לב משה'לה

כ"ט תשרי, תש"ג - 2/10/1942

כ"ב שבט, תשכ"א - 8/2/1961

שם אב: אברהם

שם אם: טובה (טייבל'ה)

אחיו הבכור: יגאל - אחיו הצעיר: נחום

משה'לה לב

תולדות חיים

משה'לה, בנם השני של טייבלה ואברהם לב, נולד בגבעת השלושה ב-2 לאוקטובר 1942. הימים- ימי מלחמת העולם השנייה, כשהאפלה וזוועות המלחמה האפילו על כל השמחות והופעתו של הבן השני במשפחה הכניסה קרן אור ושמחה.
בגיל שלוש עבר מהפעוטון לגן הילדים. היה הקטן בחבורתו וכשעוד לא מלאו לו שש שנים עבר לבית הספר. היה מן התלמידים הטובים בכיתה. המורים והתלמידים מצאו בו חבר טוב ללימודים בצוותא.
בהיותו בכתה ז' החל לעבוד בדיר וכמעט עד גיוסו לצבא התמיד בעבודתו שם.
סיים י"ב כיתות בגיל שבע עשרה וחצי התקבל עם כל בני כיתתו כחבר בקיבוץ.
התנדב לצנחנים ומילא את תפקידו תוך מאמצים ונחישות. לאחר האימונים הראשונים נשלח לקורס נהיגה. באשמורת אחרונה של פברואר סוער וזועף, כששמים וארץ וכל היקום עטו שחורים, יצא משה'לה באמבולנס צבאי להסיע חייל לבית חולים. הוא הביאו לבית החולים אך בדרכו חזרה לבסיס מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. חבריו הביאוהו לבית החולים כשהוא כבר לא בין החיים.
קטע מהספד שכתב אביו אברהם במלאות שנה למותו.
"בני יקירי, הנה אני יושב רכון על גבי הנייר ורושם דברי על יהודי מופלא הוא סבך ר' משה, אשר את שמו נשאת שמונה עשרה שנים. קיוויתי, כי תישא את שמו שנים רבות, עד זקנה ועד שיבה, והשלשלת לא תנותק. סבך כל ימיו ישב על התורה, ואתה – אשר משחר ילדותך דבקת באדמה, בשדה, תקיים את "ועל העבודה", לא זכית. הגורל לא רצה."
ועוד:
"נכסף סבא לעלות לארץ הקודש. זכורים לי הלילות כשקול בכי קורע לב היה מעיר אותנו משנתנו. זה היה סבא עורך "חצות" מקונן על חורבן ירושלים. לא התממש חלומו של סבא. הרחק על אדמת אוקראינה בבית עלמין יהודי מתחת לתל עפר ועשבים נטמן.
כשבאת לעולם רציתי שגעגועי אבי ימצאו תיקונם בך וקראתי לך בשמו: משה. עתה, עומד אני כפוף על קברך הרענן והמחשבה נוקבת ומחלחלת:
למה זה נכרת שמו של סבא בטרם עת?
בשיא פריחתך למה קטף אותך המוות, ולא ניתן לך לספוג מזיווה של הארץ, מאהבת נערה נוגת עיניים? למה?!
הורתך הטובה והמסורה, אשר עליך הבן המבורך גאוותה, ואתה לה תנחום על כל יקיריה שנספו בסטולין, עיירת מולדתה. למה נידונה לשכול, לכרוע תחת משא יגונה? למה נדונותי להיות אב לבן שאיננו?
את תמונתך עטפתי במטפחת משי ושמתיה בארון בין הספרים. פעמים נוגעות אצבעותי לאט בעטיפת המשי, מסירות אותה בדחילו, ואני קורא מעל פניך כקרוא מתוך ספר – קטעים על נעורים שנחמסו. כספר אשר לא תם, כאגדת ילדים היית, בני: היה היה נער…."
יהי זכרו ברוך.