ונסדר את אשמתי כנגד נשמתי
ולא ידעה אינסוף אהבתי
ולא ידעה את סוד אושרי
בשר בשרי ולא ידעה ולא ידעה
ולא תדע עד פגישתי איתה.