רבינר תקווה

כ"ח תמוז תרצ"ז - 7/7/1937

ז' אלול תשע"ג - 13/8/2013

שם אב: חיים

שם אם: גיסיה

רבינר תקווה

תולדות חיים

אמא שלנו תקוה (תיקי) רבינר נולדה במושבה חדרה בארץ ישראל, להוריה גיסיה וחיים ציגל ז"ל, ילידי פולין; למדה והתחנכה על פי ערכי תנועת העבודה.
בגיל 17 עברה לקיבוץ גבעת השלושה של אחרי הפילוג, שם הכירה את אבא שלנו, דן רבינר. הם למדו וסיימו יחד י"ב כיתות. את השרות הצבאי עברה בחיל חימוש. מיד אחרי שהתחתנו ב-1956, פרצה מלחמת קדש . ניר הבכור נולד לאחר המלחמה, ובהמשך מירי ב-1962 וחן ב-1970.
מצעירותה עבדה אמא בטיפול בילדים בקיבוץ ויצאה ללימודים ארוכים בסמינר הקיבוצים במסלול מטפלות – גננות, הדריכה אישית יולדות וליוותה כיועצת חינוכית ומקצועית בתנועה הקיבוצית המאוחדת. בין לבין ניהלה גם את הקפיטריה של הבריכה בקיבוץ, שזרה פרחים, ערכה ועיצבה שולחנות ואירועים ואפתה עוגות גם יפות גם טעימות, והכל תמיד בטוב טעם ובאסתטיות רבה.
אמא הייתה החלוצה בהקמת בית ילדים וגנים המשלבים ילדים מחוץ לקיבוץ, מה שלימים הפך עסק כלכלי מניב.
בחירתה להיות "פועלת" (כפי שהגדירה עצמה ברישום קורות חייה), במפעל הזה של גידול וחינוך דורות העתיד, נבעה לא אחת מתוך החסך שהיה לה בגידול ילדיה הפרטיים ובשמירה עלינו תחת כנפיה הרכות.
כמיהתה לאימהות, הסלילה אותה לבחור במקצוע של אם קולקטיבית, כל חייה.
מחקרים ורשימות רבות נכתבו אודות הלינה המשותפת, אולם את התיאור הצורב ביותר שמעתי מאמא שלי בערוב ימיה.
היא אמרה לי: תביני, " ילדתי את הילד שלי ואין לי את הילד".
לדבריה, המצוקה הזו שלא יכלה לה כי "זה מה שהיה מקובל" בחינוך המשותף, גרמה לה לא אחת למירמור גדול, אך גם לפעולה. גם במעבר בתחילת שנות ה-70 ללינה משפחתית בקיבוץ גבעת השלושה ובתנועה הקיבוצית בכלל, הייתה אמא שלנו חלוצה; אולם את החוויה המתקנת של ההורות חוותה דרך נכדותיה ונכדיה ועשתה כל שידעה ויכלה לתמוך בנו בגידולם ובחינוכם.
אמא אהובה נפטרה והשאירה אחריה – שלושת ילדיה, סבתא לששה וסבתא רבא לשניים. נזכור ונשמר את עוצמת המשפחתיות שהנחילה לנו- לדורות.
יהי זכרה ברוך.

כתבה : מירי (רבינר) גרוטו

תקווה מסדרת פרחים לחג

תקווה עם קבוצת ילדים בפעולה חינוכית