עמיאל (גולדנברג) עודדה

כ"ו שבט תרצ"ח - 28/1/1938

י"ד כסלו תש"ף - 12/12/2019

שם אב: מנוס

שם אם: חנה

עמיאל (גולדנברג) עודדה

תולדות חיים

היו לי שמונים שנות עודדה. שמונים שנה הייתה, אחותי הקטנה, חלק מחיי. ולפעמים, בימים קשים, והיו לה כאלה לא מעט, הייתה איתי כמעט 24\7. אז לספר עליה זיכרונות צריך ספר של 80 שנה. אספר רק שברירי זיכרונות מן הימים הכי יפים ולפי זכרוני הכי מאושרים שלה – שנות ילדותה הראשונות בתל אביב, שנתיים וחצי בסך הכול, שאין לי כבר נפש חיה לחלוק איתה זיכרונות מאז. גרנו אז בשני חדרים ברחוב מיכל בתל אביב, ממש קרוב לדירתי התל אביבית בבעלי מלאכה. הייתי בת עשר, ללא אח או אחות, מרגישה בודדה ומנדנדת בלי הרף להורי –רוצה אח או אחות. והנה יום אחד הגיעה אימי מבית החולים נושאת בחיקה את הקטנטונת וזה היה היום המאושר ביותר בעשר שנותיי. כל יום הייתי מחכה שייסתיים כבר יום הלימודים ואגיע הביתה אל החיוך המתוק שלה , אל העיניים הכחולות השובבות , הפקחוניות . ישנתי איתה באותו חדר וכשגדלה קצת והצליחה כבר לעמוד, הייתה עומדת בשקט במיטה הלבנה עם עמודי הפלאסטיק הדקים, מתעוררת תמיד לפני בבקרים, מסתכלת בי אבל לא מעירה אותי וכשהתעוררתי הייתה מתחילה לטלטל את המיטה ולצחוק בקול.
בשנת חייה הראשונה כמעט איבדנו אותה. בגיל שמונה חודשים היא חלתה בדיפטריה ואז לא הייתה אנטי-ביוטיקה. אני זוכרת את אימי מחזיקה אותה במאונך, כשהיא נשארת בעמידה לילות שלמים, כך הצילה אותה מחנק. תינוקות רבים מתו אז בארץ. עודדה הייתה אחר – כך תינוקת בריאה, חייכנית, מקסימה. מוקפת אהבה ומוגנת. התקופה היא ימי מלחמת העולם השנייה . נוסף על החיילים הבריטים השנואים — שבכל זאת התרככנו כלפיהם כי הם נלחמו בנאצים – היו אז בארץ חיילים של בעלות הברית ,שנלחמו בנאצים לצד הבריטים , חיילים אוסטרלים מקסימים, אנשים עממיים, לבביים, שהתיידדו איתנו , ה"נייטיבס" , וגם הם לא במיוחד חיבבו את הבריטים המתנשאים. רובם היו די מבוגרים , והם התגעגעו עד בלי די לילדים שהשאירו בבית. בתינוקת הבלונדינית בעלת העינים הכחולות הם ראו דמיון עז לתינוקות שלהם. אבא שלנו, מנוס, עבד אז בחברת "המעביר "–"דן" של ימינו – ןהעמדה שלו הייתה בשפת הים, הרברט סמואל, לא רחוק מן המקום שאחר כך היה בית משפחתנו. מנוס לקח איתו לא פעם את עודדה הקטנה לתחנה שהוא היה אחראי לה. האוסטרלים היו מגיעים ,לשפת הים וצופים בגעגועים לאופק (כמו שעשיתי אני כאשר שמו אותי הורי בגבעת השלושה והם בנו את חייהם בתל אביב) ומאחר שאבא שלנו כבר היה אז מומחה באנגלית –הוא למד בהתכתבות עם אנגליה וקיבל תעודת מורה, הם ביקשו שירשה להם להחזיק קצת את התינוקת בזרועותיהם, להרגיש לרגע כאילו החזיקו בבתם. היה ביחוד חייל אחד שמאד התיידדנו איתו. לא זוכרת את שמו. אולי עודדה הייתה זוכרת, מפני שכאשר גדלה קצת חזרנו וסיפרנו לה עליו.
כשכבר יכלה לשבת בעגלת ישיבה, אני הייתי יוצאת איתה לטיולים ברוטשילד והבטחתי לה שאם תאכל את הלבן באחד הקיוסקים , שהיו אז בכל קרן רחוב בשדרה , היא תקבל גם את הפודינג האדום שכל כך אהבה.
אחרי שתל אביב הופצצה ןהסיפור ידוע – עברנו לגבעת השלושה. לא בקלות השתלבה הקטנטונת בת השנתיים וחצי, שהייתה מוקד האהבה ותשומת הלב של משפחתנו הקטנה, במשפחה הגדולה כל כך של החינוך הקיבוצי. היא פיתחה במשך הזמן קוצים וחידדה את שובבויותיה. וכך כנראה נעזרה. מחממה מטופחת עברה בבת אחת לידיהן של ליזה והמטפלת ,שהיו מאד מציקות לה. היא לא הלכה מימיה יחפה בחול לוהט וכשלקחו אותה לטיול יחפה וזו לה פעם ראשונה והיא בכתה ששורף לה, אמרה לה ליזה: די להתפנק, פה זה לא תל אביב.. אמא שלה הייתה יוצאת בבוקר השכם לעבוד בתל אביב וחוזרת רצוצה בשבע בערב. לא היה לה הרבה כוח לשאת את שובבויותיה. אבא שלנו נשלח לשנה ללמוד בירושלים. אני לא הספקתי להיות איתה הרבה, כי נשלחתי ללמוד בעין חרוד, ואחר כך להדריך בירושלים החצי נצורה עדיין, ואחר כך התעופפתי לפריז. היא פיתחה דרכים להתמודד לבדה, אולי בעזרת אראלה וחברות וחברים אחרים , הצליחה להשתלב ולהרגיש קשר עמוק אליהם. עד שהחליטה לעזוב וללכת בדרך משלה .נדרש לכך הרבה אומץ.
אני זוכרת את הרומן החם שלה עם ראובן עמיאל, כשלמדה אומנות ב"בצלאל" בירושלים. אני לא טובה בהיסטוריה, אבל נדמה לי שזו הייתה תקופת הפנתרים. התחברנו למשפחת עמיאל. אהבתי לבוא לסעודות החגיגיות בביתם בירושלים, עם כל בני – בעצם בנות – המשפחה. היא וראובן חיו חיים קשים אבל מלאי התנדבות ןהתלהבות. מבית שאן עברו לנצרת עלית ושם כאילו גם היא וגם ראובן מצאו את מקומם בהוראה. כשהיו שניהם מגיעים אלי לגבעתיים אהבו מאד "לשגע" אנשים בטלפון. שני המורים הנכבדים האלה היו לוקחים ספר טלפונים ומצלצלים סתם לשם שנפלו עליו עיניהם: הלו שלום. מי מדבר? כאן יאחנה מנס ציונה, את לא זוכרת אותי וכו . מתפוצצים מצחוק כמו שני ילדים מתפרעים.
בשנים האחרונות, כשהייתה עדיין במצב טוב , הייתה באה כל שבוע לתל אביב ולגבעתיים, "כדי להסניף את הנכדים". הביטוי שלה. ,ניסינו להשפיע עליה לעבור לתל אביב, אבל היא כידוע התעקשה להישאר בביתה האהוב עליה ובסביבתה המוכרת, אף כי פחות ופחות מכרים נותרו בעיר הזו. בעצם, פרט לנדיה לא נותר לה בעיר איש מידידיה.
אני זוכרת את לידת תומר – היא הייתה כל כך נרגשת ומודאגת, כי היא עברה ניתוחים קיסריים ובאחד מהם היא כמעט לא חזרה אלינו. כשעודדה נלקחה לחדר הלידה, היא התיישבה מכווצת כולה , צמודה לקיר. כמו תינוקת מפוחדת. אני חושבת שהיא לא ידעה שתומר נלקח על ידי אבא ואבוש לטיפול נמרץ. היא הייתה עלולה להתעלף.
במשך השנים הזמינה אותי כל שנה לראות את תצוגות הסיום שהייתה מכינה עם התלמידים המסיימים ב"כיתות המופרעות", שהיא היחידה שיכלה להשליט בהם סדר כלשהו, באמצעות העניין שעוררה בהם. כל המפקחים של משרד החינוך היו מתמלאים התפעלות למראה העבודות המרשימות. כל מי שראה את העבודות שהצליחה לחלץ מילדים שנחשבו חסרי כל כשרון, לא האמין למראה עיניו. לא פעם, כשהייתי באה לבקר אותה בנצרת עילית ויצאנו לטייל קצת בעיר , היה פוגש אותה תלמיד לשעבר – את שינית לי את החיים! כך גם אמרה – לסיני או לקובי – פקידה בעיריית עפולה ,שפנו אליה בעניין מסויים והציג עצמו כאחיין של עודדה עמיאל.
עודדה השאירה – בת מאיה, בן רועי ונכדים

כתבה לילקה פתר (גולדנברג) אחותה של עודדה

עודדה עם חברתה יעל והוריה חנה ומנוס ליד הצריף בגבעת השלושה

עודדה במרכז עם אראלה ונמרוד, בני כתתה בגבעת השלושה

דודה עודדה איננה

הייתה לאחים שלי ולי דודה אחת ויחידה. הדודה.
עודדה נולדה ב1938 – הצברית הראשונה לבית חנה ומנוס גולדנברג, אחות צעירה לליליה.
שמה ,עודדה, ניתן לה, בעיצומה של תקופה חשוכה בתולדות העמים.. בספרד הכוחות הפשיסטים של פרנקו הביסו את הרפובליקה הדמוקרטית ובגרמניה הנאציזם ביצר את השתלטותו. פה בארץ ישראל צפו בכל זה בחרדה, והתינוקת זהובת השיער שנולדה הייתה סימן למשאת הנפש של הוריה- להתעודד.
באו ימים קשים גם כאן. כשהוריה של עודדה חיו בת"א, ועבדו מבוקר עד ערב, עודדה נשארה עם המטפלת. כשמפציצים איטלקיים זרעו בהלה במרכז ת"א, המטפלת- פליטת שואה בעצמה- שנשארה עם עודדה נבהלה וברחה , והשאירה את הילדה לבדה. חנה שעבדה בבית הדפוס הפועל הצעיר, הוזעקה הביתה עי השכנים. זה הכריע את הכף אצל הוריה לעבור לקבוץ גבעת השלושה.
עודדה גדלה פרא בערבות הלינה המשותפת. מול נוקשות המערכת הקיבוצית ,היא פיתחה כלים מרדניים שהעניקו לה ולאראלה, חברתה, עד היום הזה כוחות יצירתיים ולשון חריפה לחולל מעשי משובה בלתי נשכחים. אלה היו שנים לא קלות שפערו פצעים אצל עודדה, פצעים שחזרו ונפערו עשרות שנים מאוחר יותר. אבל הפצעים לא פגמו בהומור המרדני, השובבני ולעתים המרושע שלה. הומור שבזכותו הייתה לי לדודה ,שהיא פצצה של חן ופרובוקטיביות. כשפגשתי אותה, כשבאתי לעולם, הייתי מחוזר על ידה מיד וללא תנאי. היא נשבעה לי אמונים, הצחיקה אותי והקסימה אותי בסירובה להיות רצינית בתוך משפחתי ,שלקחה את העולם הזה לעתים קרובות ברצינות תהומית.
כשהגיעה מהקיבוץ ללימודים בבצלאל- אז עוד ביטוי של מרד- היא התגלתה כרושמת מחוננת. בירושלים העמיקה את השקפת העולם הרדיקלית שלה, והצטרפה למתקני העולם של העיר. היא חברה לראובן עמיאל, אולי הקומוניסט המרוקאי הראשון בירושלים. ראובן מלא הכריזמה היה בעל התודעה של פנתר שחור עוד לפני שהמושג הזה הגיע לעולם. ביניהם – היא זהובת השיער מהקבוץ, והוא –עמוס התלתלים השחורים ממחנה יהודה- פרחה אהבה סוערת שהקסימה את סובביהם. חבריהם מאז מעידים על ימים מלאי צחוק בשיכון ”המקשר' בירושלים.
עודדה המשיכה לבחור את בחירותיה הרחק מאזורי הנחות של המרכז התל אביבי. היא, ראובן ובתם עידית עברו מירושלים לחיות בבית שאן – שם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. דויד לוי היה להם ידיד. משם עברו לנצרת עילית- שניהם הפכו למורים נאהבים ונערצים במערכת החינוך המקומית והאיזורית ,כשכולם מודעים ,ולפעמים מבוהלים ,מזהותם הפוליטית השמאלית, יוצאת הדופן באותם מקומות.
עודדה וראובן קיימו בביתם בנצרת עילית מפגשים בין תושבים יהודים מהעיר לבין שכניהם הערבים מנצרת על רקע האוירה הגזענית ששררה מסביב. לצד זה עודדה חיה את חיי הקהילה המקומית באינטנסיביות כמורה לאמנות שיצרה ותרמה לאירועים ציבוריים בבית הספר ובעיר .היא טפחה מחזורי תלמידים שנחשפו באמצעותה לראשונה לקסם האמנות הפלסטית. לפני זמן קצר התקשרתי לעיריית עפולה בשמה של עודדה, והפקידה ענתה לי בהתרגשות ,שהיא הייתה לפני שנים תלמידתה ,ושעודדה הטביעה חותם בל יישכח על חווית לימודיה.
בשנה האחרונה עודדה שסבלה מקשיי תנועה ,התעקשה לבקר באופן קבוע במרכז הקהילתי בעירה ולבלות שעות עם הקשישים. היא חזרה והתריסה כלפינו את עובדת היותנו עיוורים לאוצרות האנושיים הגלומים במקומות האלה. במידה רבה בנה רועי נושא אתו בחייו שליחות דומה.
עודדה הייתה אחות אהובה מאד של אמי. שתיהן היו לא רק קרובות מאד זו לזו כאחיות, אלא הפכו לבעלות ברית בשנים קשות לסירוגין של אמא ושל עודדה. הבטתי בחברות ביניהן , שהייתה רוויה כל כך הרבה בשותפות עמוקה ,בהשתאות.
אבל עודדה הייתה קודם כל אמא ומאוחר יותר סבתא. בין חבלי הגידול המורכבים לפעמים של עידית/ קארין, רועי ומאיה-היא ניסתה כמיטב יכולתה לחבק ולהכיל. לא קלים היו חייה. ראובן חלה ונפטר והשאיר אותה לפני שנים רבות בגפה. לפני שנים מעטות, היא איבדה את בתה בכורתה קארין.בכל ימי המרורים האלה היא לא אבדה את ההומור . לא הפסקנו להשתעשע מזכרונותיה המרירים מהקבוץ , שהפכו בהדרגה לסיפורים מיתולוגיים במשפחה.
בימי מחלה היא המשיכה לטפח חברויות. נדיה ,שכנה מהאזור, הפכה לחברה נאמנה לה. ליזל טיפלה בה בנאמנות עד לרגע האחרון. Thank you so much Lizel
חברותיה מן העבר , אראלה ויעל , המשיכו לבקרה ולשיר אתה שירים מן הימים ההם. ונכדיה – תומר ,יונתן, אנה ושירה- נהנו לצייר בנוכחותה בסטודיו הקסום שלה.
וילדיה ,מאיה ורועי, ליוו את דרך הייסורים שלה בנאמנות ובאהבה עד לנשימותיה האחרונות.
עודדה , המשפחה האוהבת המקיפה אותך כאן היא מקור בלתי נדלה לעידוד.

כתב: סיני פתר

מפגש של בני הכתה מגבעת השלושה בבית יעל שהם –
אברהם אפורי, עזריאל קורלנדר, שולמית כהן, אראלה בליז'ובסקי, עודדה, חגי ויעל

עודדה, יעל , אראלה – בביתה של עודדה בנצרת עילית

כתבה יעל שהם על קברה

עודדה חברתנו היקרה והאהובה !
כשאני מעלה את דמותה של עודדה בדמיוני, אני רואה רק צחוק ושמחה. שובבות וברק בעיניים.
וברגע אחד היא הופכת לרצינית, מהפכנית צדק, לוחמת למען אמונתה וערכיה. שתי התכונות הללו – לוחמת חופש וצדק עם שמחה והומור אפיינו אותה יותר מכל. מילדותה.
את נוכחותה החברתית הבליטה בשלל כישרונותיה, ציור, נגינה, שירה, כתיבה ועוד ועוד הכול תוך נתינה חברתית , טוב לב ועשייה יצירתית.
הייתה בה אופטימיות מרפאה. למרות המחלות שפגעו בה בשנים האחרונות היא האמינה שתצא מהם.
כל זה היה עד מותה של קארין. נפשה הרגישה והפיוטית, לא יכלה לעכל את מות בתה.
היא לא האמינה שכך יקרה. כשנסענו אתה אראלה ואני לבית הקברות כאן בגבעה , היא פחדה להתקרב למקום. הלכנו אתה צעד, צעד להתקרב ולראות שלא פגעו בקבר. שתלנו פרחים מסביב ואז היא נרגעה קצת.
עודדה חברה שלנו מילדות , קשה להיפרד. הנה נוחי לך. חזרת לאדמת הגבעה למנוחת עולמים. עוד נשיר יחד שירי אדמה ועמל חופש וצדק חברתי.

יעל שוהם

עודדה בת 80

עודדה הייתה ילדה מוכשרת, בכל
ניגנה בכינור, ציירה כל דבר בקלילות ויופי.
שרה, כתבה שירים, ואפילו בספורט הריצה הצטיינה.
הייתה תלמידה טובה אך השובבות שלה ואי השקט המתמיד
גרמו למורים לכעוס עליה.
כנראה שניצנים אלה של אי שקט ולצאת חוצץ נגד כל דבר שנראה לה לא בסדר
התגלו בבגרותה, בטמפרמנט המהפכני של פעילותה.
היינו שלוש בנות הכיתה בקורס מ"כים בצה"ל. אראלה , עודדה ואני. באחד מן הימים הודיעו לנו שנילי ,חיילת מהקורס מסולקת . נילי העמידה ארגז במרכז החדר הארוך עם כ50 בנות והחלה לנאום. היא הודיעה לנו שהיא מסולקת לא בגלל כישוריה אלא בגלל דעותיה. נילי הייתה חברה בבנקי. בעוד אנחנו עמדנו והקשבנו, עודדה זינקה כדי להצטרף אליה וגם היא לעלות על בריקדה. תפסתי אותה ביד. ועצרתי אותה מלהפגין. כך היא הצליחה לסיים את הקורס. להדרכה
היא כמובן לא נשלחה.
את המהפכה עשינו באמצעות שירים. עד היום כשאנחנו נפגשים אנחנו שרים את אותם שירים שכבר כולם שכחו ונהנים.
יש אין סוף סיפורים על מרידותיה הקטנות של עודדה בממסד. פעם היא החליטה לא לאכול את מנת הגבינה שקיבלה לארוחת הבוקר. המטפלת שתפקידה היא לבנות דור יהודי חדש ובריא החליטה שמנת הקלציום הזאת שעודדה ויתרה עליה תפריע בבנייתו של דור העתיד הציוני והעבירה בחשיבות את גבינת הבוקר, למרק הצהרים. עודדה התעקשה שלא לטעום. המטפלת ניסתה לדחוף את המרק המגובן לעודדה על ידי סתימת האף כך שעודדה תאלץ לפתוח את הפה. גם זה לא עזר. לבסוף היא הענישה את עודדה. מאחר והיינו זכאים ללכת לסרט בפתח תקווה פעמיים בשנה זכות זו נשללה מעודדה. ובסרט הקרוב שהיה "הצועני האחרון" הלכנו כולנו, עודדה לא.
אז אם תראו שאתם מבקשים או חושבים כך ועודדה מתנגדת, תדעו את המקור. תמיד הייתה מרדנית בממסד.

יעל שוהם