נחושתן שרה

שרה עלתה עם הוריה מאיסטנבול. במשפחה היו 4 ילדים: יוסף האח הבכור ושלוש אחיות: שימחה, מזל ושרה – הבת הצעירה.
עד גיל 11 שרה למדה בבית ספר באיסטנבול, ולאחר מכן היא ומשפחתה עלו לישראל .
כאשר המשפחה הגיעה לארץ הם נלקחו למעברה שם הם ישנו באוהלים כמעט שנה. לאחר מכן עברו לגור בצריף במושבה יבניאל. סבתא שרה ספרה כי הצריף היה נראה כמו ארמון לעומת האוהל.
מגיל 13 שרה יצאה לעבודה אחרי הלימודים כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בצבא היא שרתה בחיל האויר.
לקיבוץ גבעת השלושה היא הגיעה עם בתה אתי, לאחר שנישואיה הראשונים הסתיימו. (הבת הבכורה שלה -אתי חיה כיום באנגליה). בקיבוץ קיבל את פניה בני מרשק – שהוא סבא רבה שלי מצד אמא שונית!
בקיבוץ סבתא עבדה בעבודות שונות : במפעל הנעליים, בחדר האוכל ואפילו במספרה.
זמן קצר לאחר הגעתה לקיבוץ היא הכירה את משה נחושתן. הם התחתנו וקובי נולד. בעת היותה בהריון עם גיא, נפטר בעלה משה.
גיא קובי ואתי גדלו בקיבוץ. החינוך אז היה במסגרת של חינוך משותף ולינה משותפת בבית הילדים.
לסבתא שרה המון תכונות חברתיות. אבל התכונה המרכזית שלה הייתה שהיא אהבה את החיים. היא תמיד הקפידה ללכת לחוגים, לעסוק באומנות, להכיר חברים חדשים, לטייל, לשחק ברידג', ללכת לאירועי תרבות ולנצל כל רגע ורגע בחייה.
אפשר להגיד שהיא הייתה אופטימית תמידית, ונשבעה לעצמה תמיד להתגבר על כל מכשול ולמצות את החיים באופן מלא. בזכות האופטימיות שלה סבתא התגברה גם על אירועים עצובים בחייה. למשל הפטירה של בעלה ושל בנה האהוב – גיא ז"ל. לזכרו היא הכניסה ספר תורה לבית הכנסת בקיבוץ.
אני וזהר, הנכדים שלה, אהבנו לבקר אותה בקיבוץ, לצחוק, לשמוע סיפורים שלה ולשחק ביחד.
בשנים האחרונות סבתא שרה הצטרפה לקהילת בית הכנסת בקיבוץ ונהנתה משיעורי תורה קבועים.
אנו נפרדים ממנה היום בצער ובכאב.
אנו מוקירים את כל הצוות בקיבוץ שסייע וטיפל בסבתא שרה לאורך השנים.
יהיה זכרה ברוך.