שרה חיז'יק שפס

כ"ב באייר, תרע"א - 20/5/1911

כ' בשבט, תש"י - 20/1/1950

שם אב: יוסף

שם אם: אטיה

שרה חיז'יק שפס

תולדות חיים

שרה נולדה בויזבה – העיירה הקטנה ליד קובל, עיר המחוז, הייתה מאוכלסת ברובה יהודים. הם עסקו בכל המלאכות ובעיקר במסחר. אביה של שרקה יוסף, היה שוחט העיירה, אליו גם פנו שיפסוק הלכה. כולו הדר ויופי, זקן שחור עיטר את פניו העגולים והיפים. כמובן שבבית היה משטר דתי מובהק, כיאה לשוחט.
כאן ספגה שרקה את טעם היהדות, זמירותיו של אבא ליווה הרבה רחוק מהבית ואכן במקהלה של הקיבוץ לא נעדר קולה ונוכחותה בה הייתה קבועה.
כשמלאו לשרקה 10 שנים עברה לגור אצל סבתא שלה בעיירה סמוכה – מצייב.
כאן למדה את לימודיה היסודיים. לא עבר זמן רב והיא הצטרפה לתנועת ה"חלוץ הצעיר" –
הסניף סאן מנוער מקומי רב ורבים מנעריו ונערותיו נסעו לכינוסי התנועה ומושבות הקיץ שלה. בגיל המתאים התקבלה כחברה ב"חלוץ" ויצאה להכשרה לקלוסובה ודומברוביצה.
היה לה קשה בהכשרה, והיא סבלה ממחלות, אך בכל זאת התגברה והתחשלה.
לאחר שנה וחצי של היותה בהכשרה – עלתה ארצה. היה זה בשנת 1932.
עם בואה, הצטרפה לגבעת השלושה. בשנים הראשונות להיותה בגבעה, עבדה בכל עבודות החקלאות המצויות: קטיף, אריזה, גן ירק ובעבודות אחזקה אחרות בפרדסי ה'שחר'. כמו כן עבדה בביה"ס, במטבח וכמטפלת בחדר החולים.
חיפשה ומצאה לה דרך לפי רוחה. במאורעות 1936 סיימה קורס עזרה ראשונה.
שרקה מאוד אהבה מוסיקה ושירה – ירושה רבת חן שינקה מאביה ר' יוסף השוחט. היא השתתפה במקהלה של פ"ת בניצוחו של ש. קפלן ובכל המקהלות שקמו במשק. תקווה גלעד סיפרה, שכאשר הייתה מטפלת שלה נהגה לשיר את השיר :"אדמה אדמתי", תוך כדי עבודה.
אושרה גבר כאשר דויד שפס השתחרר מהבריגדה, הם הקימו משפחה ונולד בנם הבכור – יוסי .
אך האושר לא נמשך זמן רב, וכעבור שלוש שנים לערך פקדה אותה מחלה קשה, שלא נמצא לה מרפא. בשלב מסוים הייתה נסיגה במחלה, אך אח"כ החולי חזר. הרופאים המליצו לה לא להרות שוב, אך היא אמרה לחברתה דבורה: "אני לא רוצה שיוסי יישאר בן יחיד… אני ממילא לא אאריך ימים".
לאחר לידת בנה השני, מיכאל – גבר חוליה, היא לא נרפאה ממנו ונפטרה 20 יום לאחר הלידה .
שרקה הייתה חברה בקיבוץ במשך 17 שנה.
שרקה הניחה אחריה את בעלה – דויד שפס ואת שני בניה הפעוטים – יוסי ומיכאל.
היא הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעה.

שרה חיז'יק - שפס - 30 למותה, הספדים

מצבה חיה: קורט ברוך
המום אני עומד מול קברך הרענן, שרקה!
אין להאמין שהמוות דווקא אותך, הכניע, אותך שהאמנת בחיים, בכוחות אנוש שעומדים מול גורל מתאכזר.
מי כמוני- כמוך יודע את אופי מחלתך שאין לו עוד ריפוי בימנו ברפואה , בכל זאת האמנת שתנצחי במאבקך בין כוחות אנושיים ובין כוחות נסתרים. לא פעם קינאתי בך על אמונה זו, על הצניעות והפשטות, שנשאת בהן את גורלך. המוות הזה בא עליך על שום מה? מפני שרצית לקלוט מהחיים יותר ממה שנתנו לך?… מפני שאת העזת, האמנת?… בדבר הזה הרי היית בעצם רק נאמנה לאחד הסודות של חיינו. בלי העזה, בלי אמונה, אין יצירה, אין חיים ראויים לשמם ואין האדם מגלה את הכוחות הטמונים במעמקי חייו.
רבים הם הגילויים בדרכנו ובמפעלינו שעמדו נגד כל חוקי הטבע, נגד תבונה, שכל אנושי. יצאנו להחיות שממה, חידשנו ארץ אבות, יצרנו כפרים עבריים קומונות, הגנו על אדמתנו ועל חיינו, ועל כן קנאים אנו ליישב את הארץ הזאת וליצור דפוסים חדשים לחיים עבריים.
אחרי השמדת מיליוני אחינו והורינו בגולה ממנה באנו, נארג ונטווה בפנימיותו של כל אחד מאיתנו מעין שממון נפשי גדול, שתבע לנטוע עצי חיים לזכר אלה שהושמדו , שלא זכו.
את, כאם יהודיה, כחלוצה של תנועה המקדשת חיים עבריים, חשת צו פנימי זה, ובדרכך ארב לך המוות. שרקה! חברות חלוצות, אימהות כמוך בנו להן בגולה ובארץ תנועה שהפכה לאבני יסוד של
קוממיותנו, של עצמאותנו ושל עתיד מדינה.
בפשטות חייהן ובנכונותן להעמיד את חייהן הן לרשות הכלל הן הקימו לעצמן מצבה חיה, שתשמש עדות ומקור של כוח לדורות הבאים. ואנו בהמשך דרכנו נדע להיות נאמנים למשאת נפשן.

אריה רבינר: בחייהן ובמותן לא נפרדו…
שתי חברות היו בגבעה, שתי ידידות, ראית אותן תמיד יחדיו, הרבה שנים יחד, אף צחוקן הדהד יחד
צחוקה של האחת רך כקטיפה ומתפשט כמנגינה ערבה וקולה של השנייה צלול היה וברור ונשמע ברמה. שתיהן צחקו בהנאה רבה, כנהנות ממה שגורם להן צחוק ומצחוקן עצמן.
והנה נשלחה היד הנעלמה ונלקחה האחת. בלקה נחטפה ע"י מר המוות כמה ימים אחרי לידה את בנה יחידה. נעלמה לעד, כשבת צחוק אושר האמהות מרחף על שפתותיה.
התהלכה חברתה שרקה אבלה ודואבת: למה ומדוע המר הגורל לבלקה, הרי זכתה רק עתה באושר הגדול שכה כלתה נפשה לו?
ושרה חולה הייתה אז מאוד וחששה שמא לא תבורך בפרי בטן ולא תזכה באמהות, אך הנה האיר לה הטוב פנים וילדה בן ותקראהו : יוסי. והשמחה במעונה לאין שעור, אך תמיד הזכירה את בלקה: למה לא הגיע לה להיות מאושרת כמוני עם בנה אמישי שנשאר אחריה? "קרב של אמישי הקטן, הסב אליו תשומת לב ותראה את צחוקו ושובבותו, בדיוק כאמו – יולדתו" . כך אמרה מדי פעם.
אך מאנה שרה להיות אם רק לילד אחד ותשאף להגדיל את המשפחה. הסכנה הייתה גדולה, אך מדי קרוב ימיה ללדת, שכחה על הסכנה (בגלל מחלתה) המרחפת עליה ואך את השמחה בחדר ראתה, כשהבכור ישחק את הקרוב להיוולד, ולא שיערה שהקץ כה מתקרב… והנה נולד הבן השני והעליצות הייתה לאין גבול, נראה היה שהכול עבר בשלום, עוד מעט, עוד קצת, היא תקום מלידתה ותהלך עם שני הבנים. אך לעג לה הגורל את לעגו המר, הוא התאכזר הפעם והאויב בטמיר שם את כפו על האם שרקה וחנקה.
ויותרו האב – דויד, יוסי הקטן והתינוק שטרם מבדיל בין הממשמשים אותו, גלמודים. נשאר חלל ריק והעצב מטייל בזויות הקן, מר ומר… והלכו שתי החברות הטובות בדרך שלא שבים ממנה, מבלי לספוג לתוכן את הטוב בקיניהן. הראשונה לא הספיקה לספוג כמעט ולא כלום והשנייה אך מעט מזעיר. ועל זה כואב ודואב הלב.

לדמותה : דבורה גינוסר
שרקה איננה! כותבת אני את המילים 'שרקה איננה' ונדמה לי – לא נכון כל זה. הנה אני מדברת איתה, נכנסת לחדרה, אולם… כל כך קשה להאמין ולהשלים עם זה ששרקה איננה.
הייתי רוצה להעלות אי אלו קווים לדמותה: שרקה בתור חברה בקיבוץ, בתור חברה קרובה להרבה חברים. שוחחנו לא פעם על חברות, היא הייתה תמיד אדישה ולא האמינה בחברות, ואני אמנם ידעתי למה היא לא מאמינה בזה, אך בימיה האחרונים, הקשים ביותר, החלה להאמין שגם ישנה רעות ונכונות האנשים לעזור אחד לשני.
היא סבלה הרבה ממחלה האיומה וגם הכירה את מחלתה. אך תמיד סבלה בשקט ותקוותה שהמדע ימצא סוף סוף תרופה גם למחלה זו.
שרקה בתור חברה בקיבוץ לא הייתה פעילה ביותר, אך חייתה את חייה בשלמות וראתה תמיד את היפה והטוב שישנו בקומונה. היא ידעה גם את המומנטים השליליים שישנם אצלנו , אך תמיד קיוותה כי יהיה טוב יותר. אהבה מאוד שירים, מוסיקה והייתה רגישה מאוד לזה. תמיד רצתה לדעת יותר ולהעמיק. היה בה חוש ליופי, רצתה גם להיות אם להרבה ילדים, כי יפה היא המשפחה הגדולה.
אבל ידעה תמיד כי לא ניתן האושר הזה ולכן גם מילותיה האחרונות היו: "יוסי לא יסלח לי על זה", על מה, יוסי לא יסלח לך? על רצונך להיות אם לבנים, אם מסורה, רגישה ומחנכת את ילדיה?
תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

שרקה ובנה הבכור יוסי.

אברהם אייצ'יס

סבתא שרה ז"ל

שרה אימו של אבא, נולדה בפולין בשנת 1911. בשנת 1932 עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה.
לשרה היה קשה לעבוד בעבודות שהציעו לה בקיבוץ, משום שהייתה חלשה וסבלה ממחלות מתקופת קיבוץ ההכשרה. אך בכל זאת התגברה ועבדה בכל מה שנדרש.
בשנת 1946 נולד בנה הבכור (אבא יוסי) ולא היה קץ לאושרה.
היא חלתה במחלה קשה והרופאים אסרו עליה להרות שוב. אך שרה החליטה להביא לעולם ילד נוסף. היא אמרה לחברתה הטובה דבורה:" אני לא רוצה שיוסי יישאר בן יחיד, כי אני ממילא לא אחיה."
בשנת 1950 נולד מיכאל שפס אחיו הצעיר של אבא. שלושה שבועות לאחר הלידה נפטרה שרה והשאירה את סבא דויד עם תינוק רך ופעוט בן שלוש וחצי. בתו של מיכאל שפס -בת דודתי בקליפורניה שרית נקראת על שמך.
קברה הועבר לפני מספר שנים מגבעת השלושה הישנה לבית הקברות שבקיבוץ.

כתבה: נכדתה נעמה שפי