תירוש (שושקס) שולמית

כ"א אדר א' תרע"ג - 28/4/1913

כ"ג סיון תשנ"ב - 24/6/1992

שם אב: דוד

שם אם: מלכה

תירוש (שושקס) שולמית

תולדות חיים

שולמית נולדה בביאליסטוק למשפחה ציונית-דתית. סיימה את הגימנסיה במסלול שמקובל היה לבנות טובים. הצטרפה לתנועת הנוער "החלוץ הצעיר" ויצאה אתה להכשרה והדרכה.
אביה, לבית שושקס הדביק אותה ואת המשפחה בכיסופים לארץ ישראל. הוא ביקר בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20 וקנה חלקת אדמה במוצא שליד ירושלים, כבסיס לעתיד. לעומתו אמה של שולמית שללה את הרצון לעלות לא"י. בעיניה ישראל הייתה שוממה , פראית ומסוכנת. בלית ברירה השלים האב עם האם ושולמית עלתה ארצה בלי להיפרד מהוריה. נותר כאב שליווה אותה תמיד. היא נחתה בארץ בחוף יפו בסוף שנת 1933
לאחר שנים של עבודה בפרדסים, במשתלה, במטבח ובבתי ילדים, יצאה שולמית לסמינר למורים של עליית הנוער בירושלים. סמינר זה בו לימדו מיטב המורים של האוניברסיטה, היווה נקודת מפנה בחייה. הצימאון ללימודים , לרכישת ידע, שאפין אותה אח"כ כל חייה.
שולמית השקיעה את כל נפשה בהדרכת חברות נוער מגרמניה ופולין פליטי המשטר הנאצי, וחברות נוער שהגיעו גם לאחר קום המדינה.
הגבעה, הייתה ביתם הראשון בארץ ישראל ושולמית נתנה לו משמעות הפשוטה והעמוקה כאחת. חניכיה ציינו את פתיחותה , רצונה להקשיב, להבין, לייעץ, ולעזור בקליטה. קשריה אתם לא פסקו עד סוף ימיה. היא המשיכה להתעניין ולשמוח בהישגיהם.
כשגויסה לעבודה במזכירות הקיבוץ המאוחד, טבעי היה שקליטת עלייה של חברות נוער יהיה עיסוקה המרכזי. כל זה תוך גידול שני ילדיה. באותו הזמן גם מוטל בעלה גויס ע"י התנועה לשליחויות שונות. תחילה בפלמ"ח ובהמשך בשליחות להצלת יהודים באירופה וכן פעילות במזכירות הקיבוץ. כך שכל העול נפל עליה.
שתי תכונות עיקריות אפיינו את שולמית במיוחד, יסודיות ולימוד עצמי בלתי פוסק. כך בהיותה מורה בבית הספר בקיבוץ ובעבודתה בהנהלת חשבונות. וכך בלימודיה הקצרים בחוג לספרות הבין קיבוצי.
היא קראה כמה ספרים במקביל מדיסציפלינות שונות. קריאה אין סופית, תוך סימון הערות על פתקים בתוך הספרים.
שולמית הייתה מעורה בחיי המשק וחייה באינטנסיביות את בעיות הקיבוץ. ראתה בקיבוץ בית ודרך חיים. בשנים האחרונות התקשתה לקבל את השינויים באורח החיים הקיבוצי. לחלקם הסכימה מתוך הכרה בצורך להתחדשות.
עשר שנים נשאה איתה מחלת לב שהקשתה על חייה. עברה ניתוח, אך המשיכה לתפקד . ביום שלישי ה- 24.6.1992 לאחר סיום עבודתה בקלפי לבחירות לכנסת, חזרה מלאת שמחה ואמרה שזהו אחד מימיה המאושרים. למחרת בערב ליבה נדם.
בין הספרים שנשארו פתוחים ליד מיטתה היה הספר של מילן קונדרה, "אלמוות" וספרו של סארטר – "מוות בלב". ניגוד והשלמה. כך דיברה שולמית על המוות. רצונה להמשיך לחיות לצד בעלה מוטל וללוות את חיי ילדיה ונכדיה. אולם תמיד אמרה שבבוא יומה היא רוצה למות בחטף מות נשיקה ולא ליפול למעמסה.
שולמית השאירה בעל, בן, דוד ובת שרהל'ה ושבעה נכדים אוהבים וכואבים.
יהי זכרה ברוך.

אמא כתבה בתה שרה

לחלוק את רגשותיי עם אחרים, זה פשוט בלתי אפשרי. תמיד ידעת על רתיעתי מחשיפה ופרסום, לכן אנסה לכתוב אלייך.
היכן שתהיי, את ודאי סקרנית לדעת מה חדש, מה מתרחש בהעדרך. איך אבא מתפקד. מהן התוכניות של כל אחד מן הנכדים, – אבל בפרטי פרטים. כן, אמא, המעורבות האינטנסיבית הזו בחיינו , זכתה לא פעם לטרוניות, אבל היום, היא כל כך חסרה…
יכולת להזדהות עם כל בעייה, האושר שגרמנו לך עם כל הצלחה, העידוד האמיתי בעת צרה- חסרונם הוא היתמות האמיתית.
כשאני מאזינה לקלטת שהשארת לנכדיך, אני מנסה לפענח את סוד כוחך הרב. האם הרצון להוכיח , שאת לא "סתם אינטיליגנטית" בנעורייך, אלא יכולה להיות פועלת ככל שאר החלוצים, הוא שגרם לך לגייס כוחות נפש כה רבים.
בעת מכאוביך , חשקת שפתיים, והתאמצת לחייך. כלפי חוץ היית תמיד מטופחת כדי שאיש לא יחשוד חלילה, מה עובר עלייך. מדוע לא צעקת כשכאב לך ? מדוע לא התלוננת אף פעם?.
אמא, ברגעים הללו חשתי שאת חזקה מהחיים. תמיד ניסית לייפות לנו את העולם. מנעת מאיתנו אכזבותייך וכאבייך. לעומת זאת, כאבת את כאבנו במלוא העוצמה.
כבתך, תמיד הערצתי את יושרך האבסולוטי. יושר ללא פשרות. הליכה עד הסוף. יושר ופרפקציוניזם. יושר אינטלקטואלי. לרדת לעומקם של דברים. להבין עד הפרט האחרון. אף פעם לא לזייף. לא להיכנע לחולשות.
אמנם אינני אובייקטיבית , אך מעטים האנשים בחיי אשר ניחנו ביכולת של למידה עצמית אמיתית כשלך.
אמא פעמים רבות הרהרתי בכך, שלו מסלול חייך היה שונה, ו"הכלל" ו"הציבור" לא היו נמצאים אצלך במקום הראשון ודאי היית זוכה גם למה שנקרא היום – "הגשמה עצמית". אולי היית מעיזה להגשים את משאלתך העיקרית ללמוד לימודים פורמליים , ואולי אני טועה.
משדרים כרגע את חידון התנ"ך לנוער. אני נזכרת כיצד, בהיותי עדיין בגבעה, היית נצמדת קודם למקלט ואח"כ למרקע, ועונה בהתלהבות על כל השאלות…תמיד היית מקור הידע והסמכות במשפחה. זכרת תאריכים ומאורעות ובכושר הניתוח המופלא שלך, ידעת לנתח תהליכים היסטוריים, לנו ולנכדים.
בשנים האחרונות, בעקבות השינויים העצומים שחלו בארץ, ובמיוחד בתנועה הקיבוצית, השתנת גישתך לחיים . יתכן כי מחלתך היא שגרמה לכך שהתחלת להביט על החיים מזוויות שונות, צילו של המוות הביא אותך לחוש את טעם החיים המסתיימים. הכנת את עצמך ליום זה בקור רוח מקפיא, ויחד עם זה הצטערת על מנעמי החיים שמנעת מעצמך. בעיקר בתחומי התרבות. ניסית להגשים זאת דרכנו. "תצאו יותר תפגשו אנשים מעניינים, לכו יותר לתיאטרון, לקונצרטים".
עצוב לי כי אינך יכולה ללוות את נכדיך. החום והאהבה שהענקת להם , שזרמו ממך, ילוו אותם בחייהם.
אמא, אינני נפרדת ממך, תמיד קשו עלינו הפרידות. אמשיך לשוחח עמך במחשבותיי ובחלומותיי תמיד.

שולמית וחברתה הטובה ציפורה בקטיף תפוזים