רוט מרים

ב' אייר תרפ"ז - 4/5/1927

א' טבת תשפ"ב - 4/12/2021

שם אם: צילה

רוט מרים

תולדות חיים

אחרונה לשבט רוט – שעלו ארצה – שבורים, חבולים ופצועים בעקבות מלחמת העולם.
בשנת 1939, מספר שבועות לפני פלישת הנאצים לפולין, בהיותה בת 12, ברחה מרים עם משפחתה לעיר ורשה. אמה -צילה סדרה לכל המשפחה תעודות פליטים והם עברו לרוסיה. שם שרדו את ששת שנות במלחמה.
בשנת 1946 הגיעו מרים ואחותה רבקה למחנות הפליטים שהקימו בנות הברית בפולין. במחנות הייתה פעילות ענפה של נציגי היישוב, שעודדו אותם לעלות ארצה.
שם פגשה מרים את אבינו שמואל רוט. שמואל ריכז סביבו קבוצה גדולה של פליטים יהודים צעירים, שהתכוונו לעלות ארצה לקיבוץ.
אהבה גדולה התפתחה בין מרים לשמואל. מרים רצתה לנסוע לאמריקה ואילו שמואל, שהיה ציוני ושליח התנועה – התעקש על עליה לישראל – לקיבוץ.
בפברואר 1947, בטקס קבלת השבת במחנה נישאו מרים ושמואל, הם נדדו ברחבי אירופה, כשאמא בהריון והגיעו למחנה דפנה שליד העיר מרסי בצרפת.
ערב פסח עלו 3000 מעפילים על הספינה: 'תיאודור הרצל' – בדרכם לישראל. מול חופי ישראל, נתפסה הספינה ע"י הבריטים וכל המעפילים הועברו ע"י ספינת מלחמה בריטית למחנה בעיר פמגוסטה שבקפריסין. מרים שמרה כל חייה על קשר עם חבריה מהמחנה.
בספטמבר נולד בנם הבכור – נחום בקפריסין. ב- 28 בנובמבר 1947 הגיעה ארצה, "אוניית הילדים" , שמנתה 2500 ילדים עם הוריהם. למחרת ה- 29/11/1948 הייתה הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
מרים ושמואל התיישבו בקיבוץ גבעת השלושה בו נולדו להם שני בנים נוספים: חגי ואיציק.
חייה של מרים בקיבוץ היו מורכבים : צעירה יפת תואר, בת עשרים, ללא שפה, לא משוכנעת שזו דרכה. זכורים לי ויכוחים קשים ביניהם, לא פעם עמדה לעזוב. תחושת האכזבה תלווה אותה כל חייה.
שמואל השתלב מיד בכרם, היה אדם חברותי, דובר אנגלית ועברית, שרצה לעסוק בחקלאות. שמואל נפטר בהיותו צעיר בשנת 1967. חגי נפטר אף הוא בשנת 1984.
מרים חוותה שבר עמוק ונדמה היה כי כרתה ברית עם אדמת הקיבוץ – בה קבורים שני אהוביה- בעלה ובנה. ומתוך השברים, אספה את עצמה והתמסרה בכל מאודה לגידול ולטיפוח נכדיה. בגיל 94, בנר שביעי של חנוכה, הצטרפה מרים לשמואל וחגי – אהוביה.
יהי זכרה ברוך.

כתב: בנה נחום רוט

הספדים

אמיצה, חסונה, נחושה – אלה רק חלק מהאסוציאציות שעולות אצלי בבואי
לכתוב עליך ולהגיד לך ברגע הפרידה, שהיית אימא, נדיבת לב, אישה לוחמת. כן זה מה שאת בשבילי.
אני מוקירה תודה על שנפרדת מאתנו בשיבה טובה, ונתת לנו זמן להתרגל לאפשרות שנפרד ביום מן הימים. את עצמך לא זכית לכך לאורך חייך, וברוב הפעמים האסונות שפקדו אותך באו בהפתעה והסתיימו ביגון גדול.
אני לא נפרדת ממך כמי שנפרדת מקשישה שחצתה בחייה היסטוריה של כמעט 100 שנים.
אני עוצמת עיניים ונפרדת מהילדה בת 10 שהיית: משחקת קלאס בחצר בית הספר וחולמת על נסיכים וטירות, צוחקת עם חברותיה מבלי לנחש את העומד לבוא. תודה לך ילדה על התום, התקווה, ונדיבות הלב שזרחו מתוך העניים הכחולות שלך ובהקו עד יומך האחרון.
אני עוצמת עיניים ונפרדת מנערה בת 20, חובקת תינוק לאחר שנים של מסעות קשים ללא בית, רכוש, או עתיד ברור. אנחנו – דור השפע לא מצליחים אפילו לדמיין את המצב – נערה הרה נודדת בין מחנות פליטים ברחבי אירופה הפצועה, כורעת ללדת בתנאים שרק אלוהים יודע. 'אמא – נערה' ללא כל ידע מוקדם או עזרה מסביב עושה כמיטב יכולתה להאכיל, לחבק ולנחם את התינוק ולהעניק לו עתיד . סבתא, אני יודעת שעשית כל מה שיכולת וכל מה שידעת לתת לבניך, נתת.
אני עוצמת עיניים ונפרדת מאלמנה צעירה בת 40. שבורת לב ועייפה מלסעוד את אהוב ליבך, שזה עתה הלך לעולמו והשאיר אותך עם שלושה בנים. אישה יפה, בשלה, בשיא ימיה. האם עוד ישנה זוגיות שכזו, שגם לאחר לכתו של סבא שמואל – אש האהבה לא כבתה? גם שנים לאחר מכן דיברת בערגה על דמותו של סבא שהיה לך למשענת ומידותיו הטובות כאדם , שגרמו לך להתאהב בו.
אני יודעת שאחרי לכתו, היה לך קשה מאוד עם הסטטוס החדש. היית מחוזרת מאוד. לפעמים הייתה רומנטיקה אבל לפי סיפורייך- לפעמים זה היה בוטה וגס עד כדי לבקש מאבי להישאר איתך בבית עד שעות מאוחרות פן יגיח מחזר לא צפוי לשגע אותך. אני שמחה בשבילך שלא נכנעת לאבל וידעת להרים את הראש ולא ויתרת על אהבה , ואפשרת לעצמך להחזיר זוגיות לחייך והפעם עם שמואל אחר – שמוליק ברוסטין. שהיה לנו סבא מדהים, אוהב ודואג עד ימיו האחרונים.
אני עוצמת עיניים ונפרדת מהאם הדואבת שהיית, שזה עתה איבדה את בנה – חגי בגיל צעיר כל כך, לאחר מאבק קשוח במחלת הסרטן. רק אלוהים יודע עד כמה בלתי נסבל- הכאב. מאז ועד היום הזה, כמעט 38 שנה אני מנסה להבין איך עוד יכולתי אני לנחם איך יכולתי להשכיח מעט את הכאב. אני לא אדם מאמין, אבל היום אני מקווה שיש עולם הבא, ואת זוכה לחיבוק חזק וארוך- מחגי ואתם מביטים אחד בשני לעומק הנימים ושוב עבור כל השנים של הגעגועים הבלתי הנתפסים האלה. רציתי שתדע חגי, שלמרות, שהפרידו ביננו רק 3 שבועות – בין לכתך והולדתי – הכרתי אותך בזכות סבתא כאילו התהלכת ביננו תמיד.
אני עוצמת עיניים ורואה אותך סבתא שלנו – האוהבת ותומכת ומעורבת עד ימיך האחרונים. זכינו שהיית סבתא שלנו, ואת חלק מנימי נפשנו, אין זיכרון משפחתי שאינך חלק ממנו. אין ארוחת שישי או חג שעשינו בלעדיך, אין שום הישג בחיינו האישיים שלא חלקנו איתך. ואת כל כך שמחת וצחקת ונהנית לשמוע כאילו מדובר בפלא – הישג היסטורי.
נתת מקום של כבוד בביתך לכל תעודה והוקרה שאספנו כולנו עם השנים, כל אלו היו מקור לגאווה ולעונג ונכנסו למוזיאון חייך.
סבתא, אני כל כך רוצה להודות לך על כל מה שעשית בשבילנו כל השנים:
זוכרת איך סבא ואת הייתם לוקחים עבורנו את הכביסה ממחסן הבגדים כדי להקל על אימא ואבא, והיית מסדרת ומקפלת לנו את זה בפעם השנייה כדי שכל שיישאר זה להכניס לארון.
זוכרת איך היית באה לבקר אותנו בילדותינו בגן כשהיינו בחצר כדי לראות שאנחנו בסדר ואנחנו נהנים ומבלים עם שאר הילדים ושהמטפלות משגיחות כמו שצריך? היה כיף לראות אותך אז. אני עד היום נזכרת שלפעמים היינו גם בוכים ורוצים אליך. כמה חשובה היית לנו והזמן איתך היה כל כך מהנה.
נזכרת איך היית לוקחת אותנו בסל של האופניים חזרה לבית ההורים אחרי שבילנו אצלך את אחרי הצהריים. היית מחזירה אותנו אכולים ושתויים, רחוצים ומסורקים היטב אחרי שהנחת לנו קרם הגנה על הפנים. איזו כברת דרך עשית מאז היותך פליטה באירופה ועד שהפכת סבתא לנכדים מטופחים. עד היום כשאני מורחת קרם פנים אחרי המקלחת אני חושבת עליך ועל הרגלי הטיפוח המדהימים שהיו לך.
זוכרת איך היינו באים אליך אחרי בית הספר או הגן היינו יושבים עם סבא שמוליק ואיתך שעות וקוראים ספרים, שומעים סיפורים על המסעות של נחום מעבר לים, משחקים משחקי חשיבה ומציירים, מסתכלים באלבומים ושומעים שירים בטייפ הישן. כמה בילינו ביחד, איזה כיף זה היה. עד כמה חשוב היה לך שנלמד לבטא ולהתבטא בשירה, במשחק, בציור, בכתיבה ונגינה. סבא שמוליק ואת תמיד טיפחתם בנו את הרוח, את הביטוי העצמי והיית נהנית מכך מאוד. אני אסירת תודה לך ולסבא שמוליק על כך לעד!
תודה רבה שהאמנת בנו, שאפשרת לנו לבחון את גבולות שלנו, לפתח את הכישרונות שלנו ולהתנחם במגוון הפינוקים שהיית מכינה לנו החל מארוחות שהיית מכינה "יש מאין".
זוכרת אותך כל שישי מדליקה נרות שבת. לא היית אישה דתיה בכלל, אבל זה המנהג היחיד שהבאת מבית אימא והיית מקפידה עליו עד הימים האחרונים. ובהדלקת הנרות היית מזכירה את אימך ומשפחתך. נרות השבת היו בשבילך סמל לשלמות המשפחה, לקדושה שלה. הדרך שלך לבקש עבור כל סובביך שלום שלווה חסד.
סבתא אהובה שלנו, איזו אימא נפלאה היית, וכמה אהבה ידעת לתת לבניך שגם בגילם המופלג היו ילדים שבהם היית גאה ולהם דאגת שלא יחסר כלום. עד יומך האחרון . אין יום שאבא ונחום לא הגיעו לשבת איתך – לא רק לבדוק את שלומך, אלה ממש לשבת, לשתף אותך בחדשות האחרונות, לספר על העבודה, על הבילויים על הילדים והנינים. כי דעתך תמיד נחשבת ותמיד השיחה נעימה. וכך גם לנו, כל פעם שבאים זה תמיד לזמן ארוך, לעדכן במתרחש, לשתף ולשמוח כשאת נשארת גאה ושמחה במעשה ידינו.
היית אישה מעורבת, שדורשת בשלום כולם ומברכת את מי שבא בדרכך בשבילי הקיבוץ. זוכרת איך היית אוהבת לשמוח בשמחתם של הורים חדשים והיית מתעדכנת בעלון הקיבוץ למי לאחרונה נולד ילד והיית יושבת לסרוג לו אפודת צמר, כובע וזוג נעליים כדי להעניק לו במתנה. זה תמיד היה "פרויקט" שאת עובדת עליו, ועשית זאת ממש עד שידייך התחילו לבגוד בך. אני זוכרת כמה עצוב היה לך כשחבר קיבוץ היה הולך לעולמו.
בשנים האחרונות נתמכת באנשים נוספים- ששמרו עליך במסירות רבה ובנדיבות אין קץ.
אני מודה לאימא שלנו, שעשתה הכול כדי להקל עליך- והייתה שם בכדי לסייע לך בכל יום ובכל שעה כדי שלא תהיה דקה אחת של חוסר נוחות או מורת רוח – זוהי דוגמא ומופת לקשר מלא חמלה ואהבה בין הדורות. לנדב- אחינו שדאג להקל על סבלך בימים של מצב רוח ירוד והגיע לסייע לך בבתי החולים מתוך אהבה ענקית ומסירות עצומה. תודה – לרון זלצמן, שבמשך שנים סייע לך במסירות ותמיד עם חיוך על הפנים, בזמינות מלאה, והרבה מעבר לגבולות תפקידו. ואחרונה- ג'ינקי המטפלת, שמהלך השנים הפכה ממש למשפחה שלנו, שסעדה אותך לילות כימים, בסבלנות, ברוך ועדינות שהיית ראויה לה.
נחום דודי ואבי איציק – אני משתתפת בצערכם, אני יודעת איזו אימא איבדתם ויודעת שכואב לכם מאוד. אני מחזקת את ידיכם וכולנו פה בשבילכם.
סבתא אהובתי נוחי על משכבך בשלום, היפגשי עם אהוביך ודאגי רק לכם עכשיו.
יהי זכרך ברוך.

כתבה: נכדתך ירדן רות