צורף ברוריה

כ"א כסלו תרע"ז - 16/12/1916

כ"א אב תשס"ב - 30/7/2002

שם אב: אברהם

שם אם: גיטל

צורף ברוריה

תולדות חיים

ברוריה נולדה בעיירה סארני שבחבל ווהלין בפולין (היום אוקראינה) למשפחת ביגון. במשפחה היו חמישה ילדים. שתי אחיות בוגרות : ברכה שנער ומינדל לוין. אח ואחות צעירים ממנה- חנן ופייגלה. ברוריה הייתה ילדה מיוחדת במינה, כבר בילדותה בלטה בחוכמתה. וסבה משה-אשר זינגרמן פסק ואמר שזו הילדה תלמד לא רק תפירה כאחיותיה, אלא תזכה בהשכלה כללית ועברית. סבתה – נחמה הסכימה אתו.
אביה נפטר בהיותה בת 8. אמה – גיטל התפרנסה בקושי בחנות הכלים הקטנה שלה. בשנותיה האחרונות הייתה ברוריה נאנחת ואומרת: "למרות שכל חיי חיפשתי את אבי, לפחות חסך מעצמו את החורבן" – המילה בה משתמשים דוברי היידיש, כשמזכירים את השואה.
ברוריה תמיד דיברה באהבה וגעגועים על חייה בסארני: היא למדה בביה"ס 'תרבות' בעיר, ששפת ההוראה העיקרית בו הייתה עברית וכמובן גם פולנית. בנוסף לידע בשתי השפות, יידיש הייתה השפה בה דיברו בבית. המשפחה הייתה משפחה ציונית. שתי אחיותיה הבוגרות של ברוריה ואחיה הצעיר חנן עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
"יש קשר אישי שורשי של אדם למקום הולדתו ולמקום מגוריו בימי נעוריו – כוחו חזק גם אחרי ניתוק של שנים רבות". כך כתבה ביומנה. היא נשלחה לווילנה ללמוד בסמינר למורים.
בנעוריה הייתה פעילה בתנועת 'השומר הצעיר' ואח"כ הדריכה, הייתה ממנהיגות תנועת 'החלוץ' (איחוד תנועות הנוער) וחברה בגרעין שהקים את קיבוץ מסילות.
למרות שהיה בידה סרטיפיקט היא נשארה להדריך בחוות ההכשרה בחרוביישוב ונלכדה בפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939).
היא אמרה לחבריה שחייבים לברוח לכיוון מזרח – לבריה"מ. בשלב מסוים בבריחה הבינה, שהרכבת עומדת לעבור באזור שנכבש ע"י הנאצים, "עלינו לקפוץ מהרכבת" אמרה. אכן קפצה ואיתה חבר נוסף מהחבורה, שלימים סיפר: "מי ששמע לברוריה – ניצל!"
היא הגיעה לביתה בסארני שהייתה חלק מהסכם ריבנטרופ – מולוטוב ונכבשה ע"י הסובייטים. עד 1941 יכולה הייתה להימלט ולהציל את עצמה, אך היא הייתה נחושה לחלץ את אימה ואחותה ואת כל מי שהיה מוכן לברוח איתה.
"מה כבר יכולים הגרמנים לעשות לנו שהבולשביקים לא עשו" – אמרה הסבתא נחמה.
באוגוסט 1941 החל 'מבצע ברברוסה',- שמטרתו הייתה הכנעת ברית המועצות באמצעות השמדת הצבא האדום.
אמה – גיטל, אחותה- פייגלה, הסבים והסבתות, הדודים והדודות וכל שבט זינגרמן, רבינוביץ נורו לתוך הבורות ביער סארני, אליו הובאו 17000 יהודי האזור.
ברוריה הצליחה להימלט ברגע האחרון כשהעיירה הייתה כבר מוקפת בגרמנים.
ברוריה החלה במסע של בריחה, שבסופו לאחר שנות סבל, רעב, קפאון בקור העז, הגיעה לוורשה עם אבינו גרשון זילברג, אותו פגשה בטשקנט שבאוזבקיסטן.
גרשון, שהיה בונדיסט, רצה להישאר בפולין אבל ברוריה הודיעה ששתי בנותיה, שנולדו בוורשה, יגדלו אך ורק בארץ ישראל.
בשנים 1945-1950 פעלה ברוריה להוצאת ילדים יהודים מהמנזרים בארגון 'קואורדינציה' הציונית ולימדה אותם עברית.
בשנת 1950 יצאו ברוריה, גרשון ושתי בנותיהם באוניה האחרונה "גלילה" שיצאה מפולין, לפני רדת מסך הברזל ואיסור על יהודים לצאת ממדינות מזרח אירופה.
המשפחה הגיעה לגבעת השלושה לאחותה של ברוריה – מינדל לוין שהייתה חברת הקיבוץ. לאחר מספר חודשים התיישבה המשפחה בגבעתיים וברוריה החלה ללמד בביה"ס 'כצנלסון'. דורות על דורות של תלמידים חינכה ולימדה. עשרות מחזות, שירים, ריקודים ומסיבות ארגנה. עשרות ילדים שלא תפסו קריאה, חבים לה את העובדה שלא תייגו אותם כילדים מתקשים, בזמן שעוד קראו לילדים אלו 'עצלנים'. היא הבינה שאין קשר בין אינטליגנציה לבין תהליך תפיסת הקריאה. 'המורה ברוריה' הייתה לשם דבר בגבעתיים.
היא החדירה בנו – בנותיה את האהבה לספרות, תרבות, אומנות מוסיקה, את הדחף לעולם לא להפסיק ללמוד.
תמיד אמרה שלמרות הקשיים אנחנו ברי מזל שיש לנו מדינה.
היא ואפרים צורף, בעלה הפכו את ביתם בערד למרכז לאנשי תרבות, אומנות וספרות.
בגיל 13 כתבה הילדה בריינדל בגון את השיר:
"העולם שטוף אור / העולם שטוף צל,
בין רגע היום / בין רגע הליל / ואני אני צל עובר
".
שיר זה חקוק על מצבתה בבית העלמין בגבעת השלושה.
יהי זכרה ברוך.

ברוריה וחברתה צביה לובטקין