אתר זיכרון -גבעת השלושה
מיוחס (ברוסטין) שושנה
י"ד אלול תש"ו - 10/9/1946
י"ז ניסן תשפ"ד - 25/4/2024
שם אב: שמואל ברוסטין
שם אם: פנינה ברוסטין
הספד - הבת פנינית
אמא יקרה נולדת בגבעת השלושה הישנה, אחות להלל ובת לשמואל ופנינה ז"ל. אין ספק שהפולניות שלהם דבקה בך ויש להודות שחלחלה גם אלי.
כנערה יפיפייה, משכת בין היתר, את תשומת לבם של חבריו של הלל ואלו מספרים שתאמו להיפגש אתו, לא פעם, ולו רק כדי לראות אותך.
כבר אז דבק בך יצר החינוך והדרכת שנים בקיבוץ וב"נוער העובד", הגעת להישגים בשחייה וציורייך קשטו בגאווה את קירות בית הורייך.
בסוף השירות צבאי בנח"ל חזרת לקיבוץ ועבדת בלול, שם גם נרקמה הזוגיות בינך ובין אבא. בהמשך חינכת חברות נוער, שבאו להתחנך בקיבוץ, וכן גם
ריכזת את ועדות חינוך וקליטה בקיבוץ . היית מנהלת חט"ב בביה"ס האזורי בשפיים.
בבית הספר בו עבדת היו כבר מספר מורות עם שמות חיבה שונים לשם שושנה וכך הוצמד לך השם " שושנקה", שם שתפס חזק גם ברחבי הקיבוץ.
השקעת שעות רבות בעבודה ועשית תורנויות בסופי שבוע – בחנות הנעליים או בטיגון קציצות במטבח.
לא לקחת מעולם שנת שבתון, ובסופו של דבר, עוד לפני גיל 60 השחיקה באה לידי ביטוי ככל הנראה, באירוע מוחי קל במהלך טיול בחו"ל ובדמנציה שהחריפה למחלת האלצהיימר.
עם הזמן, התפקוד שלך נפגע ולא יכולת לבצע אפילו רצף פעולות פשוטות. השלב בו התודעה עדיין פעלה, היית בוכה בלילות, מתוסכלת מההבנה שנגזלת ממך עצמאותך, כמו צלם האצילות, שאפיין אותך.
לצערי, לא ממש היינו קרובות, ותמיד הרגשתי שאת יותר מנהלת מאימא. אולי זה מה שאפשר לי לראות גם צדדים טובים של המחלה, כאשר בעל כורחך ירדו החסמים. אמרת לי: "אני אוהבת אותך" לראשונה, או בביתר קלות וקיבלתי ממך יותר חיבוקים מאי פעם.
כשתומר היה תינוק, הנחתי אותו עלייך בהשגחה ולפתע מתוך הנוקשות והיותך לא ממש מחוברת אל עצמך ואלינו, ליטפת ברכות את הלחי שלו וזה יה רגע מרטיט לב. שמחתי שזכית ולו במעט להנות מנוכחות הנכד בחייך.
לפי גוגל, רוב האנשים, לאחר אבחון אלצהיימר חיים שנים בודדות, את אמא חיית כ – 17 שנה עם המחלה.
אבא היה לצידך וטיפל בך במסירות עד שהסכים , לאחר שכנועים רבים, לקבל עזרה של מטפלת צמודה עבורך.
דברים למטפלת המסורה: אירמה
For 12 years you took care of mom with a lot of concern and attention.
You also spoiled her with sweet foods that she loved so much .You recognized every twitch in her face and raised flag when she wasn't feeling well.
אנו רוצים להודות גם לצוות הבריאות בקיבוץ – עתר, אתי רוט, האחות הימן, ד"ר חוסאם ולברברה האחות מהיחידה לטיפול בבית – על הליווי והתמיכה בטיפול באימא, תוך הרבה הכלה ומענה אישי למכאוביה. תודה גם לכל המסייעים בארגון ההלוויה והשבעה ולכל מי שסייע לחלוק לאימא כבוד אחרון.
אמא, אחרי שחשבנו שיותר גרוע כבר לא יכול להיות, חלה לאחרונה, החמרה במצבך, נשימותייך הפכו לכבדות, הפסקת לאכול, והדופק כבר לא היה סדיר. הרופאים הכינו אותנו שימייך ספורים ולא בהכרח תשרדי את הלילה בבית החולים.
העברנו אותך לאשפוז ביתי ולמדנו פרק נוסף בטיפול הסיעודי. והנה, רק אחרי שבועיים וחצי ויתרת על החיים והשתחררת סוף כל סוף מהסבל וחוסר האונים.
לפני כמה ימים, אמרתי לאריאל, שלדעתי, יום ההולדת של סבא שמוליק – אביך, הוא ב26/4 ויש לי תחושה שתאריכים יצטלבו. כך קרה ונשמותיכם מתאחדות כעת. למרבה האירוניה, בשלב די מוקדם, בו השפה שלך נעשתה משובשת, והתקשורת עימך הלכה ופחתה, נהגת לזמזם את השיר "היו לילות אני אותם זוכרת…"
אוהבים אותך, נוחי על משכבך בשלום.
פנינית מונצר (מיוחס)
שושנקה , איציק, פמלה בחתונת רענן.
מתוך חוברת הזיכרון שהוציא ביה"ס "חוף בשרון
אסתי מטסס – מזכירת ביה"ס " חוף השרון"
שושנקה יקרה,
הטלפון שקיבלתי מפנינית שבישר את פטירתך, אחרי הסבל הרב שעברת, העציב אותי מאוד.
מאותו רגע עולים לי זיכרונות רבים על שיחות משותפות שלנו במהלך השנים הרבות שהיינו נוסעות יחד בהסעה לשפיים, לאורך שנים רבות.
היית אישה יפה, חכמה וחרוצה. אשת משפחה מסורה, אוהבת. דאגת לילדייך – רענן ופנינית שהיו עבורך כל עולמך. התגאית ביכולות שלהם ובהישגיהם:
בעשיה של פנינית בצבא ובלימודי הפסיכולוגיה של רענן. הערצת את איציק על יכולת הכתיבה שלו ועל שליטתו במחשב. היית אישה דעתנית. חששת מן השינויים שהקיבוץ עבר, עבדת המון שעות כדי לחסוך כסף לימים קשים , שיבואו.
בימי שישי בדרכנו הביתה מהעבודה, חשבת ותכננת את תפריט הארוחה של הערב. בתום הארוחה בימי שישי , התגייסת לעבוד בגן הפיקוס עד השעות הקטנות של הלילה ובבוקר למחרת עבדת ב"נגה". היו לך הרבה משפטים, שעד היום המורים ותיקי ביה"ס מזכירים אותם כמו: " אין רגע דל", או: "מה יש במים שהוא שותה"?. דורות של תלמידים זוכרים אותך, כמנהלת וכאשת חינוך נהדרת, שעבדה שעות רבות, כדי לקדם תלמידים ולנהל את חטיבת הביניים. כשנכנסת לחדר המורים, המורות הצעירות היו מביטות בך ביראת כבוד.
כשביקשת ממורה שיכנס למילוי מקום, תמיד קיבל את בקשתך. היית מודל לחיקוי עבור מורות ומורים רבים, אשת חינוך בכל רמ"ח אברייך, מהזן שקשה למצוא כיום.
כל חייך אהבת ללמוד ולהרחיב את השכלתך. את תעודת הבגרות השלמת בסתר, עוד כשהיית קומונרית בתנועה. למדת באוניברסיטת ת"א תואר ראשון ושני בהוראת ביולוגיה.
שושנקה אהובה, השנים לא היטיבו איתך אך זכית במשפחה אוהבת ששמרה עלייך לאורך כל השנים. היום אנו נפרדים ממך בצער.
תנוחי על משכבך בשלום !
אסף בר- שיר מנהל ביה"ס " חוף השרון" לשעבר
שושנקה ז"ל,
עזבתי את ביה"ס "חוף השרון" בשפיים, לפני יותר מ-30 שנה. פרטים רבים מפעילותינו המשותפת, נשכחו עם הזמן. אך המאפיינים המרכזיים באישיותה כמנהלת חטיבת הביניים זכורים לי. הכרותינו המקצועית כאנשי חינוך מתחילה בבית הספר הקיבוצי "עין השרון" בבית ברל.
כאשר נבחרתי למנהל ביה"ס "חוף השרון", ראיתי בה מועמדת ראויה לתפקיד מרכזי ושותפה בניהול. תוך זמן קצר, התפנה תפקיד מנהל/ת חטיבת הביניים.
שושנקה נענתה להצעה והשתלבה בו במהירות. ניסיונה ותכונותיה תרמו לכך.
הערכתי מאוד את אישיותה ועבודתה. שיתוף הפעולה היה מלא וכן גם האימון ההדדי. מסירותה, יושרה ואחריותה תרמו להצלחתה בתפקיד. לא היה מקום ל"חורים”. היא דאגה לכל פרט, לכל היבט מנהלי וחינוכי, לתלמידים ולמורים.
מנהיגותה איכותית, מקצועית ויסודית.
ביום שיש 24/4/24 בבוקר, כמנהגי , פתחתי את המייל שלי וראיתי את הודעתה של אסתי מזכירת ביה"ס על מותה של שושנקה. למרות הזמן הרב שעבר, מעבודתינו המשותפת, הרגשתי צורך אישי עמוק להגיע להלוויה במטרה לכבד אותה.
יהי זכרה ברוך!
ראובן לייבל – מנהל ביה"ס " חוף השרון" לשעבר.
פגשתי את שושנקה לראשונה כשחזרתי לביה"ס אחרי שנתיים בקיבוץ. היא הייתה "רכזת" חטיבת הביניים ואני ריכזתי את החטיבה העליונה. קראנו לזה "רכזת" אבל היא הייתה מנהלת החטיבה בכל רמ"ח אבריה. מהופעתה החיצונית, המוקפדת והמרשימה, דרך המרץ והביטחון העצמי שהקרינה, השליטה בפרטים, החיוך השמח והרצינות בעבודה – היא ניהלה את החטיבה ביד רמה.
המחנכות העריצו אותה, התלמידים פחדו ממנה. לפעמים להיפך… היא אהבה את המגע עם התלמידים. נכנסה בשמחה ובחיוך לכל התקהלות כדי לברר מה קורה, לא מהססת לצחוק או לצעוק – לפי העניין. בכל פעם שמורה נעדרה – הייתה נכנסת בשמחה למילוי מקום. למחנכות ולמורות החטיבה התייחסה כאל ילדיה: גוננה עליהן, אהבה אותן, דאגה להן. הקפידה לשמור על גבולות החטיבה ושהיא, החטיבה, ומוריה לא יהיו מקופחים חלילה ביחס לחטיבה העליונה…
את הישיבות הייתה מנהלת באווירה משפחתית טובה, אבל תוך רישום מדוקדק של הפרוטוקול באחת מעשרות המחברות שהקפידה למלא. תמיד מעודכנת, תמיד דעתנית ופסקנית. הכול היה צריך להיות אצלה – מאורגן, מסודר ומתויק.
כשהתלמידים והמורים היו יוצאים לחופש הגדול, אנחנו, חברי ההנהלה, היינו נשארים לעבוד על השנה הבאה. שושנקה הייתה יושבת ימים ארוכים עם ויויאן, אחראית המערכת, מול לוח המגנטים, מרכיבות ומפרקות את המערכת פעמיים שלוש ביום. כשסיימו הייתי מקבל מערכת גמורה בלי אפשרויות ערעור…
שושנקה הייתה קיבוצניקית בכל תא מתאי גופה. היא התקשתה להבין שיש אפשרויות קיום אחרות. כשהתקבלו תלמידי המושבים לבית הספר היא תהתה איך נעבוד עם מרכזות החינוך במושבים (שלא היו) ומי יארגן את האוכל המשותף לכל ילדי המושב (אף אחד). המעבר להפרטה ועבודה ישירה מול ההורים היו עבורה משבר קיומי, עליו התגברה, כרגיל, בצחוק מתגלגל.
במשך שנים שושנקה הפכה למוסד ולשם דבר בבית הספר ובקהילותיו. אשר על כן היה קשה, כואב ובלתי נתפס כשהתחילה התדרדרות בבריאותה. ניסינו לתמוך ולעזור בתקווה שתהיה התאוששות ושושנקה תחזור אל עצמה, אך היא הלכה ונעלמה. חיצונית נראתה כרגיל, אולם תפקודה הלך ודעך. בסופו של דבר נאלצנו להיפרד בצער, כשהיא משאירה מאחוריה זיכרונות רבים של עבודה משותפת, ויכוחים אידיאולוגיים, הרבה צחוק ותחושה חמה של שותפות אמיתית בעבודה ובדרך.
בליבותיהם של מאות תלמידים ועשרות אנשי צוות תישאר שושנקה כמנהלת הבלתי עורערת של חטיבת הביניים ב"בית החינוך המשותף חוף השרון".
שושנקה, איציק, רענן בחתונתה של פנינית.
"שבט ברוסטין – דרוג"