בנדורי (שמואל) מוליק

כ"ב כסלו תר"צ - 24/12/1929

י"ב ניסן תשס"ט - 6/4/2009

שם אב: פייביש בנדורי

שם אם: איטה בנדורי

מוליק (שמואל) בנדורי

תולדות חיים

מוליק נולד ב-1929 בגבעת השלושה. בזיכרונותיו הראשונים, יחד עם חבורת ילדים שרגילים לרוץ יחפים בחול החם, בין אוהלים בהם גרים החברים. מרגישים אהובים על כולם, נכנסים לכל מקום ולוקחים מה שהם רוצים. הם יקירי הקיבוץ.
בשנת 1938 נסעה המשפחה לשליחות לפולין. האירועים שנחרטו בזיכרונו – יציאתם המבוהלת מוורשה ברכבת האחרונה לפני בוא הגרמנים. הרכבת הופצצה ללא הרף עד שעברו את הגבול לרומניה. שם עלו על האניה האחרונה שיצאה לארץ ישראל עם תחילת מלחמת העולם ה-2. לא היה להם אוכל והוא זכר איך שוטטו בין אנשים לבקש קצת אוכל למשפחתם.
ושוב תקופה משמעותית – מלחמת השחרור. ב – 1947, עם סיום לימודיו בעין חרוד, מוליק מתגייס לפלמ"ח. הוא שרת בפלוגת הג'יפים, שנקראה "חיות הנגב", ונלחם בכל הקרבות של מלחמת השחרור על הנגב. שם איבד רבים מחבריו. עם סיום הקרבות קיבל ג'יפ לחופשה . בדרך צפונה נפצע קשה בתאונת דרכים. החלמתו ארכה יותר מחצי שנה.
בתחילת שנות ה-50, מוליק מתחיל את דרכו כמחנך בגבעת השלושה.
ב-1969 עוברת המשפחה למעגן מיכאל. מוליק בין מקימי ביה"ס חוף כרמל ותורם רבות לעיצוב אופיו החינוכי.
מוליק היה פעיל בתחומי החברה במעגן מיכאל – שימש מזכיר הקיבוץ, רכז ועדת חברה וועדת אספה. מוליק תמיד חיפש את דרך הביניים בין שמירה על ערכים לבין הצורך בשינויים עם השנים. היה חשוב לו לשלב בין צרכי הכלל וצרכי הפרט, תוך עזרה והקשבה למצוקות החבר.
טיולים בארץ היו אהבתו עוד מגיל צעיר עם המורה קיל בגבעת השלושה. התמיד בכך עד סוף ימיו. שמח תמיד לגלות אתרים חדשים. ללמוד תולדות אירועים היסטוריים.
בשנים האחרונות לחייו סבל קשות ממחלת לב. כאן עמדה משפחתנו כולה בתמיכה ועזרה.
יהי זכרו ברוך.

כתבה : דליה אשתו של מוליק.

אבא / אורי בנדורי

אבא היה נשמה טובה. אדם שבאמת אהב אנשים. אוהב את חברתם, מתעניין בחייהם ורוצה בטובתם. הייתה לו דרך של התנהלות שקטה ונעימה ואנשים החזירו לו אהבה וחיבה בכל אשר הלך. לא שהיה חסר דעה חלילה היו לו דעות מוצקות וברורות וידע רחב, אבל בחר תמיד בדרך השכנוע והפשרה.
הוא באמת אהב לטייל. טיול ברגל לעוד מקום בארץ למרות שהיה בו כבר אלף פעמים. עם חניכיו, עם ילדיו ועם נכדיו. אני זוכר אותו ואותי מטיילים בפרדסי גבעת השלושה ומגיעים למנחת הישן של כפר סירקין לראות דאונים, וכך גם שלושים שנה מאוחר יותר באיזה מורד של ואדי בצפון.
אבא אהב ילדים. ענתי אמרה פעם שילדים רגישים לזיוף. הם מרגישים באמת מי אוהב אותם. כך היו נכבשים בקיסמו נכד אחר נכד. כך זכו הם כמונו ילדיו. ולא במקרה היה מורה ומנהל כל כך טוב. מורה מן הסוג שאוהב להקנות ידע ודעת לתלמידיו.
אני מודה שזכיתי להיות בנו ומקווה שיש בי מרוחו ודרכו. שהשכלתי לאמץ את אהבת האדם שלו, היושר חסר הפשרות, את ההומניות והנכונות להושיט יד לעזרה.
אהבתי אותו כאדם, וכאב . העצב גדול וחסרונו כבר נוכח. אזכור תמיד את חיוכו החם על השפם הנצחי ובלורית השער שמיהרה להלבין.

דברי אחותו רינה

היתה לך ילדות קשה. בגיל שנתיים אמא ואבא השאירו אותך ונסעו לשליחות תנועתית לפולין, לפי כללי התנועה נסעו לשנתיים.
עם זאת תמיד היית ילד חייכן , סקרן, ואוהב טבע. היית חזק מבין האחים . מעולם לא התלוננת על כאב. בגיל שמונה שברת את הרגל ורק לאחר שבוע, התלוננת על כאב.
תמיד התגייסת לכל משימה בגבעת השלושה. עבדת בנוי, ברפת שכה אהבת. גם במעגן מיכאל עבדת במקומות רבים. היית שותף להקמת בית הספר האזורי, היית מזכיר, שותף לועדות שונות. תמיד ניסית לפשר ולמצוא את שביל הזהב.
היית איש משפחה בכל ליבך דאגת תמיד למשפחתך, ילדיך ונכדיך. גם לי אחותך, עזרת בשעת הצורך.
אזכור אותך תמיד כאדם אנושי הגון ואוהב.

מוליק / מאת אחיו צביק'ה ‏06/04/2009

מוליק נקרא על שם אביה של אימנו, קראו לו שמואל.
לילה אחד ,הייתי בן 6, במלחמת השחרור, אימא ואבא אמרו שהם צריכים לנסוע כי מוליק נפצע קשה, בג'יפ שלו בדרום. הם נסעו לבאר שבע.
כשמוליק חזר, הוא עבד במכוורת, בקיבוץ הישן ממערב לפתח תקווה. הגבעות מסביב לקיבוץ, נקראו גבעת הכלניות וגבעת הנרקיסים, וביניהן היו פרדסים. בין הגבעות לפרדסים היו מציבים את הכוורות. היום כל זיכרונות הילדות הם עיבורה של העיר – פתח תקווה.
מוליק היה לוקח אותי איתו בטנדר הירוק של המכוורת, להעביר כוורות ועוד עבודות סביבן. הדבורים אז, היו מזן אלים, היו תוקפות את המתקרב לכוורת, מוליק נעקץ הרבה וגם אני, אבל זה לא הרתיע.
בערב פורים ,ב – 1949 , מוליק בא אלי בבוקר לכתה א', היה יום חם, יום חמסין כפי שלפעמים מגיע בעונה זו, מוליק לקח אותי אתו ועם "מבוגרים" אחרים ב"משאית של גושקס", למעיינות הירקון , ממזרח לעיר. הייתה שם בריכה טבעית גדולה עם שושני מים. שחינו בבריכה, מוליק סידר לי גזע של בננות שבו נאחזתי, שלא אטבע. אחר הצהרים חזרנו לקיבוץ. כשהגעתי לכיתה ההורים חיכו כועסים. מוליק שכח וגם אני, שהייתה לי יום הולדת בכיתה, אליה לא באתי.
ההורים, בעיקר אימא הרבתה לספר על מוליק שהיה רגיש בנשימתו, ובהיותו ילד,העבירו אותו לקיבוץ רמת-רחל ליד ירושלים, "שם יש אוויר טוב ובריא". חלק מילדותו ונערותו היה מוליק מחוץ לקיבוץ, ברמת רחל ,כילד קטן, ובהמשך, בשליחות השנייה, עם ההורים בפולין – וורשה, ממנה יצאו אימא, רינה, מוליק וניצה הקטנה, שגם היא כבר איננה איתנו, ברכבת האחרונה, מ-וורשה לקונסטנצה ברומניה. שעות ספורות לפני כניסת הגרמנים. אבא נישאר עם יתר השליחים מהארץ בוורשה עד תחילת 1941. אז – לפי החלטת השליחים והמוסדות הם יצאו לכיוון הגבול הרוסי עם תיעוד מזויף וחזרו לארץ. האחוד מחדש עם המשפחה הביא להולדתי.
את בית הספר התיכון עשה מוליק בעין חרוד. קבוצת הילדים ב"גבעה" הייתה קטנה לקיום בית ספר תיכון. שם הכיר את דליה. ב – 1951 הם התחתנו בחדר האוכל של בית הספר. בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ, לא ניתן היה לחגוג. בגלל הפילוג בתנועה הקיבוצית, הוא חולק לשניים, ע"י קיר באמצע,. החתונה הייתה צנועה, אני זוכר כילד את השירה החזקה בחלל הקטן של חדר האוכל. שירים של אותה תקופה כמו "צאנה צאנה הבנות" בשני קולות.
הקיבוץ התפלג, ושני חלקיו המפולגים עברו לצידה המזרחי של פתח תקוה – ע"י ראש העין, התחברו לאדמות "נזלה" והשטחים הסמוכים ל"מגדל-צדק". קיבוץ עם מבנים חדשים, פרט לחדר האוכל, (נגמר הכסף, בנו צריף ,אמרו זמני, שנה-שנתיים, לקח 20 שנה). קיבוץ שבאותה תקופת בראשית היה קרח מירק ועצים, בחורף – כולו בוץ טובעני של אדמה כבדה ושחורה, מעט מדרכות, דשאים בכלל לא. כך התחילו מוליק ודליה את חיי המשפחה.
כשאייל הבן הבכור נולד, הייתה שמחה גדולה, הייתי מתנדב לעזור ולקחת אותו אחה"צ על הידיים, לטייל ברפת, אהבתו הגדולה של מוליק, שגם אני הצטרפתי לעבודה בה. למיטב זיכרוני המילה הראשונה של אייל הייתה : "טטור –טרקטור", הוא מאד התרשם מהמפלצת הרועשת שראה ברפת. אח"כ נולד אורי שגם הוא זכה כתינוק לטיולים ברפת. כ שנתיים לפני שאורי נולד ניפטר אבינו פייביש – צעיר בן 56. אימא מאד רצתה שהנולד ייקרא על שם אבא, פייביש. אני זוכר איך שמוליק הסביר לאימא, כדרכו לפשר ולרצות, שלמעשה אורי זה אותו השם, מפני שפייביש מקורו מ "פיבוס" – אל השמש, ושמש זה אור. אימא אמרה שזה לא אותו דבר. רקפת נולדה מאוחר יותר, לא זכיתי לטייל אתה כתינוקת.
כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים (1967), מוליק יצר קשר, סיפר כי הוא רוצה להתגייס ולהיות איתי בסיני. מוליק הגיע, הלבשנו אותו מדים ציידנו אותו בנשק והוא הסתובב איתנו בג'יפים, בסיני, כחלק מיחידת הסיור, מאושר נשאר איתנו יותר משבועיים.
בחג הפסח לפני כ 15 שנה, יצאנו קבוצה מעיר מגורי, יבנה, לטיול ג'יפים ורגלי בסיני, מוליק כבר היה אחרי אירועי לב קשים. עלינו ברגל , עליה תלולה וארוכה לג'בל מוסה .לא הרגשתי שניכרו עליו אותות המאמץ. הוא היה מאושר.
ממוליק נשפך סביבו כל הזמן טוב לב, אהבה ומסירות אין קץ למשפחה ולזולת, סלחנות, נטולת חשבונאות, אהבה לטבע לארץ לצומח – לכל.
יהי זכרו ברוך.

כתבה בעיתון "הארץ" לזכרו של מוליק בנדורי – 2009

מוליק ודליה בנדורי

מוליק ודליה עם שלושת ילדיהם