תירוש (טרשנסקי) מרדכי (מוטל)

מוטל נולד בעיירה ישינובקה הסמוכה לביאליסטוק, פולין. בנעוריו היה אחד הפעילים המרכזיים בתנועת הנוער הציונית, "החלוץ".
את חייו התנועתיים התחיל בגיל הילדות ויציאתו להכשרה הייתה עבורו טבעית. בית ההורים שהיה ציוני, העיירה ישינובקה שברובה הייתה ציונית, ביה"ס "תרבות"," החלוץ הצעיר" – כל אלה השפיעו על חינוכו. "הכבידה עלי רק עצבותו של אבא והדמעות שזלגו מעיניו בעת עזבי את הבית", כתב מאוחר יותר בספר "תל-חי- קיבוץ הכשרה בפולין" (תשל"ט).
עם האיחוד של שלושת הקיבוצים בפולין: "תל-חי", "המעפילים" ו"הכובש", נבחר מוטל למזכירות הפעילה וריכז את פעולות ה"גוש" שעבר בהמשך לביאליסטוק והפך למרכז התנועה. היו אלה ימי הרנסאנס של תנועת "החלוץ" בפולין. התנועה החלוצית הפכה להיות לגורם רציני ברחוב, בעיירה ובמשפחה היהודית. חבריה הסתערו על מחוז ביאליסטוק ושלחו נציגים לעיירות השונות כדי לכבוש כל עבודה ולהקים פלוגות חדשות. העבודה העיקרית הייתה בחטיבת עצים.
מוטל מספר (שם): "כשהייתי יוצא לחטוב עצים, הייתה לי תמיד בעיה רצינית: מה לעשות כדי שאבא שלי חס וחלילה לא יפגוש אותי עם המסור סביב מותני והגרזן בידי. אבא היה מגיע מישינובקה, עיר מולדתי, אל ביאליסטוק עיר המחוז לשם עסקי מסחר. על מנת שלא להיתקל בו, הייתי עושה סיבובים רבים ומיותרים דרך סימטאות שונות כדי להגיע למשפחה שהזמינה אותנו לעבודה. חששתי שלבו יתפלץ מכאב ומבושה על שבנו יחידו הפך להיות חוטב עצים. מה שבשבילי הייתה גאווה, עבורו הייתה בושה. אמנם באופן הגיוני הוא הבין שצדקתי בדרכי החלוצית וברצוני לעלות לארץ ישראל, אך לא השלים בשום אופן עם האידיאה שלי לחיות בקיבוץ. קשרי עם אבא היו מאד חזקים, שכן אמי נפטרה עלי בגיל שמונה ואבי היווה עבורי גם אמא, לכן כה קשה היה לי לצערו."
"מקרה אחד נחרת בזיכרוני במיוחד. חטבנו עצים בחצר משפחת שושקס. אם המשפחה עמדה על הגזוזטרה, הסתכלה בנו כל הזמן והתייפחה בבכי. כששאלנו אותה לפשר הדבר, ענתה: 'כך בוודאי גם בתי חוטבת עצים בהכשרה בסובלאק. במקום להמשיך בלימודים באוניברסיטה, ברחה מהבית והלכה עם החלוצים'. ניסינו להרגיעה, כי בתה בחרה בדרך הנכונה, אך ללא הועיל. הדמעות הוסיפו לזלוג מעיניה. היא יצאה מביתה והגישה לנו תה חם, עוגיות ופירות, אך אנו סרבנו לטעום מכל זה, שכן היה בחזקת איסור לחבר קיבוץ לאכול בבית זר. לא העליתי על הדעת, כי בת זו, שולמית שושקס שברחה להכשרה, תהייה ברבות הימים לרעייתי בחיים."
כאחד האנשים המרכזיים בקיבוץ ביאליסטוק, מוטל היה שותף לפעילות התנועתית האינטנסיבית בסניפי "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" בקיום כנסים, מושבות קיץ וימי עיון. בספר "תל חי קיבוץ הכשרה בפולין" מתייסר מוטל וכותב:
"פרק מיוחד היו אסיפות האישורים לעלייה. ממש נחרצו גורלות אדם – מי לעלייה ומי ימשיך בהכשרה. מספר הסרטיפיקטים היה מצומצם. הקריטריונים היו חמורים למדי: בחינת האדם ביחסו לעבודה, לחברה, משך היותו בהכשרה, ואישיותו הכללית של החבר. כיום אפשר להגיד שלא מעט שגינו אז בהערכות מי יהיה בקיבוץ בארץ ומי לא, והן זו הייתה נקודת המוצא להערכת האדם ואישורו לעלייה. היו "לאווים" כאלה שהיום נראים מגוחכים, אך בהתחשב בתקופה, אפשר להבין את הגישה ששררה אז. היה רצון לחנך את האדם לעצמאות, לזקיפות קומה, להסתפקות במועט ולהינזרות ממותרות. בגוש "תל חי" הנהגנו קופה משותפת לעליה כדי לעזור לאלו שמצבם הכלכלי קשה. עסקתי הרבה בהקמת הקרן לעזרה הדדית וגאוותי על כך."
וכך מסכם מוטל את הפרק:
"במבט רטרואקטיבי צריך להגיד שהופעתו של "החלוץ" ברחוב היהודי ומפעל ההכשרה הגדול שהתפשט לאורכה ולרוחבה של פולין – היוו מהפיכה ממשית בחיי הנוער היהודי. זו הייתה הגשמת הציונות כפתרון אישי ותנועתי לכל אחד מאתנו." (שם, עמ' 163 -166)
ב-1933 עלה מוטל ארצה ובאותה אוניה הייתה חלוצה צעירה בשם שולמית, שלימים הפכה להיות אשתו.
בהגיעם ארצה הופנו ישירות לקיבוץ גבעת השלושה. מוטל השתלב בענף הכרם, אליו חזר תמיד גם לאחר שיצא לפעילויות ציבוריות שונות.
ב-1942 התגייס מוטל לפלמ"ח, לפלוגה ג', ובמהלך שירותו יצא לקורסים שונים.
בתום מלחמת העולם השנייה, נשלח מטעם המוסד לעלייה ב' להצלת שארית הפליטה בפולין. שם ריכז את פעולות הארגון "דרור" בשלושה תחומים:
הצלת יהודים וילדים יהודים ממנזרים ועיירות, ריכוז הפעילות התנועתית של "דרור", וקידום עלייתם של הפליטים ארצה.
אבנר הולצמן, בספרו "תמונה לנגד עיני"(עם עובד 2002), מציין כי קבוצת השליחים מארץ־ישראל, אנשי הקיבוץ המאוחד, שיצאו לאירופה מספר חודשים לאחר תום המלחמה לסייע בהקמתה מחדש של תנועת "דרור" ולהכין את חבריה לעלייה ארצה ולהיקלטות בקיבוץ המאוחד, נבחרו ברובם מקרב הפעילים לשעבר של תנועת “החלוץ” ו“החלוץ הצעיר” בפולין, שעלו ארצה לפני המלחמה.
בפרק "תמונה קבוצתית עם טבנקין", נכתב מתחת לתמונה: "במחנה העקורים ששכן ליד העיירה גרטסריד, בלב יער, במחנה צבא נטוש שכיסה על תשלובת תת־קרקעית ענקית של תעשיית הנשק הגרמנית, נפתח ב־30 במאי 1947 הכינוס העולמי של תנועת דרור, ונמשך ששה ימים. את הכינוס ליוו קולות נפץ עמומים שבקעו מדי פעם ממעבה האדמה, שם עסקו חיילי בעלות הברית בהחרבה שיטתית של מתקני הייצור הגרמניים. בין השליחים שפעלו עם טבנקין בהכנת הסמינר העולמי של תנועת “דרור – החלוץ הצעיר ובניהולו, היה מוטל טרשצ’נסקי (תירוש), חבר גבעת השלושה, היושב שני משמאל בשורה האמצעית. הוא היה מן הפעילים המרכזיים של החלוץ בפולין לפני המלחמה, ומ־1946 ניצח ממטה דרור בלודז' על עשייתה החינוכית של התנועה ברחבי פולין."
בעקבות הסכם הריפטריאציה (שיבת הגולים) שנחתם בין ברית המועצות לפולין, החלה ב1946 נהירתם של רבבות יהודים בחזרה לפולין. על ציבור זה בעיקר התחרו התנועות החלוציות השונות במאמציהן למשוך אליהן את הנוער היהודי המחפש לו אחיזה ודרך אחרי המלחמה. כל אחת משלוש התנועות העיקריות בפולין השתדלה לגייס אליה חניכים חדשים מבני הנוער ששרדו, רק בתחום אחד הוסכם על איחוד השורות, והוא הדאגה לילדים הניצולים שמתחת לגיל 13.
במאי 1946, בדרכו לשליחות הקבוץ המאוחד בפולין, הוחלט שמוטל ייסע תחילה לעבוד בתנועה באיטליה.
הקטעים הבאים מצוטטים מתוך עשרות עמודי עדות בבית לוחמי הגיטאות:
"נקלעתי ישר למועצה הרביעית של תנועתנו, דרור הבונים בצפון איטליה. אנשים אלה שעברו את שבעת מדורי הגהינום, כל אחד מהם ספר פתוח של סבל וצרות, של טרגדיה וחורבן, ואחרי זה להיות כל כך קשורים עם התנועה. חשתי בושה פנימית בפניהם.
"מהבוקר עד הצהרים ישבתי עם אנשי דרור שלנו בשיחה על התנועה והקיבוץ. הייתה לי חוויה גדולה. בחורים צעירים אלה, שהיו בגיל 12 כשפרצה המלחמה, הספיקו להקים תנועה בתנאים איומים של מאסרים ובריחות. הם טרם טעמו את טעם החיים, איבדו את היקר להם מכול, ואחרי כל זה נוער מלא חיים, קשור לתנועה, מגלה נאמנות ומסירות לקיבוץ, בולע כל מילה שנאמרת, רוצה ללמוד, לשאוב ידיעות מכל המקורות על הארץ והתנועה, למרות כל מה שעבר עליו."
"בינתיים צריך לחיות ולא לשבת על המזוודות. איך להסדיר את החיים בתוך הצימאון והציפייה הגדולה לעלייה זו הבעיה הרצינית ביותר ועל זה דנה המועצה. תנאי חיים קשים מאד- חוסר פרנסה, תלות בקצבת הג'וינט, ישנים 2-3 במיטה ללא סדין, חוסר בספרי לימוד. לפעמים אני חושב שלחיות בתנאים קשים כאלה, אחרי כל הסבל והצרות שעברו עליהם, בלי לדעת מתי יבוא יום הגאולה, ובכל זאת לשמור על צלם האדם, לגבורה ייחשב בעיני."
"ביקרתי בשלושה מקיבוצי ההכשרה שלנו בצפון, באזור רומא. לא האמנתי לעצמי שנשארו לנו עוד קיבוצים כאלה. רצון גדול לשמוע את איש הקיבוץ מהארץ, רוצים להתחמם בחיקך. שירה כזו של שירים ישראלים בעברית מזמן לא שמעתי. המסגרת התנועתית מחזירה להם לאט -לאט את דמותם האנושית."
"אנחנו מארגנים סמינריונים וימי עיון, מועצות, ערבי הווי, מחפשים דרכי חינוך שונות כדי להכינם לארץ. מתגבשת קבוצת אקטיבה שתהייה לכוח חלוצי. אין מוצא מאשר פתרון מהיר של עלייה מזורזת בכל הדרכים, ולכן יש להגביר את הפעילות שלנו בכדי לחסל מהר את המחנות ע"י עלייה לארץ."
"התרגשותי הלכה וגברה ככל שהתקרבתי לגבולות פולין. בשעות הערב הגעתי לדירת החלוץ בוארשה ופגשתי את יצחק צוקרמן."
היו אלו שנים גורליות בחיי שארית הפליטה, שרידי מחנות המוות והיערות, מיד לאחר תבוסת הגרמנים. פעילות השליחים התמקדה בשני תחומים: א. הדאגה להנעת גלגלי "הבריחה", תהליך יציאת יהודי פולין, והפיכתם לתנועה מאורגנת בעלת יעוד לאומי וציוני. ב. המאמץ לשיקומם של כוחות חלוציים מקרב השרידים והכשרתם להיות חיל-חלוץ למשלחת ההצלה והגאולה.
המוסד לעלייה ב' הבריח אלפי יהודים בצורה בלתי לגאלית. חלק מהיהודים שהוברחו שוכנו עם שחרורם ממחנות הריכוז, במחנות עקורים ששמרו עליהם מפני הפולנים הלאומנים שפרעו בהם. הרחוב הפולני לאחר מלחמת העולם השנייה היה משופע בקבוצות אנטישמיות שהיו מעורבות ברצח של יהודים.
היהודים במחנות העקורים היו "תקועים" באמצע הדרך, ללא כל שליטה על גורלם ועל עתידם, תלויים לגמרי בגורמים חיצוניים, בלי תקווה לחיים חדשים. לחזור למולדתם הקודמת לא רצו, שערי ההגירה היו נעולים וארץ-ישראל הייתה סגורה על-ידי מדיניות הספר הלבן המנדטורית. הם נאלצו לחיות במחנות, בתנאי חיים קשים, כנתמכים.
מוטל מתאר: "בימים האחרונים המתיחות הולכת וגוברת. אחרי הפוגרום בקיילצה החרדה אחזה בכל וחוששים להמשך גילויים אנטישמיים בריכוזים אחרים של יהודים. זו הייתה תקופה של השיירות הגדולות שהגיעו אז מרוסיה לפולין. קשה לתאר את התמונה הזו, כשאני מחכה לרכבת כזו על הרציף, ומתחילים לרדת יהודים עם החבילות שלהם. מפה בלודז' פיזרו אותם לכל מיני עיירות, איפה שרק היה מקום שאפשר להכניס אותם, בעיקר לאורך שלזיה העילית והתחתית. כאן אצלנו, קיבוצי ההכשרה שהתארגנו אז, הפכו להיות למן נקודות מבוצרות, נקודות מעוז והגנה, לא רק בהתארגנותם, אלא גם בפעילותם בקרב היהודים שנהרו אלינו."
"בליל הסדר שנערך בקיבוץ שלנו בלודז' השתתפו גם קיבוץ הילדים. היה ממש סדר קיבוצי ישראלי יפה, עם כל המיוחד שבגלות לודז', מקהלה, הגדה קיבוצית ואווירה טובה."
"באמצעות הסמינרים אנו מגבשים אקטיבה, גרעין של התנועה. זה המפעל הכי חשוב שהיה פה בתנועתנו. סביב הסמינר ריכזנו כינוסים שונים. התוכניות היו על תנועת הפועלים בארץ, ההתיישבות, הקיבוץ, בניית הארץ, הבשורה היהודית בעולם, המצב הפוליטי בעולם ובארץ, ידיעת הארץ, ענייני התנועה. הסמינר הפך למקום שגיבש את הגרעין המרכזי של התנועה. חלק מהם היה הולך לקיבוצים, חלק היינו משאירים לפעילות במועצות האזוריות, במרכז, ואחר בארגון סניפים. חלק נוסף היינו מצרפים לקיבוצים ללוות את השיירות מפולין דרך גרמניה, איטליה וצרפת לארץ. כיוון שפולין הייתה נקודת היציאה הראשונה לארצות אירופה השונות, היא הפכה למרכז החשוב ביותר לענייני הבריחה. לא אשכח לעולם לילה אחד בו העברנו קבוצה גדולה של יהודים, על טפם, זקניהם ונשיהם בשלגים עמוקים לגבול של צ'כיה."
ב- 1948 חוזר מוטל ארצה ומתגייס שנית לפלמ"ח, לחטיבת יפתח בצפון ועובר איתה כשירדה לנגב. בהמשך מוטל צורף למטה הפלמ"ח ומונה לקצין גח"ל (גיוס חוץ-לארץ) של הפלמ"ח. במסגרת תפקידו היה אחראי לקליטתם ולשיבוצם של מתנדבי גח"ל ביחידות הפלמ"ח.
ראשית שנות החמישים של המאה ה-20 – תקופת הפילוג. מוטל מזכיר הקיבוץ, תקופה של שסע חברתי, וצורך להקים את גבעת השלושה מחדש בנזלה. היה אחד החברים הפעילים ומילא מספר פעמים את תפקיד המזכיר. בכל השנים הללו היה מוטל פעיל במזכירות הקיבוץ המאוחד, בעיקר בוועדת גיוס ובמוסדות המרכזיים של התנועה והמפלגה.
מוטל היה בין בוגרי הסמינר הדו שנתי הראשון באפעל ולימים מנהל הסמינר. הסמינר הראשון הורכב מפעילים מרכזיים של תנועת "החלוץ" בפולין וממפקדי חטיבות בפלמ"ח. בתום שליחות של שנתיים וחצי בפולין, התמסר מוטל ללימודים "ושקד עליהם יומם וליל", כך מעיד חברו אברהם גיבלבר.
גולת הכותרת של פעולתו הציבורית הייתה ניהול סמינר אפעל במשך 13 שנה.
מוטל בנה ופיתח את אפעל שברבות הימים הפך לבית המדרש של התנועה הקיבוצית המאוחדת ותלמידים מכל קצוות הארץ נהרו ללמוד בה.
בשנת 1974 הוא מצא אפעל קטנה ורדומה והפך אותה לקמפוס גדול ומפואר שהיווה את בית היוצר הרוחני של התנועה הקיבוצית כמוקד אידאי, השכלתי ומחקרי שמטרתו להכין את הלומדים להבנה עמוקה של ההוויה הקיבוצית.
בין הישגיו ניתן למנות את התיכוניה – השלמת השכלה יסודית ותיכונית לחברים בתנועה הקיבוצית.
יד טבנקין – ארכיון התנועה, תנועות הנוער בארץ ובחול, ההגנה והפלמ"ח, מכון ביבליוגרפי, הוצאה לאור, מכון מחקר, קורסים שנתיים, ימי עיון, סמינרים וכנסים.
מרכז הדרכה – הכשרת מדריכים לתנועות הנוער, לגרעיני נח"ל, לחברות הנעורים בקיבוצים.
וכן מרכז לשפות, אולפן קליטה, מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן (ההגנה) ועוד.
במסיבת הפרידה שנערכה למוטל באפעל ב – 20.9.87, נישאו, בין השאר, הדברים הבאים:
אהרון ידלין: "בשבילי מוטל זה אפעל. איני מכיר התמזגות כל-כך שלמה לאחדות אחת של האיש והמוסד.
מוטל הוא בראש וראשונה אדם. חבר טוב שמשרה סביבו את הרוח הטובה. יש לו מומחיות ביצירת הרמוניה בין אנשים העובדים יחדיו באותו מקום. הוא יודע לקרב לבבות ולשכך מתיחויות. מוטל היה אחראי לכל ההיבטים של אפעל – החינוכי, הארגוני, התקציבי, הבנייה. איש סקרן שצריך לדעת הכול מן הדברים הגדולים ועד לקטנים. הוא חי, יוצר, יוזם, מדרבן, מעודכן בכול. בשנות ניהולו הייתה התפתחות מאד חשובה. אפעל גדלה, התמלאה ושגשגה כשהיא מאוזנת תקציבית ואינה מהווה עומס על התנועה.
מוטל היה בראש וראשונה קברניט חינוך. הוא תפס את אפעל כבית חינוך ופתח אותו לחברים ולפעילים לציידם במנות קרב רעיוניות בימים שהחברה הסובבת אינה אוהבת אותנו, אינה מסייעת ואינה מעלה על נס את הקיבוץ.
ישראל נעשתה חברה קפיטליסטית, צרכנית, נתונה בבולמוס של הישגיות אישית גבוהה וצרכנות אישית ולעומת זאת, אפעל, על פי תפיסתו של מוטל, הפכה להיות מבצר הרוח, מבצר החזון, מבצר הדבקות בערכים. אחד הדברים היפים שגיליתי במוטל הוא היותו פתוח בעיצוב תוכניות הלימודים, בגיוס חבר המרצים, פתוח לכל זרמי ההגות המודרנית, לדיסציפלינות המדעיות השונות, ללקחים ההיסטוריים ללא טשטוש. מוטל עיצב מוסד שפתוח לכל הזרמים הקיימים בעולם, כי צריך להתמודד איתם, לבצר את הערכים ברי הקיימא שלנו ולא לטשטש אותם."

ג'וני בירן: "מפעלו של מוטל חורג מעבר למפעל של אפעל, מוטל הוא התגלמות הקשר בין חזון ומעשה.
הדלת הפתוחה אצל מוטל יצרה את הקשר הבלתי אמצעי ואת הפתרון הישיר של הבעיות. הוא הקרין על סביבתו חמימות קולחת, בלב שלם, בנכונות בלתי רגילה, ובזכותו כל אחד באפעל רצה לעשות את המיטב.
השליחות של אפעל כמרכז רעיוני נבעה מדמותו של מוטל שהקרינה בטחון בדרך. הוא בנה מקום של סיכוי לרצף דורות. מוטל הניח את התשתית לתנופה של אפעל שבזמנו קיבלה ממדים אחרים. הוא הטביע חותמו על ההצלחה, ההישג והמשך המפעל. חוט של בינה, מידה נכונה ושאר רוח שמשוך עליו קשר מיוחד, יימשך תמיד בין מוטל לאפעל."

אלי זמיר: "מוטל הוא אוהב אדם ואהוב על הרבים. את האהבה שהחברים רוחשים למוטל ראיתי כשנפגשנו בשליחות שלאחר השואה. לא הכרנו קודם אבל ההד שהגיע אלי אימת את המשפט הזה. זו הברכה והגמול שאדם המזוהה עם התנועה ומגויס אליה כל כולו, יכול לזכות."

על תרומתו של מוטל וחלקה של אפעל לאיחוד התנועה הקיבוצית, נאמרו באותה מסיבה הדברים הבאים:
יעקב צור: איחוד התנועה היה מלווה בקרע וייסורים גדולים במשך תקופה ארוכה אולם מוטל נקט ביוזמה. הוא לא רק תמך בליכוד, אלא טרח עד קצה הגבול האישי לחבר בין שני הזרמים, ובכך ביצע את השינוי הגדול באפעל – הוא נתן תחושה שאפעל לא מפעל מסתגר ומנותק מהתנועה אלא נכס רציני ביותר לתנועה הקיבוצית.
מוטל עמד איתן על שתי רגליים: האחת באפעל והשנייה בתנועה. פזילה מתמדת לשני הכיוונים. באפעל הוא איש התנועה ומצד שני לא נותן לתנועה לנתק את עצמה מהמרכז הרוחני. הוא הדביק את כולנו בחיידק של חברות עמוקה, של עבודה ביחד ושל שמחת היחד.
הלל (יגור): אפעל הייתה החלוץ שהוביל את איחוד התנועה הקיבוצית. למדו בו חברים מכל התנועות עוד לפני האיחוד הרשמי. באפעל המורים והתלמידים הובילו את האיחוד.
ידלין: מוטל הוא איש תנועה במשמעות האוטנטית ביותר. יש לו שורשים עמוקים והממד התנועתי הוא דומיננטי בחייו האישיים. הוא חי ונושם בכל הווייתו את התנועה.
מוטל קיבל בלב שלם את המהלך ההיסטורי של מיזוג התנועות ובניית תנועה אחת ללא מחיצות וללא חשבונות, תנועה הצופה אל העתיד.

ארנו, שעבד עם מוטל שנים ארוכות באפעל הדגיש שתי תכונות בולטות אצלו בניהול אפעל:
"א. כל פעילות התנועה צריכה להיות באפעל – מרכז הדרכה, מרכז שפות זרות, השתלמויות, סמינרים וכנסים רעיוניים, מרכז התק"מ, מרכז הקיבוץ – כל דבר טוב ומבורך צריך לפתח ולהרחיב באפעל. בכך הפך מוטל את אפעל למרכז הפעילות הרעיונית והחינוכית של התנועה. הוא עבד על זה ללא לאות, השקיע ימים כלילות והצליח. אפעל כיום היא יותר ממכללה ואוניברסיטה, זו מהות אחרת לגמרי של פעילות מחקר, חינוך ולימוד.
ב. דאגה לכל דבר מקטן ועד גדול. הקפדה על פרטים קטנים וגדולים. קנאות ודאגה לכסף הציבורי כי כל בזבוז הוא לדבריו נטל על התנועה, לצד אנושיות בלתי רגילה כלפי כל האנשים. כשמישהו היה בצרה הוא תמיד נחלץ ראשון לעזור."

בדברים שנשא ציון, מאנשי המשק, נאמר בין השאר:
"בשם העובדים אני רוצה להגיד למוטל כמנהל אפעל כמה דברי פרידה חמים על ערך שיתוף הפעולה שזכינו לו כולנו, על השנים היפות שהרגשנו כל העובדים, על שחשנו תמיד כמו בבית, כמו איזו משפחה. הדלת תמיד הייתה פתוחה בשבילנו לכל בעיה ומוטל תמיד מצא דרך לעזור. תמיד שאל על בני משפחה, התעניין אם היה מישהו חולה, דאג שלא נחזור מאוחר הביתה. הרגשנו כמו שהיה לנו אבא. אני הרגשתי את זה במיוחד כשאמי ז"ל הייתה חולה."

להלן קטע קצר מתוך דברי פרידתו של מוטל מאפעל :
"הנהירה הגדולה לאפעל החלה לאחר האיחוד של התק"מ, קדם לו מרכז הדרכה מאוחד. מרגע ההחלטה על האיחוד הוסרו כל המחיצות. כיום אי אפשר להפריד באפעל בין התנועות. לו זה היה תלוי בנו, כבר היו מתאחדים עם שומר הצעיר.
המרצים מהאוניברסיטה היו אומרים שאפעל היא פנינה, היא מקום של בית וחברות. מי שמסיים את לימודיו, מתגעגע לדלתות הפתוחות של אפעל. דלתי תמיד פתוחה לכל עובד ולכל תלמיד וזו הדרך שהביאה למסירות היומיומית של כולם. נוצר צוות רציני ללא הבדל בין העובד השכיר למגויס. יחסים בלתי פורמליים, ללא בירוקרטיה, אך עם סדר וארגון תוך חברות ורעות. הסיפוק והאושר הגדול ביותר עבורי הוא שרכשתי מאות חברים מכל הקיבוצים. חייבים להמשיך עם אפעל בכל הכוח, באהבה, במעורבות ובהזדהות כנכס הרציני ביותר לתנועה הקיבוצית."

לאחר סיום עבודתו באפעל, החל מוטל לעבוד בארכיון גבעת השלושה.
הוא פעל להגשמת תפיסתו שתרבות הישוב היא קודם כל בתרבות הזיכרון. מוטל השקיע רבות בתיעוד חברי הגבעה. תחילה ראיין את כל הוותיקים כדי לדלות מהם זיכרונות מהעבר הרחוק ואח"כ את בני הדור השני. וכך כתב בעלון הגבעה בשנת 1987:
" הדור השני לא כל כך התעניין לשמוע סיפורים וזיכרונות מהעבר, אבל הנכדים והנינים מעוניינים לדעת ומחפשים מקורות על שרשי המשפחה. אשלח שאלון לכל חבר עם כמה שאלות מנחות כדי שיוכל לרכז את מחשבותיו והאירועים בחייו, כהכנה לראיון. אבוא אליו עם רשמקול קטן והוא ישמיע את סיפור חייו וכל מה שבליבו. הוא יספר כל מה שירצה. לא אכוון ולא אצנזר. רק קצת הנחייה מצדי." בזכותו, זכו כל חברי הקיבוץ הוותיקים לתעד את קורות חייהם ובנוסף, הנציח מוטל את החברים שנפטרו ועדכן את האוגדן, בו כתב דף על כל חבר שנפטר.
בזמנים שהיה בבית סייע מוטל לשולמית ,אשתו בגידול ילדיהם, דוד ושרה'לה. כשנולדו הנכדים צפה וליווה מוטל את גידולם.
בשנותיו האחרונות לאחר פטירת אשתו, הדרדר מצבו הבריאותי.
השאיר אחריו את ילדיו דוד ושרה ונכדים.
יהי זכרו ברוך.