קלין גניה

גניה איינהורן נולדה בעיר לודג' שבפולין, למשפחה גדולה של תעשיינים וסוחרי טקסטיל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, בהיותה נערה בת 16, נאלצו גניה ואחיה סאלק והוריהם לעזוב את לודג' ולעבור לבית סבא וסבתא מצד אמה, שהתגוררו בעיר הבירה ורשה, מתוך אמונה שיהיו בטוחים יותר עם הסבים.
הגרמנים ריכזו את היהודים בגטו ורשה והחיים נעשו קשים ומאיימים.
ההורים החליטו באומץ רב, להבריח את ילדיהם לעיר צ'נסטחובה לבית סבא וסבתא מצד אביה של גניה, בתקווה שילדיהם ינצלו.
זמן קצר לאחר הגיעם ברכבת לצ'נסטחובה הגרמנים הגבירו את תהליך ההשמדה, הסבתא והסבא נרצחו במרתף ביתם.
גניה, סאלק אחיה והדודים רוכזו בגטו צ'נסטחובה, בו התחיל מיון של היהודים ע"י הנאצים. סאלק ודודתו הופנו לרכבות ההשמדה.
גניה הופנתה למחנה עבודה בשם "חאסק פאלסרי", בו עבדה גניה בתעשיית הנשק למאמץ המלחמתי של הנאצים. שם שרדה במשך שנות המלחמה עם קבוצת נשים שהפכו לחברותיה הטובות ביותר, עד ליום שחרורן מן המחנה ב- 17/1/1945 ע"י הצבא האדום והיא בת 22.
גניה נשארה להמשיך את חייה ללא ההורים, אחיה, הסבים והדודים… כל משפחתה החמה והאוהבת נרצחה ע"י הנאצים.
לאחר המלחמה הכירה גניה את דויד קלין ששרת בצבא האדום והשניים נישאו ובנו את משפחתם הקטנה. הם עברו לעיר קוטנו שבפולין, שם ניהל דויד מפעל לעשבי מרפא. בעיר קוטנו נולדו להם שתי בנותיהם הבכורה אינקה בשנת 1953 ואחותה אניה בשנת 1956.
בשנת 1958, כשנפתחה האפשרות לעליה ארצה ולאחר שנתקלו בגילויי אנטישמיות, החליטו גניה ודויד לעלות לישראל.
לאחר מסע ברכבות ובאוניה, הגיעו עם בנותיהן לארץ והצטרפו לקיבוץ גבעת השלושה ב- 1/4/1958.
גניה עברה קשיי הסתגלות לא פשוטים לחיי השיתוף בקיבוץ ובמיוחד לחינוך המשותף , שאילץ את הבנות לישון בבתי הילדים בלינה המשותפת כפי שהיה נהוג.
בקיבוץ עסקה גניה במשך שנים רבות בחינוך ושימשה כרכזת הגיל הרך. ולאחר מכן שימשה כרכזת חברת הנוער בקיבוץ.
כשהגיעה לגיל שבו הייתה יכולה כבר לפרוש מהעבודה, התעקשה להמשיך לעבוד בחנות הנעליים "נגה" של הקיבוץ עד גיל 92.
דויד נפטר בשנת 1994 בגיל 80.
גניה נפטרה בגיל מופלג בהיותה כמעט בת 101.
גניה ודויד קבורים זה לצד זו בבית העלמין של גבעת השלושה והותירו אחריהם את שתי בנותיהם, שישה נכדים וארבעה עשר נינים.
יהי זכרה ברוך.