צור בצלאל

הרבה מכירים את אבא שלי כחבר, כמנהל עבודה קשוח, כבעל תפקיד כזה או אחר, כחבר במקהלה ששר בהתלהבות, כסבא נפלא, ועוד ועוד. אני רוצה לספר על האבא שלי.
אבא שמאוד אהב את הקיבוץ ואת נופי ילדותו. אבא גם מאוד אהב לטייל: בארץ, בקיבוץ וסביבתו. כילדה זכורים לי הרבה טיולי אופניים- בהתחלה על הכסא מקדימה, כששפמו וקולו מדגדגים בראשי, ואח"כ על הידיים וכשבגרתי בהמשך טיולי אופניים וטיולים ברגל. חלק מהטיול היה מפגש וחברותא. אפילו כשבגר ועשה צעידות היה מסתובב בשבילי הקיבוץ וסביבתו, וכך תמיד היה פוגש אנשים, מתעדכן או יודע תמיד איפה שתלו עץ או עשו מדרכה חדשה. איפה זרקו אופניים שניתן לשפץ או האם הכותנה כבר מוכנה לקטיף. בטיולנו הוא היה אומר: "לא חוזרים אף פעם באותה הדרך", ואנחנו מאמצים את המנטרה הזו עד היום, כי אבא אמר כך. הוא לקח אותנו לטיולים רגליים באיזור: מעמיס על גבינו וגבו תרמיל צבאי ישן עם סנדביצ'ים ומימיה מימי המנדט וצועדים כשהוא שר משירי ארץ ישראל האהובים עליו. נהג לומר : "את הארץ מכירים מהרגליים", הירבה בסיפורים פיקנטיים על הנוף, על הטבע ועל האנשים. והכל מלווה בשירים ונגינת מפוחית.
בכלל, המוסיקה והשירה היו חלק מההווי בבית. אבא לימד עצמו לנגן במנדולינה, באקורדיון, מפוחית, ומכל צינור עשה חליל לנגן בו. כשהייתי מגיעה ל"חדר" יכולתי לשמוע את אבא עושה חזנות במקלחת, וכשלקח את המפוחית הפליא לנגן ולרקוד גם יחד: הוא ואמא היו פוצחים בריקוד קרקוביאק, כשהוא מחזיק המפוחית רק בשפתיו. אני הייתי מביטה בהשתאות ובהערצה. את האבה הזו לריקוד החופשי והמשוחרר קיבלתי בבית הזה השמח.
לאבא היה חוש הומר, לעיתים ציני וחצוף, אך תמיד מלווה בקריצה. אפילו בחולי ובכאב שלו ידע להפעיל הומור והקל על כל סיטואציה מביכה. כך למשל כשהגענו לבית החולים הרופא שאל אותו "כואב לך משהו?" והוא ענה "לא". אז מדוע באת לאן? אני יודע…יש בי"ח אז באים…באותו רגע כולנו הוקסמנו והוא נעשה לחביב המטופלים. ושלא תטעו אבא החזק והגיבור, לא ממש אהב בתי חולים ודם. כשהייתי בת עשר לקח אותי לבי"ח לבקר חבר שעלה על מוקש. כשנכנסנו לחדר אבא החוויר ואני הקטנה נאלצתי לסחוב אותו החוצה חצי מעולף.
כזה היה אבא- מרשים, גדול, חזק, אך לא פחות מכך עדין ורגיש.
ואני רוצה גם לספר לכם עוד על אבא שאני גיליתי רק לאחרונה, כאשר נהיה בלתי עצמאי ותלוי באחרים.
גיליתי את אצילות נפשו, חוסר הנרגנות, את הסיבולת הבלתי נתפסת לשאת כאב גדול מבלי לקטר או להשמיע קול. גיליתי אדם שגם בשיא כאבו חשב על אחרים, התבדח עם הסביבה והרגיע את כולנו. גיליתי אדם שמתמודד עם הקושי מבלי לאבד את הרצון לנסות ולחזור לתפקוד עצמאי ולו במעט. כשקיבל קלנועית שבה אליו חלק מעצמאותו ולא היה מאושר ממנו. הוא הפליא אותנו ביכולות שכבר חשבנו שאבדו. הוא זרם, הוא התחשב, הוא הכיר תודה ולו רק במבט עיניים וחיוך. אפילו בימיו האחרונים כשדיבר רק עם עיניו ושפתיו ללא קול, ניסה לרצות אותנו ולא להכביד. ליטף בעיניו, נישק בעיניו, אהב בעיניו, הכיר תודה לכולנו בעיניו.
כשאבא קיבל את המטפל הנפלא פרוילן מיד התייחס אליו כאל בן משפחה הדואג לו. הוא הכיר לו תודה על כל דבר שעשה עבורו, והעניק לו חיבה ויחס אבהי. הוא דאג שאנחנו תמיד נדאג קודם לפרוילן ואח"כ לו. כשהיה מדובר במתוקים- ששניהם כ"כ אוהבים- אפילו בבי"ח שמר לו ממתקים. אבא העניק לו אהבה וקיבל יחס וטיפול אוהבים עד נשמתו האחרונה.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לפרוילן המטפל של אבא, בחור נדיר עם לב וידיים מזהב- שזכינו בו. ועכשיו אגיד לו כמה מילים באנגלית.
Froilan, on behalf of Abba and all our family I would like to say a big thank you! Words cannot express our gratitude to you. We love you and thank you again