דגן פז אורה

אמא,
אנחנו כאן היום ללוות אותך בדרכך האחרונה.
היית ממקימי הארץ, ישראלית בכל רמ״ח אברייך. קיבוצניקית, אוהבת ישראל, בת לסבא בן־ציון דגן ז״ל ולסבתא פרומה דגן ז״ל, ממקימי קיבוץ גבעת השלושה.
שורשים של אדמה, של עבודה קשה, ושל ערכים של נתינה – זה היה הבית שלך. את המשכת את הדרך הזו בגאווה, בשקט ובחוזקה.
שירתת בצבא, התחתנת עם אבא יואל, והקמתם את הבית שלכם בפתח־תקווה. נולדנו שלושת הילדים – קרובים, מחוברים, משפחה אחת.
אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא איך היית מתקשרת לאבא, כשעבד במונפלייה, כשקצת היה קשה להשתלט על שלושתנו… כבר אז הרגשתי את האופן שבו החזקת את הבית, בעקשנות, באהבה, בלי לוותר.
את לא פחדת מהרפתקאות. את ואבא החלטתם לקבל הצעת עבודה ולעבור כמשפחה לגרמניה – מבלי לדעת מילה בגרמנית. שם נולדה, בזכות המעבר הזה, האהבה הגדולה של כולנו לטיולים, וכמובן גם לכדורגל הגרמני… אהבה שעברה הלאה גם לנכדים שלך.
אחר־כך, כשהחיים הובילו אותך ואת אבא למסע נוסף – לחיים בארצות־הברית – שמחנו לראות איך התחביב הגדול שלך, שופינג, פורח במדינת השופינג.
כשאני, יחד עם ענבר, מיכל וגיא, עברתי ללונדון, קיבלת את זה בהבנה ותמיכה. באת לבקר כמעט בכל שנה, המשכת לטייל איתנו, להיות חלק מהחיים שלנו גם מרחוק.
השנה האחרונה לא הייתה פשוטה. היא הביאה איתה רגעים של קושי ושל פרידה. אבל מתוך הקושי יצא גם משהו טוב: הקשר בין שלושת ילדייך התחזק, בדיוק כפי שהיית רוצה לראות.
ובשם מיכל וגיא – תודה שהיית סבתא כה טובה. על השניצלים שהכנת, על שעות משחקי הקופסה, על הנוכחות החמה שלך בחיים שלהם.
ענבר כאן היום ללוות אותך בדרכך האחרונה. מיכל וגיא נפרדים ממך מרחוק, במחשבה ובזיכרון.
מהשנים האחרונות אזכור במיוחד את ארוחות הערב המשותפות שלנו – שלך, של אבא יואל ושלי – בכל פעם שהגעתי מלונדון. ישר מהשדה למסעדה המקומית האהובה עליכם, כאילו לא עבר זמן.
עכשיו, כשהלכת מאיתנו, אני מקווה שאת שלווה. ובשמי, בשם ארז ובשם חן – אני מבטיח שנשמור אחד על השני, שנהיה שם אחד בשביל השני, כמו שהיית רוצה.
אמא – נוחי בשלום.