פומרניץ צביה

צביה נולדה בגבעת השלושה בשנת 1950,
ההורים קראו לה ע"ש הסבא צבי שנספה בשואה, אך תמיד כינוה צביה'לה, גם כשגדלה ובגרה והיא כבר בחורה. צביה – הבת האוהבת, המתחשבת, העוזרת ודואגת עד בלי די.
צביה – הדודה לאחים ולאחייניות, קשורה בהרבה נימים, תוהה על קנקנם ומתארת אותם בשיריה בדקות ובהומור רב.
השנים עוברות והיא חברה במשק. עובדת במסירות. בכל מקום עבודה היא מוצאת עניין. כשעבדה בגן הילדים, נקשרה מאוד לילדים והם אליה. היא ידעה איך להגיע לליבם במגע, במשחק ובחיוך מלבב.
תקופה מסוימת היא ערכה את עלון הגבעה. קיימה ראיונות עם מרכזי ענפים וחברים הנושאים בתפקידים שונים. כשבעלון לא היה מלא דיו, הוסיפה גם מפרי עטה – כתבה או שיר.
ההבעה בכתב הייתה התחום הדומיננטי אצלה. מלאכת הכתיבה הייתה – מאהבות הביטוי שלה, עם הומור וסגנון מיוחד במינו. אי אפשר היה להתעלם מכושר הניתוח שלה, מההסתכלות המפוקחת בחיים והאינטליגנציה הטבעית שלה.
בין חברי כיתתה, היא הייתה המרכז לאורך כל הדרך. היא שמרה על הקשר בין החברה של הכיתה. לא החמיצה אף אירוע כיתתי. תמיד שמחה לפגישה מחודשת עם חיוך שכולו טוב. היא אהבה מאוד מוסיקה. בנעוריה נגנה בעצמה בכינור. היא הכירה הרבה יצירות מוסיקליות וקומפוזיטורים. אבל עיקר מאווייה וחוויותיה, בטאה בחוברת השירים:"משהו מתנגן בי". והנה אחד מהם:
יש לי שיר
הוא פועם בתוכי
הוא מסעיר את רוחי
הוא שואף ונכסף לצאת מקרבי
יש לי שיר.
יש לי שיר
הוא בודד בין רבים
הוא בוכה לפעמים
הוא צוחק ומוחה דמעות של אחרים
יש לי שיר.
היה לה חדר צנוע אבל היה בו חום. היא השרתה בו אוירה נעימה. הכתיבה הייתה לה אפיק ליצירתיות שבה – שנתיביה האחרים נחסמות. היו בה שפע של תחושות, גודש של ריגושים, שביקשו לפרוץ מתוכה. אך את המאוויים האישיים, שמרה לעצמה עד תום.
בשנתיים האחרונות לחייה הפסיקה לכתוב. היה זה רמז להתעצמות המחלה שקיננה בה והכריעה אותה לבסוף. נקפד פתיל חיים, שהיו בחלקם יפים ומקרינים ובחלקם מרים וקשים.
כך נזכור אותך תמיד.
צביה הייתה תינוקת יפה ובריאה, ערנית ועליזה. שרה שירים על מילותיהם ומנגינתם. תופסת אותם במהירות , בשלמותם וזוכרת היטב. כבר בגיל שנתיים הייתה מחברת שירים על הפרה והחתול, שכל כך אהבה. במילים של תינוקת אבל חורזת חרוזים כגדולה, ואנו רושמים אותם מפיה. שלוש שנים עברו ואנו אחיותיה חוגגות עם כל הכיתה את בת המצווה שלנו. בין כל המברכים עולה על הבמה, צביה וקוראת את שירו של ביאליק:" צילי וגילי" , תוך הטעמה לאחיותיה התאומות וזוכה לתשואות רמות. ובגן את עוזרת לגננת ללמד קרוא את הילדים הגדולים בני השש.
בן נולד במשפחה. אנו קצת במבוכה, אך צביה בת ה-5, מלאה אושר עם התינוק החמוד, היא מטפלת בו, משתעשעת אתו, שרה לו שירים ומלמדת אותו ע"פ את כל כתבי פניה ברגשטיין.
השנים עוברות וצביה מתגלה כילדה רגישה, רגישה מאוד. כותבת מדי פעם על אירועים שקורים לה ומאירים בה את רישומם.
צביה מנגנת בכינור. איך אחיה הקטן אומר: מכנרת. בעיקר אהבה לנגן לאמא את השירים הליריים שהכירה והייתה מוכנה לשמוע אותם שוב ושוב.
בתקופה מאוחרת יותר, היא מתוודעת מתוך קריאה מרוכזת לזוועות השואה והדבר משפיע עליה מאוד, כאילו היא עצמה חיתה ועברה על גופה ונשמתה את האימים הללו.
הימים עוברים וכולנו, כל עם ישראל שבע מלחמות: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אצל צביה אלו הן חוויות קשות במיוחד וכדרכה היא מעלה אותן בשירים – על הכתב.
צביה – הבת האוהבת, המתחשבת, העוזרת ודואגת עד בלי די. וצביה – הדודה לאחייניה, קשורה אליה בנימים רבים , תוהה על קנקנם ומתארת אותם השיריה בדקות ובהומור.
צביה- נזכור אותך תמיד – כל בני המשפחה – חביבה, עליזה, מוכשרת וטובת לב.
יהי זכרה ברוך.

כתבו: אחיותיך נילי ומיכל.