וייסמן דינה

את דינה הכרתי ברגע שהמשפחה הגיעה לקיבוץ עם שני תינוקות בלונדיניים, כחולי עיניים.
הקטן מבין השניים, אודי הצטרף לפעוטון שלי בו עבדתי. דינה קראה לו אודולו, לא קל היה לה לדינה בתקופת ההיקלטות בקיבוץ. הביקורת הפנים קיבוצית , שהייתה לחם חוקינו באותם ימים, הייתה קשה ומעיקה. לימים הסתגלה ולמדה לחיות בצילה. דינה מצאה את מקומה בחברתנו בעזרת חוש ההומור שלה.
היא מצאה אושר ורגיעה על רחבת הריקודים. היא ספרה שבנעוריה בת"א, רקדה במועדונים שנקראו 'דיסקוטקים'. אצלנו רקדו ריקודי עם, היא סחפה גם אותנו חברותיה דניאלה, רוחלה ופנינה רפיד. פעמיים בשבוע הלכנו לרקוד במשך שנים.
באותן שנים הקיבוץ החל להשתנות ועם השינויים חדר האוכל נסגר ולימים גם נסגר מועדון הספורט בקיבוץ ועימו החוג לריקודי עם.
באותם ימים התחלנו להסתובב בחנויות כלי הבית ובמרכולים , כדי לצייד את המטבח המשפחתי בכלי בית נחוצים.
סגירת חדר האוכל ותהליכי השינוי בקיבוץ, הביאו הקלה גדולה לנפש. נגמרו ההתקטנויות במקומות העבודה בין החברים וכל אחד עשה לביתו. גם הילדים גדלו. רווחה זו גרמה לנו כרביעייה מנצחת לצאת כל יום שישי לטיולים .
עם היציאה לפנסיה הייתי מרימה כל יום טלפון ודינה הייתה שואלת:" לאן"? לאן נוסעים היום. לא היה קניון, מסעדה או סרט שהחמצנו. גם לחו"ל נסענו יחד.
יום אחד הודיעה לנו דינה שהיא לא מוצאת את המפתחות וכך הבנו שמשהו לא טוב עובר עליה.. והיו כמובן מקרים מצערים נוספים. כשדינה ביקשה לשחררה מתפקיד הגזברית בחוג לפלדנקרייז , בו שימשה במשך שנים.
כשהחמיר מצבה, לא יכלה עוד להישאר לבדה ועברה לבית מוגן.
את הנסיעות והטיולים העברנו לביקורים אותם ניצלנו לרקוד איתה בקבלות השבת שערכו למטופלים בבית המוגן. שמענו את ליהוגיה איך כל אחד בבית המוגן, מזכיר לה חבר. המשק אחרת.
ביקורינו נמשכו עד שתש כוחה, עד הסוף.
לעד נזכור אותך דינה.