שמוקלר דבורה

דבורה נולדה בברזנו, ווהלין פולין. עיירה קטנה- ערש גידולה של דבורה, אך התנועה החלוצית הכתה בה שורשים עמוקים.
"החלוץ הצעיר" נתן לדבורה את הדחיפה להגשמה עצמית. באופן טבעי הצטרפה ל"החלוץ" ומשם ישר לקיבוץ ההכשרה. שנתיים הייתה בהכשרת קלוסובה- וקלוסובה אז, על המחצבות שלה והמשורייה הגדולה- תבעה מעובדיה את כל כולם. הבחורות, שלא רגילות היו לעבודות הגבריות כגון העמסת אבנים בקרונות או סחיבת קורות עץ על הכתפיים, עשו מאמץ עילאי בתחרות עם הגויות ועמדו בכך בגבורה.
דבורה הייתה אחת מאלה שעמסה על עצמה את העבודות הכי קשות ויכלה להם.
בסוף שנת 1929 , כשמאורעות הדמים שוטפות את ארץ ישראל הגיעה דבורה ארצה ישר לקיבוץ גבעת השלושה, על אף שרצונה היה ללכת ליגור. הייתה אחת מה-41 , הקבוצה המפורסמת שניסתה "למרוד" בצורת חלוקת העלייה, אך בסופו של דבר נשמעה לתביעת המזכירות הקיבוץ ונשארה בגבעת השלושה.
דבורה לא הייתה בין הבוררות עבודה. כל עבודה הייתה טובה בעיניה והיא עשתה אותה בחריצות. זוכרים אותה בעבודת ריצוף, בעבודה בפרדס, במטבח ובגן בירק.
גן הירק היה כל עולמה. אשת עבודה הייתה . במסירות, בחריצות ללא ליאות ובלי תלונות. לא ביקשה פרסים עבור עבודתה אבל דרשה יחס של עידוד והערכה חברית כנה.
פעם אמרה "איש קטן אני" בכך ביטאה את דרכה בחיי היום יום. הייתה זו התעלות מעל לקטנות וראיית הדברים הגדולים מעל הקטנות של היום האפור, הרגיל.
נשאר לה גם זמן לקרוא ספר טוב והצליחה לדלות ממנו רעיונות ולצטט לעת צורך. הייתה מספרת לילדים איתם עבדה ובכך משכה אותם ועינינה אותם. והם הקשיבו לה ברצון.
בד בבד הקפידה מאד בטיפולה בצמח ותבעה הרבה מכל עובדי גן הירק. היא עצמה, עבדה ממש עד אפיסת כוחות. עבדה, דרבנה, הלהיבה והייתה לדוגמא. בכל האהבה והמסירות טיפלה בכל חלקת ירק שגדל היה בעיניה כבעל חי הזקוק לטיפול המירבי ויש להתמסר אליו בעדינות ובאהבה, כדי שיגדל ויתפתח בתנאים אופטימלים.
כשקרה האסון הנוראי והאוטו התהפך ומחץ אותה בכובדו ביקשה מהמצילים שיצילו קודם את הילדים. וכך נמחצה למוות. בת 41 הייתה במותה. השאירה בן ובת ובעל.
יהי זכרה ברוך.