רוזנצוויג (הוברמן) מרים

ז' סיון תרס"ז - 20/5/1907

כ"ו אייר תשמ"ג - 9/5/1983

שם אב: יוסף

שם אם: חוה

רוזנצוויג (הוברמן) מרים

תולדות חיים

מרים נולדה בעיירה זבירצ'ה, פולין. קהילה יהודית קטנה. כשההורים שלה נפטרו היא הייתה בת 12. אחותה ציפורה הייתה בת 8 שנים.
מרים הבינה שאסור להתייאש, המקרה חיסן אותה וחישל אותה להתמודד עם החיים. היא לקחה אחריות על אחותה ובעדינות נפשה הפכה לאם ואחות – משענת יחידה. וכך נמשכה אהבתן עד יומה האחרון.
בהיותה בת 18 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. היא בלטה בפעילותה בקן של התנועה: רצינית, אחראית, נפש רגישה ומוכנה תמיד להגיש עזרה לזולת. היא הדריכה את שכבת הצעירים בקן. החניכים אהבו אותה בהרגישם שלא מחנכת עומדת לפניהם אלא אחות ואם.
בישיבות הקן התייחסו לדעותיה הנבונות והאחראיות בכבוד רב. הייתה בין הראשונות בעיירה שהחליטה לעלות ארצה. בשנת 1930 עלתה יחד עם אהרון בעלה לארץ והצטרפו לקיבוץ עין החורש. כעבור 5 שנים נתגלעו חילוקי דעות והם החליטו לעבור לקיבוץ גבעת השלושה.
עבודתה הראשונה בקיבוץ הייתה לצאת השקם בבוקר לפרדסים המרוחקים לעבודה בברור התפוזים. העבודה נעשתה בישיבה על הקרקע בצריף הדל ובתנאים קשים מאד , אבל מרים מעולם לא התלוננה. הבינה והעריכה משמעות השגת יום עבודה.
בתקופת הפילוג בקיבוץ מרים מונתה כמרכזת חינוך השקיעה הרבה כוחות ומרץ בזירוז בנית בתי הילדים החדשים בנזלה כדי לאפשר העברה בזמן.
רוב השנים עבדה בבתי הילדים, השקיעה את נשמתה להעניק להם יחס חם לכל ילד וילד. בעיקר הייתה משענת לילדים הבוגרים יותר. עזרה להם בתשומת לב בשיחה ובעצה טובה. הילדים אהבוה ונתנו בה אמון. מאוחר יותר עברה לטפל בחברות הנוער שבאו לקיבוץ. מרים שמשה להם אם-בית. הייתה לה גישה נכונה לכל חניך וחניך. קשרה קשרים עם המשפחות של החניכים מחוץ לקיבוץ. וכולם אהבוה.
מרים השתייכה לבית הלל. גם בזמן שחבר לא התנהג בסדר , מרים מצאה משהו להצדקתו.
והנה לפתע בשעת עבודתה ב"נוגה" – בית החרושת לנעלים של הקיבוץ התמוטטה , ליבה נדם. ופתיל חייה כבה.
השאירה את בעלה אהרון ושלושת ילדיה – גיורא, אהוד, צביה ונכדים.
יהי זכרה ברוך.

מול קברך / כתבה צביה, ביתה של מרים

אני יושבת על יד תלולית עפר טרייה…יושבת…יושבת…
אני לא יכולה להאמין. לא יכולה להבין…. לתפוס….
נדמה לי שהנה, הנה את באה אחרי, ומדברת אלי. אני שומעת אותך שואלת :
" מה את יושבת כאן? למה את מבזבזת את זמנך? קומי, נצלי אותו!"
תמיד היה לך חבל על הזמן. תמיד הרגשת שאם לא תעשי משהו מועיל ופורה – זה יהיה בזבוז זמן. ואת שנאת ביזבוז. רצית להספיק, עוד ועוד…
לכן מהרת, ועשית, ועבדת, וטפלת, ועזרת, בלי הרף, עוד ועוד…
גם אם היית נחה קצת זה היה כדי לזנק ולהמשיך לעבוד. במרץ ובעקשנות ובכוחות מחודשים.
ועכשיו … אני אמורה להבין שאת נחה על משכבך. .. ואני צריכה להבין שלא תקומי עוד…איך?
נכון, זכית למות בכבוד. בקשתך נתמלאה. הלכת מהר, בלי כאבים, בלי להיות למעמסה, בדעה צלולה, ובאמצע העבודה. כמו חייך כך במותך.
כמו חייל על משמרתו.
אבל למה, למה המשמרת כבר נגמרה , עוד היו תוכניות שחפצת לעשות. " כל דקה שעוברת, אינה חוזרת"- כך אמרת וכך עשית. ניצלת כל דקה עד הסוף. ביעילות מפתיעה ובשלמות מעוררת קנאה.
תמיד שאפת ליותר, לעוד, למושלם – מעצמך.
ועכשיו נותרו רק הזרים שעל קברך. …ואני יושבת ובוכה. והדמעות זולגות וזולגות… ואני נבוכה..
רגע אמא, עוד רגע… עוד קצת… נכון, חבל על הזמן. חבל "לבזבז" אותו , אז תני לי עוד רגע לשבת ולכאוב. עוד קצת לבכות…
אני יודעת שצריך גם לעשות משהו. אעזור לאבא לשאת את הכאב. אטפל במה שנשאר ואשתדל לעשות דברים שרצית שיעשו – לפי דרכי.
ביומך האחרון נפגשנו בחטף ונפרדנו בחטף- כי מהרנו.. בבוקר ראיתי אותך פעילה ותוססת ובערב – מונחת דוממת.
כמו עלה בשלכת.. נשרת בלי קול. והשארת צלקת עמוקה בלב המשפחה.
והנה נפל העץ …..ונפילתו פגעה קשות בקרובים לו ביותר, ובחסרונו- מורגש בסביבה כולה.
כך פתאום את לא איתנו עוד…
רק נתתי לך נשיקה… ארוכה ואוהבת.. כל כך אוהבת,, כל כך רוצה להתפייס ולפייס. לחייך הייתה קרה אבל פתאום כל כך רכה.. רכה כל כך ומקבלת.
אני לקחתי אז את דמותך עמוק לתוך ליבי.
אמא שלי…..