קיסר רותי (לבית הדרי)

א' סיוון תש"ח - 28/5/1948

י"ד אב תשנ"א - 25/7/1991

שם אב: יצחק

שם אם: סוניה

רותי קיסר (לבית הדרי)

תולדות חיים

אתמול הייתי ענוגה, פתוחה ורכה,
והוא לא זרם,
היום הוא זורם,
רחוק רחוק
ואת ענוגה, פתוחה ורכה.
(שיר שכתבה)

רותי חיה את חייה בגן הרוחות של הצבעים, הקולות והמראות. רותי ראתה אותו בעיניה הפנימיות שהביאה איתה עוד מילדותה: בהיותה בת שנתיים נלקח ממנה אביה לעולמים. מאותו יום לא פסקה מלחתור בים החיים בכל עוז ובמלוא כוח זרועותיה ולקחת מהם ככל שהשיגו ידיה.
אהבותיה כמו גם פרידותיה ואנשים אהובים, ילווה כל חייה. רצף 43 שנותיה, נע כולו בין פרידה ואהבה, לבין לידה וכמיהה להתגבשות,
רותי נשאה בגיל צעיר לבח"ל משה קיסר. יחדיו הביאו לעולם שלוש בנות: נועה, שרי ויערה. ההיריון והלידה הראשונים היו לגביה כפי שביטאה זאת פעם, כמו "התפוצצות של רעם וברק שאחריהם מגיע גשם מפרה וטוב".
חוויית האימהות כל כך טלטלה אותה עד כי לא יכלה לשאת את המקום. קמה ועקרה עם משפחתה הקטנה לערד הרחוקה. שם גדלה את בתה במלוא חום ואהבת האימהות שעצרה בתוכה.
שם גם נתגלתה כאשת חיל ועקרת בית השומרת בקפידה הליכות ביתה. בערד נולדה ביתה השנייה שרי ומשימת חייה האימהית הוכפלה. בו בזמן – מפכה במסתרים ולעיתים פורץ ועולה מסלול קיום נוסף – הלא הם יצירי דמיונה ומחשבותיה – פרי הגיונה אשר כולם נובעים מגרעין החומר של תשוקותיה הקמאיות. רצף חייה נע מעתה בין הלשון, הדימוי והמשמעות לבין השתוקקות.
היה בה ברותי, חופש לקחת מכל שרצתה ולשעבדו לצרכיה הרוחניים, הרגשיים והפיזיים, לעיתים בחוסר סבלנות ולעיתים בהשלמה שבהכנעה, אך מעולם לא תוך התבטלות עצמית.
כלפי הקרובים אליה ביותר, נדחפה להביא עצמה בתכלית האינטימיות עד כד מזיגה ותואם.
כלפי חוץ, טרחה לא פעם להסתיר בצבעי הסוואה, את מורכבותה, אך שלחה כחלוץ לפניה את חיוכה השובב, התמים והמפתה.
הייתה מודעת לגופה שבסך הכול לא עלה עם תפיסת היופי המקובלת שבאופנה, ואך כסות הוא ובתוכו נמצאת היא – פגיעה עדינה ורכה.
במחשבתה ובעיקר בשיחתה עם בני משפחתה ורעיה, הייתה מנתרת קלה כנוצה וממריאה לגבהים שקופים, שמהם, נראה לה גופה הארצי, קצת מגושם ואלי אף אווילי.
בעצם העשור השלישי של חייה, ניכר בה תהליך צמיחה פנימי, לעיתים סמוי, יכולתה הקוגניטיבית הלכה וגבהה ועם זאת לא הועמה יכולה האמיתית לגעת בפנימיותם של אחרים, מה שלא פעם הפתיע גם אותה.
בשנותיה האחרונות, שלא ידעה אותן ככאלה, נולדה בתה השלישית יערה. אז כבר שקעה וחיפשה את האור בקניית דעת, בלימודים, מה שהביאה לחיבוטי נפש עצומים בין רצונה להצטיין בלימודיה, לבין רגשותיה האימהיים לבתה הצעירה.
טרם הבשילו פירות לימודה, והיא נפרדת מבעלה, ובסמוך לכך התגלה כי מחלתה מקננת בה.
גם בהיותה חולה, ידעה להפוך אירוע אפור ליום חג, בני משפחה וידידים רבים הקיפוה והיא ידעה להעניק ולעיתים אף לסעוד ולנחם. כשספרה על אירוע כלשהו, יכולת לחוש את איכותו, כאילו באצבעך אתה ממשש פנינה יקרה ומבחין בפניה ובטיב חלקותה.
היא, שמעולם לא ישבה בצד החיים, נכנעה לראות כיצד סוחבים אחרים את מטענה הכבד וטעם חייה שלה, ניתך ומטפטף.
לבסוף הניחה לכל משבריה וצפה ועלתה אותה ילדה קטנה ונפחדת בתוך ארמון חלומות של ילדות, מנסה לקשור בכוחות אחרונים את הקצוות המנוגדים של עצמה, מסרבת למות ולמצוא שלווה, כדי שתוכל לשוב ולהקשיב בדממה למה שבתוכה.
ביום ט"ו באב הביאנו אותה למנוחת עולמים באדמת הגבעה, במקום שכה אהבה,
יהי זכרה ברוך.

כתב: אבי לוין

רותי שלי / טובה אבירם

באחת התמונות שרותי הקדישה לי, היא כתבה : "בלי מילים, בלי מילים…"
רותי הייתה ועודנה – (למרות שנפטרה לפני כשלושים שנה), חברת החיים שלי- או כמו שמוסה, 'האח הקטן', של רזיה הדרי היה אומר- אתן ידידות נפש, ורותי הייתה מוסיפה
כמו- אן שרלי ודיאנה ברי. (הגיבורות בספרה של מונטגומרי).
בגיל 12 הגעתי לקבוץ , ומרגע שראתה אותי יושבת על יד החלון של הכיתה הכוללת שלנו, (היא הייתה כתה מעלי) נגשה אלי ואמרה – "אני יודעת שאת טובה'לה, בת דודה של אברמל'ה".
מאז הלכנו יחד בשבילי הקבוץ.
היא גבוהה מימני ב – 2 ראשים (תמיד הייתה הכי גבוהה), ושתינו צוחקות ומדברות ספרות באותו הגובה.
היינו נשכבות לרוחב המיטה בחדר של אמה – סוניה הדרי ומתפוצצות מצחוק ממילים 'מגעילות'.. כמו- 'וסת' או 'שדיים'.
סוניה הייתה מפסיקה לנכש את העשבים סביב הציניות שבגינה, נכנסת לחדר ואומרת במבטאה הרוסי: "נו, בבקשה, אפשר להתנהג אחרת?", ושתינו היינו מתפרצות בעוד צחוק אדיר.
עומרי, שהגיע לחדר לאחר אימוני החצוצרה שלו, היה אומר לה – "שטו טי חוצ'ס? (מה את רוצה?-ברוסית), הן בגיל ההתבגרות."
'החברה הכי טובה' שלנו הייתה דמות ספרותית – נטשה מ'מלחמה ושלום'. היינו קוראות את הקטע שבו נטשה שלא יכולה לישון בגלל הירח המלא ובכלל בגלל יפי הלילה.
כשעובד, בעלי ז"ל חלה, רותי הייתה הראשונה שבאה להחליף אותי ובילתה אתו יום שלם אחרי הטיפולים הכימותרפיים. היא כתבה לי מכתב ארוך ובתוכו את המילים הבלתי רגילות האלה :
"אני חשה בבטני, בשיפולי גופי, את האנרגיה שאני מזרימה אלייך כדי לחזק אותך עוד ועוד.
את אהבתי הגדולה. נפלא לראות אותך בחיוניות שלך על כל מישורי החיים בלי לוותר על שום מורכבות. ואת עכשיו כל כך יפה וכל כך צעירה.
אנא מסרי לעובד כמה אני אוהבת אותו" היא הלכה מאיתנו שלוש שנים לפניו.
רותי הייתה אישה מחוננת.
רמת הידע, יכולת הניתוח, המודעות לפרטים – בכל נושא ובעיקר בפילוסופיה וספרות – היו נדירים.
עובד תמיד אמר- 'היא עולה על כל הקולגות שלי באוניברסיטאות בארה"ב ובארץ.
שנים הפצרנו בה שתצא ללימודים אקדמאים, היא תמיד ענתה "המשימה המרכזית של חיי היא לגדל את הבנות".
היא התפנתה ללימודים בגיל מבוגר יחסית- וכשעשתה זאת, צללה בשקיקה ובעומקים שהיו ייחודיים לה – למצולות של הספרות.
לא עלה בידה לסיים את התואר.
ביום שנפטרה הייתי איתה בשעות הבוקר בחדרי החולים של הקבוץ.
-'תעשי לי פן שהשיער יהיה ישר.' עשיתי לה פן.
-'עכשיו אני מוכנה לצאת לדרך', היא לחשה ואני חיבקתי אותה.
ברגע שנכנסתי הביתה בשעות אחר הצהריים שמעתי את צלצול הטלפון.
משה קיסר אמר לי: "רותי נפטרה, ביקשתי שלא יזיזו אותה עד שתגיעי, אני אבין אם תחליטי לא להגיע הרי היית פה בבוקר" – אני באה, אמרתי.
הוא נתן לי את מחברת השירים שלה ואת הספר 'עיין ערך 'אהבה' של דויד גרוסמן שלא הפסיקה לדבר עליו בתקופת לימודיה.
בספר כתבה -"אחד מסימני השאלה הזכורים לי מתקופת ההתבגרות הייתה נחיצותם של החיים ומשמעותם.”
רותי- אהובתי ה'גדולה מהחיים' – שצחקה כמו ילדה, ודיברה כמו זקנה עתיקת יומין.

ינואר 1985- רותי הדרי- קיסר

אני בקבוק חתום
סימני שאלה בתוכי מבעבעים תוססים
מאיימים לפרוץ תחתו
אם יועף הסוגר
אתנדף כעשן
אם יתנפצו דפנותי
אהיה פצועה ונכלמת.
אנא, נקוב בי נקב 
למען תהי עוצמתי ניגרת כאש תמיד.