בליז'ובסקי מאיר

מאיר נולד בכפר בליז'וב, פלך מינסב בגבולות רוסיה הצארית. על ראשיתו של יישוב היהודים בכפר התהלכו אגדות. אמרו על ר' יהודה סבו של סבא שלום, שהיה אדם קדוש, ובכל מקום שדרכה רגלו, הניבה האדמה ברכה רבה.
עד מלחמת העולם הראשונה החיים בכפר התנהלו על מי מנוחות והעסקים היו כרגיל. ערב המלחמה בגיל 72 נהרג הסבא, שלום, בקייב, הוא נדרס על ידי מכונית. הוא נקבר בבית הקברות בקייב.
מספר מאיר: "אבי יהושוע נולד ב-1868 ,הוא היה הבן השני של סבי שלום. את חינוכו קיבל ב"חדר". כשגדל ונכנס לעסקים היה על פי רב מלווה את אביו שלום בנסיעותיו. אבל גורלו של אבי לא שפר עליו. בשנות השלושים המאוחרות מתה עליו אישתו והשאירה שלושה יתומים : שלמה, ישראל וחנה.
בתום שנת האבל נשא אבי לאישה את חסיה בת מאיר ממשפחה בכפר לוטינסק המרוחק כמאה קילומטרים מבליזוב.
חסיה הייתה יתומה שהתחנכה בבית קרובי משפחה בעיירה ויסוצק. היא הייתה בת 24 כשנישאה לאבי, היא הייתה הרבה יותר צעירה ממנו.
האפוטרופסים שלה הציעו לה להסכים לשידוך הזה, מפני שמשפחת בליז'ובסקי הינה מיוחסת ומפורסמת בכל הסביבה ההיא כמשפחה עשירה ומכובדת. היא נישאה ליהושוע וילדה לו שלושה ילדים, הבכור מאיר (זה אני) ושתי בנות : אסתר וחיה.
אמי חסיה הייתה אישה משכילה. למרות שגדלה בבית דתי היא למדה את השפה הרוסית והייתה בקיאה בספרות הרוסית. גם כשהייתה מטפלת בשישה ילדים מצאה לה זמן לקרוא ספרים. היא ריכזה סביבה את הבנות הבוגרות של הכפר..
אחותי אסתר יצאה להכשרה ועלתה לארץ ישראל.
אחותי הצעירה חווה נשארה עם ההורים, היא התחתנה ונולד לה בן.
כשהגיעו הגרמנים הם רכזו את כל היהודים מכל הסביבה בכפר ברזוב וב- 1942 , שבועיים לפני ראש השנה הוציאו אותם להורג וכולם נקברו בקבר אחים.
מעטים נשארו מתושבי הכפר שניצלו מן השואה ועלו לארץ. מכל משפחתנו נשארנו רק אני ואחותי אסתר.
"כאמור נולדתי ב-1907 בבלזוב, בגיל 4 הכניסו אותי ל"חדר" המלמד היה ר' נחמן, למדתי לקרוא מהר מאוד וזכיתי למטבע שזרק לי "מלאך" מן השמים. כמובן שהמלאך היה אבי שעמד על ידי בשעת מבחן הקריאה וזרק את המטבע.
המאורעות שנחרתו בזכרוני בימי ילדות ועד היום הם : הכרזת המלחמה בכפר בתשעה באב 1914, וכן מותו של סבא שלום שהשרה אבל כבד.
בכפר בליזוב שעבר בו נתיב המלחמה הופיע צבא רוסי ולאחר מכן באו הגרמנים.
עודני זוכר את התמונות שהיו מכים את האיכרים. ב – 1920, בתום מלחמת ברית המועצות – פולין, התייצבו הגבולות, והכפר שלנו עבר לשטחה של פולין. קם משטר חדש, שפה חדשה.
לאט חזרו החיים למסלולם, המשכנו ללמוד ב"חדר", לפי המסורת היו מביאים מורים ל"זמן", וכל "זמן" היה בא מורה חדש, אבל הפעם היו מורים צעירים, סטודנטים או סמינריסטים. למדנו עברית בעברית וכל יתר המקצועות בעברית. לפי הנהוג אז, היו המורים מתאכסנים אצל כל משפחה לפי מספר הילדים.
אמי, שהייתה אישה משכילה, חלמה שבנה יהיה רופא , בהיותי בן 14 היה אצלנו מורה, תלמיד הסמינריון בוילנה. שמו בנימין שליטא. הוא השפיע על אימי שתשלח אותי לוילנה לגימנסיה העברית. אמי התלהבה מהרעיון. למרות שמצבנו הכלכלי לא היה כל כך טוב, הסכימה לשלוח אותי לוילנה. אני לא התלהבתי מכך, עד אז לא יצאתי מגבולות הכפר, פחדתי לנסוע לעיר הרחוקה 500 ק"מ.
לבסוף נכנעתי וב-1924 נסעתי לוילנה והתקבלתי למחלקה ה' בגימנסיה העברית. 4 שנים למדתי בוילנה עד שסיימתי את הגימנסיה. שנים עסקתי בהוראה ולבסוף החלטתי בהשפעת הקיבוץ בקלוסובה להצטרף לתנועת החלוץ ולצאת להכשרה. ב-1933 יצאתי להכשרה לקיבוץ ורבה. אחותי אסתר יצאה להכשרה 3 שנים לפני. בעת שהייתי בורבה, הכרתי את ציפורה שוורצברג, בוגרת הגימנסיה העברית בביאליסטוק.
ציפורה עלתה לארץ ב- 1934 וחיכתה לעלייתי עד ראשית שנת 1938.
ב- 1936 הוטל עלי לרכז את מחלקת העלייה במרכז החלוץ בוורשה. שנתיים הייתי בוורשה ברחוב דזילנה 34, שהתפרסם לימים בימי מרד גטו ורשה.
ב-30 למרץ 1938 עליתי ארצה והגעתי לגבעת השלושה, שם חכתה לי ציפורה. קליטתי בעבודה לא הייתה קשה עלי, תחילה עבדתי בבנין ולאחר מכן נכנסתי באופן קבוע לענף המספוא.
באוקטובר 1939 נולדה אראלה הבת הבכורה שלנו. באותה שנה הוטל עלי להדריך את קבוצת הנוער מגרמניה. עם סיום התפקיד גוייסתי לפלמ"ח לפלוגה ג' בפיקודו של אורי יפה ממעוז חיים.
עד מאי 1945 שרתתי בפלמ"ח, באמונים ובעבודה עברתי משקים רבים בגליל המערבי ובעמק הירדן. ב-1945 ראשוני הפלמ"ח השתחררו ויצאו למילואים מוכנים לכל קריאה. ביוני אותה שנה נקראתי לצאת לחו"ל לפעילות קשר. יצאנו קבוצת שליחים למצרים כחיילים מוסווים, למחנה של פלוגה יהודית בפיקודו של אברהם יפה, במטרה להגיע לאירופה. מכיוון שהדרכים לאירופה היו משובשות עם תום מלחמת העולם השניה, לא היתה תחבורה מסודרת.
אחרי שהיה של חודשיים במחנה הצבאי כשלא נראתה אפשרות קרובה להפליג לאירופה הוחזרנו לארץ וכעבור יומיים הפלגנו בספינת מעפילים, שהגיעה לארץ מאיטליה. אחרי 12 יום בים הגענו לבארי. שם נפגשתי לראשונה עם שארית הפליטה, שם פגשתי גם קרוב משפחה שהיה יחד עם הורי לפני הוצאתם להורג. הוא הצליח להימלט והסתתר ביער.
מאיטליה, בדרכים לא דרכים הגעתי לפולין. הפגישה עם ורשה ההרוסה והגטו החרב, שכן לפני 7 שנים עזבתי אותה, הפגישה הייתה קשה ומדהימה. שנתיים הייתי בשליחות בפולין וב-1947 חזרתי ארצה באופן בלתי לגלי.
בארץ אז היה שיא המאבק נגד הבריטים. במלחמת השחרור עמדנו בנזלה (בשטח בו הוקמה גבעת השלושה החדשה) מול העיראקים שהתבצרו במבצר אנטיפטרוס.
לאחר קום המדינה החליטה האסיפה הכללית בקיבוץ לבנות את ישובנו בנזלה. אז קפץ עלינו רוגזו של הפילוג, נבחרתי אז לרכז משק. היו בעיות של חלוקת הרכוש והקמת ישוב חדש.
עם הקמת הנקודה החדשה חזרתי לעבוד בענף המספוא.
ב- 1956 גוייסתי להוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. שלוש שנים ריכזתי את ההוצאה ובשובי הביתה נכנסתי לעבוד בפרדס. 20 שנה עבדתי בפרדס עד לעקירתו. הייתה זו טראומה לראות את נזלה נקיה מכל עץ."
מאיר היה מן החברים האהובים בקיבוץ. היה משכיל מאד, עבד בחקלאות עם הצעירים ונהג בטרקטור. נשא בתפקידים מרכזיים, אבל תמיד בשקט ובצניעות. אוהב ספר. איש משפחה.
יהי זכרו ברוך.