ברוסטין מלכה (גרינשטיין)

אמי מלכה נולדה בעיירה טריסק שבפולין. היא בת למשפחת גרינשטיין. אביה – יצחק, ואימה – אסתר, אָחֶיה – שבתאי (שֶפֶּה) וּברוך נספו בעיירה שהועלתה באש בידי הגרמנים.
היא וּשלושה מאחיה – אליהו, אהרון (ארק'ה) ואריה – עלו לארץ בִּתחילת שנות השלושים במסגרת העלייה החמישית. האחות, דבורה (דבור'קה), נפטרה בפולין.
לקיבוץ גבעת השלושה הגיעה, כמו רבים מחברי הקיבוץ, דרך הכשרת קְלוֹסוֹבה. בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה, כמו רבים, ב"עבודות פרך" (ראה "הספר האדום" מאת אסף ענברי) של חציבה וּסלילה, וּבהמשך בחקלאות – גני-ירק ופרדסים בקיבוץ וּבִסביבתו.
לימים, כשנולדו, נאספו וגדלו ילדים בקיבוץ, החלה לעבוד במערכת החינוך כִּמְטפלת. עניין זה זכור לי כְּמוקד חיים חשוב מאוד עבורה. למשך שנים רבות ליוותה קבוצות חינוכיות מגיל הגן ועד נערוּת. היא הייתה חשופה מאוד לִמְסרים מאנשי חינוך בתנועה הקיבוצית ובארץ. כמו כן, השתלמה בִּתחום זה. היא הייתה גאה מאוד בַּעבודתה, וגם נחשבה בקרב משפחתה בארץ כמנחה מייעצת לבעיות חינוכיות שעלו במשפחה. בהמשך חדלה מהחינוך, ועברה למשתלת הפרחים של הינדה בקיבוץ.
בתחום המשפחתי לא שפר מזלה – מלכה נישאה לשלום – שלומ'קה, המאירי, שחלה בשחפת, וּבעקבות כך בודדה המשפחה בבית נפרד בקצה הקיבוץ (הקיבוץ ששכן אז בשטח שהיום הוא בפתח תקווה, לא רחוק מבי"ח "בילינסון"). לא ברור כמה זמן היו נשואים, וכן אינני יודע מתי התגלתה המחלה. העובדה היא שבמשך נישואיהם (עד פטירתו של שלומ'קה ב 1953) הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם.
והנה, בינואר 1947 היא ילדה אותי.
גדלתי באותו בית מבודד עם אימי ועם שלומ'קה החולה. לגבי הוא היה אבי עד, כמעט, גיל שש. (לעיתים, מפאת המחלה המדבקת של שלומ'קה, הועברתי לְפִרְקי זמן לבתי ידידים בקיבוץ). בגיל זה, שש, אירעו כמה עניינים חשובים במקביל:
– הפילוג בתנועה הקיבוצית – אשר הפריד בינה לבין חברתה הטובה ביותר, פּוּעה (עברה לעינת).
– המעבר לגבעת השלושה החדשה.
– פטירתו של שלומ'קה .
– מחלת אבעבועות רוח בגן שֶבְּעטיה היינו, ילדי הגן, בהֶסְגֵר (אִיזוֹלַצְיה, בלשון התקופה) כמה ימים.

באחד מימי ההֶסְגֵר, לפנות ערב, הופיע בחלוני שבגן איש, שהכרתי באופן כללי כחבר בקיבוץ. הוא העיד על שמו, חיים, והציע לי לצאת עימו לטיול קצר לקיוסק בפאתי פתח תקווה. לבוש פיג'מה אני קופץ מהחלון, וחיים ואני מטיילים לשם, כמעט לא מדברים. הוא קונה לי משהו, חוזרים לגן ונפרדים. למחרת, בפגישתי הראשונה עם אימי, היא אומרת לי, תקרא לאיש הזה מאתמול "אבא"… לא זכור לי שבזמנו, התעכבתי על אפיזודה זו יתר על המידה.
כשעברנו לגבעת השלושה החדשה, אימי ואני גרנו בדירה אחת, ואילו חיים, שיש לקרוא לו "אבא", גר בדירה אחרת (דירת רווקים), אמנם, לא רחוק מאיתנו. ואז מתחילה פרשת התחלקות שלי בין שני הבתים הללו, אינני זוכר לפי איזה כלל… (אני לא מצליח לקרוא לו "אבא", ולאורך שנים אני מוצא מעקפי דיבור אתו וּמעקפי דיבור עליו לצורך זה…) הימים, החדשים, השנים חולפים להם באופן הזה, ואני מבחין באופן ברור כי אימי מעוניינת מאוד שחיים יעבור לגור עימה בדירתה וּמפצירה בו. זה מצליח לבסוף, והמשפחה מתאחדת, לשמחתה הגדולה וגם לשמחתי… ההתנהלות בבית מקבלת צורה של משפחה : אימא, אבא וּבן, והשנים חולפות.
בתוך כך צומחת הסתבכות נוספת הקשורה בסבתא רוזה (רייזל'ה) פלושינצסקי, אימו של שלומ'קה המאירי, המתגוררת בקיבוץ ובהוריו של חיים, ושל שמוליק- אחיו, אשר הצטרפו כהורים לקיבוץ. המצב הבעייתי נוצר מפני שאל סבתא רייזל'ה, שאהבתי מאוד לאכול אצלה, הלכנו, אני ואימי, באופן קבוע, אבל עכשיו נוספו סבים חדשים, מרים ויהודה (יוּדל) שיש ללכת אליהם וּלהתרגל להיות בְּרוּסְטינים. אינני יודע מי תכנן את המהלך המסובך, אבל זה קרה באִבְחה אחת. המדרכה היא אותה מדרכה בדרך אל שני בתי הסבים, אבל, למזלי, היא מתפצלת בסופה, ואני מוצא עצמי מתחמק מסבתא רייזל'ה בחשש גדול מפני מפגש מביך.
אני מספר את כל זה כאילו עלי, אבל זה, למעשה, הסיפורים שלנו שלובים: של אימי – מלכה ברוסטין ושלי. היא נמצאת שם, ונושאת על גבה את כל האירועים הללו, ובעיני, עומדת לקרוס בכל רגע, ואכן "נפלה" לא פעם אחת.
היא חיה אותי – את בנה יחידה , הייתי כל חייה, אישה קטנה בעלת נפש גועשת, קיצונית בתגובותיה, אשר אצרה בתוכה לחצים עצומים, והכל למען בנהּ יחידהּ, משוש חייה, תכלית חייה. הדפוס הזה העיב עלי בבגרותי, ללא ספק, ואף נתתי לכך ביטוי מולה. לימים הלכתי והבנתי, הלכתי והשלמתי.
ברור לי שנישואַי והמעבר לקיבוץ אחר נִדְמוּ לה כִּנְטישה.
חשוב לי שראתה נכדים בחייה שלושת בנינו מתן, יניב ונועם.
אימי גם הייתה בשלנית ממחזרת מקצועית – ידעה להכין מטעמים ממאכלים מהמטבח הקיבוצי – כרוכיות הבשר שלה על בסיס הקציצות שנותרו מצהרי חדר האוכל זכורות עד היום לחברי מיחידה 8200 ומהאוניברסיטה כמעדן קסום. ריבת השסק מהעץ בגינתה הייתה לשם דבר ולמילוי קבוע בסהרונים אפויים לשמחת כל חברי. ככלל, ביקור בביתה היה כרוך תמיד בהרעפת מזונות למיניהם, בִּפרט מעשי ידיה.
היה לה גם יחס מיוחד לצמחים ולגינה. היא נהגה לטפל בצמחים, לשוחח איתם יום יום. בביתי יש עד היום שיח גפנה ועץ פיקוס שצמחו מתוך שיחות אלה.
חיים, אבי, נפטר כ – 3 שנים לפניה. אני זוכר טוב שעל קברו היא פלטה מיני זעקות שבר של חיה פצועה, אבל גם של פרועה וּמשתחררת.
לאחר תקופת רוגע קצרה נפטרה בשנתה – קיבלה מתת אל בגין סִבְלה תקופות רבות בחייה.
יהי זכרה ברוך.